סרטים חדשים: ״עשרה חודשים״, ״גזוז״, ״ביטלג'וס ביטלג'וס״, ״מרצ'לו מיו״, ״מים רדודים״, ״ארט קולג' 1994״, ״נשימה אחרונה״, ״רוחות מלחמה״

ספטמבר שהיה אמור להביא קצת רוחות של שינוי הביא עימו את החדשות הכי רעות שנשמעו בישראל מזה זמן מה (ויש תחרות), אבל אולי גם תקווה. החדשות גרמו לנו לעצור את התוכנית של דיווח יומי מפסטיבל ונציה עד שנרגיש שאפשר, כמובן עם כל הכבוד למי שלא ממש רוצים ורוצות להיאחז כרגע בקריאה על סרטים מעבר לים. במידה ודווקא כן, הדיווחים של עופר נערמים (יש כבר שלושה והשאר בדרך), אבל נעצור אותם היום לטובת כל הסרטים החדשים בבתי הקולנוע. יש המון מהם, אני אף פעם לא לגמרי בטוח למה (בסופש שעבר היו כמחצית) אבל תמיד אומר תודה.

עשרה חודשים – או בשמו הנוסף ״10 חודשים: נפלאות האילוזיה״, הוא אחד מבין שני סרטים ישראליים לשבוע זה. למקרה שתהיתם ותהיתן מהו הסרט הזה שהופיע יותר מפעם אחת בנבחרת האופיר שלנו, הרי הוא לפנינו. שירי גדני מגלמת את הגיבורה, המגלה שההריון שלה הוא תופעה נדירה הקרויה הריון מדומה. כלומר, הגוף שלה מתנהג בהתאם לתהליך טבעי של הריון אבל אין עובר ברחמה, וכל רגע עד ה״לידה״ מסכן את חייה. בתחילה היא מסתירה זאת מקרוביה, בן-זוגה (תום חגי) ואמה (עידית טפרסון), בהמשך קשה לה לשמור את הסוד לעצמה והיא זקוקה לתמיכה בהחלטה שלה להמשיך באשליית ההריון. עידן הובל (״מנתק המים״) כתב וביים, והצלם הוא בן-זוגה של השחקנית הראשית, דוד סטרז'מייסטר (״החייל הנעלם״). הסרט צולם בביתם של בני הזוג על פני חודשים רבים והריון אמיתי, ומופיעות בו גם אלישבע וייל ואילנית בן-יעקב. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

גזוז – סרט ישראלי נוסף, הפעם בהפצה בוטיקית-סינמטקית אבל גם זה נחשב אצלנו, ומיבול האופיר שעבר. מי שהתוודעו בעבר לסרטי טומי לנג (״הולכת שבעה״) ידעו למה לצפות, למשל לפגוש על המסך את שחקנו הקבוע למדי רוברט הניג (״פטר השלישי״). גם הפעם הוא מגלם וריאציה על אותה דמות, אלמן/גמלאי שמחפש אהבה. הפעם הוא משודך לענת מנדלסון והשניים פוסעים בדייט מתמשך בסמטאות שכונת נווה צדק התל-אביבית, משוחחים ומנסים גם לפלרטט. מדי פעם בודקת מה שלומם הדמות ששידכה ביניהם, הבת שלה ומכרה/דיירת שלו, בגילומה של שירי לוטן. זהו הסרט כולו, אורכו כשעה וחצי, והתקציר מבטיח שבסופו יש טוויסט. אני לא לגמרי משוכנע בזה, אבל אפשר להתווכח או אפילו רק להתדיין.

ביטלג'וס ביטלג'וס (Beetlejuice Beetlejuice) – מעביר אותנו לשפה האנגלית ואין מה לבדוק, השנה איננה 1988. זה פשוט המשכון מאוחר מאוד, וגם הסרט הראשון מפסטיבל ונציה שמגיע אלינו ובמהירות. טים ברטון חוזר לביים את מייקל קיטון בתפקיד השד החשקן מהכותרת (אם אומר את שמו פעם שלישית הוא יבוא ואני לא ממש סובל אותו). וינונה ריידר חוזרת לתפקיד לידיה, שמאז הסרט הקודם פיתחה את כישוריה בתקשור עם רוחות רפאים ועשתה מזה קריירה טלוויזיונית. האמרגן/אהוב שלה (ג׳סטין ת׳רו) די שולט בה ובקריירה שלה, והשניים נוסעים לנחם את דליה (קתרין אוהרה) המתאבלת על מות אהובה, אביה של לידיה (ג'פרי ג'ונס עדיין איתנו אבל לא חוזר לתפקיד והקריירה שלו חוסלה בעקבות אישום פלילי). יש גם דור המשך למשפחת דיץ, אסטריד (ג׳נה אורטגה, שעבדה עם ברטון על ״וונסדיי״), המתנכרת לאימה לידיה ולא מאמינה בכוחותיה. כל המשפחה והנספחים מתאחדים בעיירה ווינטר ריבר, בזמן שבעולם המתים מתחולל בלאגן: דמות מסתורית בגילומה של מוניקה בלוצ׳י מחפשת אחר אדון מיץ-חיפושיות, וילם דפו הוא שחקן-בלש בר-מינן שדולק בעקבותיה, ואת הברדק התסריטאי המשעשע הזה כתבו אלפרד גו ומיילס מילר (״וונסדיי״).

מרצ'לו מיו (Marcello Mio) – מוונציה אל קאן, עם הסרט מן התחרות הראשית שהוצג בטרום בכורה בפסטיבל ירושלים, שם הספיק לכתוב עליו עופר. הבמאי-תסריטאי הוא כריסטוף הונורה אבל הכוח המניע המעניין לא פחות היא השחקנית הראשית, קיארה מסטרויאני. המוזה של הבמאי מגלמת ורסיה של עצמה, עם אלמנטים ביוגרפיים רבים משיקים, בסרט שהוא מחווה אוהבת לאביה המפורסם. אני בטוח ששם משפחתה מסגיר, ויחד עם שם הסרט קל לחבר, אם כי העובדות ידועות לכל. אמא שלה, קתרין דנב, מגלמת אף היא גרסה של עצמה בסרט ובו השחקנית והבת-של חווה משבר. היא מרגישה נרדפת בידי רוחו של אביה, או כהגדרה שהיא הפנטום שלו, ומתחילה להתחפש אליו ואף להתנהג כמוהו. במסעה המוזר מלווים אותה עוד פרצופים מוכרים מהקולנוע הצרפתי, החל בפבריס לוקיני גנב ההצגה, המשך בבמאית ניקול גרסיה וכלה בשניים מהאקסים המפורסמים של הכוכבת, מלוויל פופו ובנז׳מה ביולה. הנה תמונה מתוך הסרט.

מרצ׳לו מיו

ארט קולג' 1994 (Art College 1994) – הנה משהו שלא רואים כל יום: סרט אנימציה למבוגרים תוצרת סין, שמופץ בישראל. הבמאי ליו ג'יאן ("שיהיה לך יום טוב") שב אל סין של שנת 94׳ שנפתחה לרגע אל המערב, לפחות בכל הקשור ללימודי אמנות. התקציר מבטיח שני סטודנטים המהרהרים במותו הטרי של קורט קוביין, מעלים על שפתיהם שמות מערביים נוספים שנשמעים להם מסקרנים, ותוהים על טיבה של אמנות בכלל ושומרי הסף שלה בפרט. בין לבין הם מתנסים בעלילות רומנטיות עם סטודנטיות למוזיקה, כאשר גם כאן נמתח גבול בין מסורת וקידמה.

מים רדודים (Poolman) – סוף סוף עוד סרט דובר אנגלית, שלא לומר אמריקאי, ואפילו בכורת הבימוי של השחקן כריס פיין. מדוע לא לפתוח את המדור עם כאלו חדשות? אולי משום שמאז פסטיבל טורונטו 2023 (לפני שנה) הסרט נקטל ונכתש לאבק, הוחבא עד הקיץ והוקרן פעמים ספורות בלבד לאחר מכן, ללא הצלחה יתרה. בכל זאת ובשם השיוויון, אפשר לספר שפיין גם מככב בתור מנקה בריכות שכנראה חושב שהוא הדוּד מ״ביג ליבובסקי״ אבל נקלע לעלילה שמזכירה את ״צ׳יינהטאון״, כאשר הוא נאלץ לבלוש אחר מזימה להשתלטות על מקורות המים בלוס-אנג׳לס. הטריילר עשה לי פלאשבקים ל״תעלומה בסילבר לייק״, מה שדרש התאוששות, אם תהיתם מדוע המדור עלה מאוד מאוחר היום. הרבה חברים של פיין עשו לו טובה ומופיעים כאן, ביניהם יקירת ירושלים ג׳ניפר ג׳ייסון לי, אנט בנינג, דני דה ויטו, דה-וונדה ווייז, וג׳ון אורטיז.

נשימה אחרונה (Breathe) – חכו, יש עוד לאן להתדרדר. למשל לסרטו החדש של סטפון בריסטול (״נתראה אתמול״) על פי תסריט של דאג סיימון (״בית האימה״). העלילה מתרחשת בכדור הארץ בו אי אפשר לנשום בחוץ, כלומר בתל-אביב בחודש שעבר, אבל משום מה בטריילר היא נראית כמו מטרופולין אמריקאי נטוש ומצולם בפילטר צהוב-כתום. רמות החמצן שלא מאפשרות חיים מאלצות אם ובת (ג׳ניפר הדסון וקוובנז'נה ווליס) להישאר בבונקר ולחכות לשובו של האב (קומון), שעמל על המצאה מצילת חיים. אחת הגיחות המעטות שלהן אל פני השטח מפגישה אותן עם מילה ג׳ובוביץ׳ שטוענת כי היא מכירה את הבעל/אב ודורשת להשתתף בפרויקט. הן לא ממש ששות להכניסה אל מחבואם ומכאן מתחילה הדרמה יש להניח.

רוחות מלחמה (Refuge) – בין אם הגענו לתחתית או לא, כאן נסיים כי נגמרו הסרטים ולא מצאתי מציאות במבט חטוף בסטרימינג. מה שבטוח, זה הסרט עם השם המצער של השבוע מבחינת תזמון עלייתו לאקרנים. הבמאי הוא אחד מאשפי הטראש-אקשן של הניינטיז, רני הרלין, שזו נקודה לזכות הסרט ולא לחובתו, אבל העלילה והטון קצת בלבלו אותי. מעשה בחייל אמריקאי שחוזר חבול נפשית משירות טראומתי במזרח התיכון, מה שמעיק על אשתו שציפתה לבואו. עד כאן דרמת מלחמה שגרתית אבל נראה שהוא חזר גם עם דיבוק או כישוף רב עוצמה ובעל מבטא ערבי, ופתאום אנחנו בטריטוריות של ״בשר תותחים״ ושאר סרטי אימה על טראומה מן החזית שמדביקה את העורף כמגפת מוות. בשבילי זה קצת יותר מדי כרגע, אז אסיים בהתנצלות לשחקנים הראשיים שלא זיהיתי: סופי סימנט ואסטון מקאוולי (שזה שם מדהים לרכב בהשראת ינשוף, אם יורשה לי להציע).