אימה לנשמה, ספטמבר 2024: ״רצח ממבט ראשון״, ״הם רואים הכל״, Trap, Oddity

יש משהו מבלבל עד כדי גיחוך בהתבוננות אחורה אל פוסטים מלפני כמה שנים, כאן ובכלל. לא פעם הם נפתחים בהתנצלות מקדימה, בגלל מצב קשה עלום כלשהו. למה עלום? כי במרוצת השנים לפעמים האירועים החד-פעמיים, התקדימיים כפי שחווינו אותם בזמן אמת, מתערבלים לכדי בלילה מסויטת אחת. על מה התנצלנו שרצינו להמשיך לכתוב ב-2019, לאילו פחדים יומיומיים התייחסנו ב-2017 כשהרי עכשיו הכי קשה שיכול היה להיות, מה כאב לנו אז, למה ניבטות אלינו מילים עצובות מפעם כשעכשיו הכל הכי כואב.
הפרספקטיבה של הסכנה עובדת על אותו עיקרון גם מיום ליום. הנה עוד פוסט שכותבת ומנסה להבין איך אפשר בכלל לכתוב ולרצות לעניין, לא כל שכן לשמח, כשהכל מדמם ושרוף וצורח. הזיכרון שלנו מורח אותנו, מתוך הווה מתמשך נורא, מציצות נקודות בזמן שגם בהן משהו כאב לנו, המצב היה כזה וכזה, והפיתוי לומר איזו תמימות, איזו אירוניה בדיעבד של כאלו שלא ידענו מה מצפה לנו גדול. לא ידענו, והנה עכשיו זה כואב יותר, זה איום יותר, זה הכי נורא שהיה – עד המכה הבאה. ולא למדנו כלום. התנצלויות וזוטות כמו סרטים ללא תזוזות אמיתיות. קל לחפש בנו תבוסתנות של יום יום עייף של משבר קיומי רודף משבר קיומי.
אבל אם לא נדבר גם על הדברים שממלאים את הנפש, איך יהיה לנו כוח להמשיך. אז ננסה להוסיף קווי מתאר על הערבול שמנסה להפוך את האסונות הרודפים לרעשי רקע. ננסה לראות איך הגענו משם לכאן, איך אנחנו עודנו ומה אפשר לעשות. ומלבד הפעולה למי שמסוגלים לה, המחאה, ההתנגדות, יש לנו גם את הנחמה וההתבטאות. אז קבלו פתיח-מניפסט זה כעוד התנצלות, אבל מגיע לנו, מגיע לנו להזין את עצמנו, להתרפק על סרטים איומים טובים, להתבונן בעצמנו דרך המסך, ואז להתבונן בנעשה בחוץ, ולבחור לפעול, לבחור להמשיך.

וכעת, קצת דלק חיוני. הסרטים מצטברים והולכים, ובכלל יש יבול נאה של סרטי אימה טובים השנה. אלו שלא מרתקים לכיסא או נכנסים מתחת לעור יקבלו פחות מילים ויפנו מקום לאחרים. ליל כל הקדושים מתקרב ומעמיס סרטים, אז באוקטובר צפו למהדורה כפולה. בטלוויזיה מגיעה העונה השלישית של ״אין מוצא״ (From), עוד לא צפיתי אבל הרעיון של אנשים שתקועים בעיירה אותה אי אפשר לעזוב אמור להיות מפותח היטב ומומלץ. בנטפליקס מתחבאת הסדרה ״ג'וקו אנוואר מציג: חלומות בלהה וחלומות בהקיץ״ (Joko Anwar's Nightmares and Daydreams) שנראית משונה ומבטיחה, בזמן שלמיטב הבנתי ואם לסמוך על לטרבוקסד, כדאי להתרחק מהסרט ״הישועה״ (The Deliverance) באותה נטפליקס. עם כל הכבוד לגלן קלוז.

על הרימייק המפתיע לטובה "אל תוציא מילה" כתבתי סקירה שלמה, כמו שמגיע לעיבוד מחדש שמתעלה על המקור העגמומי. לגבי "צאי מזה" (Blink Twice), בכורת הבימוי הטראשית של  זואי קרביץ, ובכן, חשבתי שהיא לא בדיוק אימה – ואז קראתי קצת דיווחים על ההאשמות של שון "דידי" קומבס בעולם האמיתי, שמזכירות את ההתרחשות בסרט מבחינת סגנון ומעשים – והכל מאיים. בכל אופן, סרט הקאמפ הלאו-דווקא מכוון של קרביץ יקבל יחס משלו בפורמט אחר. בינתיים תמונה מתוכו למעלה, וארבעה סרטים במדור ספטמבר למטה בהמשך.

Oddity
תימהון

אם ראיתם את הסרט הקודם של דמיאן מק קארת'י, ״Caveat״, לא תתפלאו שהשם של הסרט החדש שלו מבטיח משהו משונה. בסרטו הקודם והתמוה מעט בפני עצמו העלילה התמקדה בגבר אחד שמסכים לשמור על בית לזמן מה, אבל ככל שהעניינים הולכים ונהיים מוזרים עד מבעיתים, הוא לא ממש יכול לעזוב כי סיבות. והכל הולך ונהיה יותר מפחיד ומופרך. גם הפעם יש התמקדות בהתרחשויות בבית אחד, עם גיחות החוצה פה ושם, וגם הפעם יש מי שלא יוכלו או לא ירצו לעזוב, כי סיבות.
הסרט מספר על שתי אחיות (את שתיהן מגלמת קרולין ברקן), אחת נשואה לפסיכיאטר יבשושי שעובד לילות בבית חולים פסיכיאטרי (גווילם לי) – ולא ברור מה השניים עושים יחד. היא עוברת כמלאת שמחת חיים גם כשהיא מבלה לילה לבד בבית החדש, העצום והאפלולי שלהם אותו היא נהנית לשפץ, והוא עובר רוב הזמן כמו צנון, עם כריזמה של לפת. האחות השנייה עיוורת בעקבות מחלה ממנה כבר החלימה, ויש לה עניין בעל-טבעי, בעיקר בכל מה שקשור לחפצים עם ערך רגשי ורוחני, שאת חלקם היא מוכרת בחנות היד השנייה שלה.

אחרי שקורה משהו נוראי, הסרט מתמקד בלילה משמעותי אחד באותו הבית, בו יש ניסיונות להתחקות אחר פתרון תעלומה, להתמודד ולהתגבר על מיני עניינים, ועל הדרך מתרחשים עוד דברים שנעים בין משונים, מקפיצים, קצת מביכים וגם מפחידים. הבית עצמו שנראה כמו חלל ענק שמסביבו יש מדרגות ומסדרונות עובד בתור מיקום מקורי ומבהיל מעצם הצורה שבה הוא בנוי. כל הזמן נראה שמשהו עלול לזנק עלינו מהצדדים, בזמן שהשטח רחב הידיים שמשמש כסלון-מטבח במרכזו מרגיש חשוף ולא בטוח.
הבעיה היא שזה גם מקום שלא ברור איך מישהי תרצה בכלל לשהות בו לילה לבד, לא משנה כמה הוא יקר לליבה. הוא גם נראה קר ומנוכר, מה שאולי מעיד על טיב הזוגיות, או אולי על טעם ממש גרוע בבחירת בתים. ובזמן שברקן ממלאה את המסך בעניין בתור שתי הדמויות השונות כל כך זו מזו של האחיות, אין לה יותר מדי תמיכה מהצוות סביב. יש כמה מטופלים ועובד של בית החולים שמצליחים להיות יותר מקלישאה של אנשים עם הפרעה נפשית, אבל הפסיכיאטר עצמו כאמור, הוא יותר ירק מאשר דמות, וגם אם הוא אמור היה לעבור כאדם קצת כבוי או יבש, הוא מגלם את הדמות בכזה חוסר כריזמה שהוא מפריע ליהנות מהסרט. כמוהו גם קולגה שלו (קרוליין מנטון) שנמצאת בבית יחד עם האחות החקרנית, אבל נראית כמו ליהוק שנעשה בטעות כי לא נשארו שחקניות פנויות. 

לטובת הסרט אפשר להגיד שלמרות בלבול וסרבול, הוא מוזר דיו, כפי שמובטח מהשם, ומתפתח גם מבחינת עלילה וגם מבחינת המבנה למקומות שבונים חשש ולחץ, וגם סוגר את הסיפור בצורה רעננה. זה, לצד ביטוי יצירתי ומקפיץ במיוחד לשיטות להגיע לחקר האמת, עושים את העבודה והופכים אותו למקורי ושווה צפייה.

כמה הוא מפחיד: אני קצת קהה, וזינקתי פעמיים. אנשים אחרים שחלקו איתי חוויות צפייה תיארו פחד מתמשך, לרמת הצפייה מבעד לאצבעות. בגלל שהוא גם מעט משונה, יכול להיות שחלק מהבחירות דווקא יוציאו אתכם מהפחד, או שאולי דווקא יכניסו אתכם אליו עוד יותר.
כמה הוא לנשמה: הוא מתעסק בכמה נושאים כואבים של הלב, ומטפל בהם באופן שאיננו מתקתק או סכריני מחד, אבל גם לא אומלל וקודר מדי מצד שני. יש משהו באמירה שלו על התמודדות עם כאב לב, עם בגידה, אובדן ואשמה שהיה עצוב אבל איכשהו מנחם בו זמנית, באופן מפתיע.

רצח ממבט ראשון
Strange Darling

הנה סרט שמערך הציפיות שניסו לבנות עבורו, בעיקר מהלך היח"ץ שהצהיר שעדיף לצפות בו בלי לדעת כלום כי מותחן האימה הזה כל כך מפתיע, קובע לו מראש רף כזה גבוה, שהוא מייד עושה חשק להתריס ולהתאכזב. וחבל! כי אם ננתק את השיווק שלו, ולא נדבר על כמה שהוא אמור לתפוס אותנו ללא הכנה ולשבור לנו קונבנציות על הראש, אולי נצליח להתמקד בסרט עצמו ובמה שיש לו להציע. ומה יש לו? צילום מרהיב (ואף יומרני, בפילם) עליו אחראי ג'ובאני ריביסי, בדרך כלל שחקן ("אווטאר" ועוד די הרבה סרטים וסדרות), שכבר שנים רצה לצלם והנה הגיעה ההזדמנות שלו. הסרט משחק עם צבעים בניגודים שמרשים להתבונן בהם, גם אם לפעמים הוא מציף אותנו בהמון אדום או כחול כדי להעביר נקודה. ואפרופו מציף, יש בו פס קול שלפעמים אפקטיבי ולפעמים, לפחות באולם קולנוע, היה בלתי נסבל בווליום שלו. אנחנו מבינים כשסצנת מרדף מותחת, אין צורך להלום בנו מוזיקלית.

ומה לגבי העלילה, מה אפשר לספר מבלי לספיילר? שהסרט רובו ככולו נשען על דינמיקה שמשתנה תדיר בין מישהי שמכונה בכתוביות הפתיחה בתור "The lady" (ווילה פיצג׳רלד, ״נפילת בית אשר״ החדש) ומישהו שמקבל את התיאור "The demon" באותן כתוביות (קייל גאלנר, ״סמייל״, "The Passanger", ״צעקה 5״ ועוד סרטי אימה, בכולם הוא מצוין ומגלם דמויות די שונות). בין שניהם יש מתח, והסרט זז בין הזמנים, ומציג לנו את השתלשלות העניינים ביניהם לא בצורה כרונולוגית, אלא בצורה שתגלה לנו פרטים מהותיים על כל אחד מהם, בהדרגה. כתוצאה מכך המתח משתנה, כשהקפיצות בזמנים מייצרות פערים אירוניים, כשלפעמים זה מה שאנחנו כבר הבנו או חשבנו שהבנו על הדמויות, אבל אז לוקחים אותנו לשלב בו הן עוד לא ידעו מה הולך לקרות. יש לנו שתי מסגרות כאן – אחת מבטיחה כשהסרט מתחיל שמה שנראה הוא את השלב האחרון במסע רציחות ארוך ואכזרי. השנייה מציגה לנו מה שיכול להיות התחלה של מערכת יחסים, סטוץ שמרגיש כמו קליק בעל מטען רגשי כמעט במיידי, עוד לפני שנוצר מגע כלשהו.

ואם לא נחפש את ההתחכמויות במבנה הנרטיבי, הדינמיקה בין השחקנים עובדת, וגם המפגשים שלהם עם אחרים, למשל עם דמויות תמוהות במיוחד שמגלמים ברברה הרשי ואד בגלי הבן, מייצרים עניין, הומור שחור ואבסורדי, ותצוגה מרשימה של אכזריות שרירותית של החיים. אם לא תבינו לאן זה הולך, סביר להניח שתיהנו יותר ותהיו במתח גדול יותר. אם תבינו מה הכיוון בעשר הדקות הראשונות, כמו שקרה לא רק לי, עדיין תוכלו ליהנות. פשוט יותר מנקודת מבט של סוף ידוע מראש, אבל כזה שכן תרצו לראות איך יגיעו אליו. הקושי המרכזי של הסרט, שכתב וביים ג׳יי-טי מולנר, הוא היומרנות שלו. הוא מניח הרבה נושאים על השולחן, וגם רוצה להעמיק את היחסים ואת האפיון של הדמויות שמחזיקות אותו, אבל הוא לא צולל אליהן או מעניק להן מורכבות של ממש. ויש כמה דברים שהוא נוגע בהם ממש רק בסוף – והלוואי שהיה נכנס אליהם קצת יותר.

כמה הוא מפחיד: הוא בעיקר מותח, אבל יש בו לא מעט חלקים מדממים והוא בונה ציפייה מלחיצה לעוד ועוד מהם ככל שהוא מתקדם.
כמה הוא לנשמה: כמעט. הוא מכניס שיחה על פחדים שטבועים בנשים לעומת גברים בכל מה שקשור ליחסי הכוח כפי שהם עלולים לבוא לידי ביטוי במערכות יחסים סטרייטיות, הוא מעלה את הפחדים האלו לדיון, ויש בו אפילו מעין פנטזיה קיצונית או המחשה של האופן שבו הם באים לידי ביטוי, ומה קורה כשקצת משחקים עם הציפיות שלהם. הוא גם נוגע בגיחוך שבתפיסות רומנטיות, לעומת הרצון העז שטבוע בנו, או שטבוע בסרטי דרמה או קומדיה רומנטיים, שהדברים יצליחו כמו במטה קסם. וגם אם זה לא הדיון הכי בשל בעולם, עצם ההנחה של הנושאים על השולחן בתוך סרט שלא מתבייש להיות אגרסיבי – מייצרת אפקט רגשי מעניין.

Trap
מלכודת

לצערי #1, למרות רעיון מסקרן, הסרט החדש של מ. נייט שאמאלן, שהפצתו הקולנועית בישראל נגנזה, נותר בגדר פוטנציאל. הפוטנציאל: אב השנה (ג'וש הארטנט) ובתו הנרגשת בת ה-12 (אריאל דונהיו) מגיעים נרגשים למופע פופ עם עשרות אלפי מעריצות ומעריצים של זמרת המכונה Lady Raven (סלקה שאמאלן, בתו של הבמאי, שגם כתבה את השירים ומבצעת). האב נרגש כי הוא משמח את הבת שלו, שחיי החברה שלה לא היו משהו לאחרונה. היא, כי זו הזמרת האהובה עליה.
כשהם מגיעים למתחם, בין דוכני המזון והפריטים הממותגים בין האולם עצמו, משהו נראה לנו, כלומר לאבא, קצת חשוד. יש כמות נכבדת של אנשי משטרה במקום. עכשיו, למציאות חיינו פה אולי זה לא היה נראה חריג, אבל הסרט חוזר ומדגיש שיש ממש מלא המון שוטרים בכל פינה. והם עוצרים אבות לתשאול. ומפריעים להם באמצע המופע. ויש גם אנשי FBI ואיזו חוקרת עם משהו מריר בעיניים. נהיה די ברור שהם כאן כי הם מחפשים מישהו, ואב השנה מתחיל להיראות לחוץ ולחפש דרכי מילוט, בלי להרוס לבת שלו את הכיף.

זה בסך הכל רעיון עם אפשרות למתח שמתגבש, נבנה ולוקח אותנו מתפנית עלילתית אחת לאחרת, והארטנט סוחב את התפקיד שמחזיק את רוב הסרט באופן משכנע בסך הכל. אבל הסרט סובל משתי בעיות. האחת היא שבסרטים של הבמאי הזה יש לנו ציפייה לטוויסטים על גבי טוויסטים, או לפחות לאיזה גילוי ענק שיטלטל ויהפוך לנו את כל מה שחשבנו, אם לא הצלחנו לנחש את הדברים מראש. וזה לא בדיוק קורה. כלומר, יש גילוי גדול שקורה בשליש הראשון של הסרט, ויש מצב שהוא ברור כבר מהטריילר. אחריו, יחסית לשאמאלן, זה סרט שדי מתקדם בקו אחד – מצמיד אותנו לדמות שהתחלנו לחבב ואז הבנו שהדברים לא כאלו פשוטים או נחמדים, אבל אנחנו צמודים אליה ואל הרצון שלה לצאת ממצב מסובך.

כאן מגיעה הבעיה השנייה. למעט דמות האב, שאר הדמויות לא ממש מעניינות, וחד-ממדיות. הבת שלו חוזרת בערך על אותה שורה בצורות שונות "אבא הכל טוב? אתה מתנהג מוזר, יו איזה כיף לי" לאורך הסרט. ובזמן שהאב יותר מורכב, המתח שאמור להפעיל אותנו לא בדיוק עובד עד הסוף. כי לא ברור כמה אמור להיות לנו אכפת ממנו והוא לא מספיק קיצוני או מסעיר בפתרונות שלו, כדי שנתפעל מכישוריו. ואם אמור להיות לנו רצון שהוא ייכשל, גם מי שמסביב לא בנויים באופן שמרתק אותנו לנקודת המבט שלהם או לאיזה עניין מיוחד. וכך, נוצר סרט שהוא לא לפה ולא לשם, לא מספיק מייצר הזדהות עם הדמות המרכזית, אבל גם לא מספיק קיצוני או מקורי בפעולות האחרות שמתרחשות סביבה כדי להדביק אותנו למסך. 

כמה הוא מפחיד: נרדמתי. יותר מפעם אחת. זו אמנם לא אשמת הסרט, ולמען האמת אפשר להתווכח אם מדובר בסרט אימה בכלל או בסרט מתח עם נגיעות קצת יותר מאיימות, אבל יש כאן יומרה לייצר תחושת לחץ וסכנה אצלנו – ומכל מקום שלא ננסה, בסופו של דבר היא מתפוגגת מהר בכל פעם שהיא נבנית.
כמה הוא לנשמה: כמה טוב אנחנו מכירים את מי שאמורים להיות האנשים הכי קרובים אלינו? כמה אירועי עבר יכולים לצלק אותנו, והאם יש איזו תקווה למי שנשברו עד לכדי סכנה לסביבה? אלו שאלות טובות גם אם לא חדשות, ויש רגע אחד בסרט שבו האב מדבר על כך שהוא מעולם לא חשב על הבית, על התא המשפחתי, במובן של החלק האחר והחבוי של חייו. זה רגע מרתק שעליו אמור לשבת כל המנוע של הדמות ואפילו של העלילה, אבל לא עושים איתו יותר מדי. וכך הסרט נשאר כטיפול שטחי שלא עונה על השאלות האלו שהוא מציב לרגע. 

הם רואים הכל
The Watchers

לצערי #2, למרות רעיון מסקרן ומסתורי, ובכלל סקרנות לגבי בכורת הבימוי הקולנועית הרשמית של אישנה שאמאלן, הבת השנייה של מ. נייט, מהר מאוד הגיעו אך ורק תגובות מסויגות במקרה הטוב, ומאוכזבות במקרה הרע. לכן חיכיתי עם הסרט הזה למסך הקטן. במרכזו, אישה צעירה ועצובה (דקוטה פאנינג) עובדת בחנות חיות. משום מה, חנות החיות הזו גם מייצאת חלק מהחיות ולכן היא נשלחת לשנע לגן חיות באירלנד תוכי צהוב מאוד שהקטע שלו הוא שלאורך כל הסרט הוא חוזר על המשפט "תשתדלי לא למות". כמבן שהיא תלך לאיבוד בדרך, ותיקלע למעבה יער מסתורי. שם, כבר רמזו לנו בפתיחה, יש משהו מחריד שמנהל מופע צפייה גרוטסקי, ממנו קשה עד בלתי אפשרי לחמוק בחיים.

הגיבורה נתקלת במבנה מסתורי באמצע היער, ובדיוק כשמתחיל להחשיך הדלת נפתחת ואישה קוראת לה לבוא, בפרפרזה על הטרמינטור של ארנולד שוורצנגר, אם חייה יקרים לה. היא גם מורה לה לרוץ, והגיבורה שלנו יחד עם התוכי מזנקים פנימה ברגע האחרון. בפנים מתגלה חלל מגורים מוזר, בו לא ברור היכן המטבח, המקלחת או השירותים. למרות שהשלושה שבפנים, אישה מבוגרת, צעירה שעדיין מקווה שבן זוגה שברח לפני שישה ימים יחזור חי ובחור צעיר שלא ברור אם הוא קצת משובש כי הוא כלוא כאן, או כי הוא ככה, נראים די נקיים ומטופחים. כל ערב עם רדת החשיכה הם עומדים מול קיר שנראה כמו מראה ענקית, ומאפשרים ל"צופים", לצפות בהם. מי הם אותם צופים ולמה אם תצאו בלילה לא תחזרו? אהה, על המסתורין הזה יושב על המתח שבונה את הנרטיב ואמור לגרום לנו להישאר ולהמשיך לצפות.

ואכן, בהתחלה כשסימני השאלה רבים מסימני הקריאה, זה עובד. אפילו בלי שירותים. אבל בהדרגה, עם התקדמות העלילה, משהו בקצב מקרטע, כשיותר מדי זמן מוקדש לחזרה על הסברים שלא אומרים כלום לגבי הכוח של הדברים האלה שבחוץ, וההכרח לציית לחוקים לא כתובים כדי לשרוד תחת שלטון האימים שלהם. מי שכבר נמצאים בבקתה התמוהה שם כמה חודשים לפחות, והאישה המבוגרת ביותר – לא ברור, אולי היא שם פרק זמן ארוך יותר. היא מעוררת קצת חשד, אבל גם בקיאות ולכן השאר מקשיבים לה. כשהיא אומרת שוב ושוב את אותו הדבר. וכשהדברים מתבהרים, והמסתורין מתפוגג אט אט, הספקות שלנו לגבי מה הולך להתגלות כאן מתפוגגים איתם, ואיתם גם העניין.

משהו בסרט הזה לא משכנע. החוקיות שלו עצמו לא ברורה, לא עקבית ולכן לא עובדת, ובעוד שהדמות הראשית מקבלת סיפור עבר משמעותי כולל טראומה שמותירה אותה פגומה בהווה ומלאת אשמה, הדברים לא מתחברים כמו שצריך ועוברים כמסורבלים ומודבקים. לעומתה, שאר הדמויות שטוחות פי כמה, על אף שיש לכל אחת מהן פוטנציאל להיות מרתקת, וכך גם לדברים האלה שאורבים בחוץ ונהנים לצפות. רגעי מפתח נפתרים בדיאלוגים פשטניים, ולקראת הסוף יש העמסה של עוד כמה הסברים וגילויים שמצליחים להיות צפויים מחד, ומעייפים מאידך.

כמה הוא מפחיד: נרדמתי. יותר מפעם אחת. זו אמנם לא אשמת הסרט, אבל למעט כמה רגעים שעושים שימוש מקפיץ בציפיות שלנו, ועיצוב יפה של הצופים המסתוריים, ברגע שמבינים במה מדובר, הוא קצת מתסכל ולא באמת מבהיל.
כמה הוא לנשמה: הוא ממש מנסה. יש כאן העלאה של כל מיני נושאים כמו התמודדות עם אובדן, היאחזות בעבר, באשמה, הצורך להרפות, בקשה וקבלת מחילה – אבל בגלל שכולם מסומנים ובעיקר מושלכים עלינו בכמה דיאלוגים ומונולוגים ולא מתפתחים בצורה קוהרנטית, הטיפול בהם משאיר בעיקר ריקנות ותחושת החמצה.