״לרקוד עם אבא״ (Daughters), סקירת נטפליקס

בשנים האחרונות, דומה כי צופים רבים פיתחו ציפיות מסוימות, לא בהכרח גבוהות, מן הסרטים התיעודיים שעולים בנטפליקס. אם בשנים הראשונות של שירות הסטרימינג הייתה בו השקעה בסרטים תיעודיים שניסו לעשות דברים בצורה אישית או מעניינת מבחינה אמנותית, לאחרונה הקו המנחה הוא הנחלת האסתטיקה של השירות על התוכן. בין אם מדובר בדוקו-פשע אמתי או דיוקן של ספורטאי או מפורסם אחר, הטיפול דומה: מוזיקה המדגישה את הרגש, ראשים מדברים וצילומי רחפן גם כשאין צורך. לא שכל הטכניקות הללו הן בהכרח רעות או לא יכולות להיות מעניינות, אולם השימוש בהם מרגיש פעמים רבות נצלני ובעיקר נטול השראה.

לכן סרט תיעודי כמו "לרקוד עם אבא" (Daughters) עלול לחמוק מרדאר של חובבי קולנוע תיעודי. הוא אמנם עולה בנטפליקס, אבל הוא נרכש על ידי החברה אחרי שעשייתו הושלמה והוא הוקרן בפסטיבל סאנדאנס, שם זכה בשני פרסים שונים של חביב הקהל. רמז לכך שייתכן ועוד נשמע על עוד פרסים לכיוונו בעתיד. הזכייה בחביב הקהל היא טבעית מאחר וזה סרט שפונה בצורה מוצלחת קודם כל לרגש, ודומני כי רוב הצופים יתקשו שלא לבכות בו. מאידך, פרסים כאלו והיעדר פרסים מחבר השופטים מרמזים על סרט פחות אמנותי או מעניין ביחס שלו לחומרים התיעודיים, ובחלקו הראשון של "לרקוד עם אבא" היה נראה שזה אכן המצב. אולם, ככל שהסרט התקדם גליתי שהיוצרות פעלו בצורה חכמה ושקולה בכמה אופנים ועניין אותן לא רק לפנות למכנה המשותף הנמוך והנגיש או לייחצן את הפרויקט שהסרט מתעד. הן רצו גם להסתכל על התמונה הרחבה יותר, גם אם יש בה דברים מתסכלים.

החשש שמדובר בסרט דמגוגי יכול לנבוע לא רק מזהות שירות הסטרימינג בו הסרט מוצג, אלא גם מזהות אחת משתי הבמאיות אשר חתומות עליו. אנג'לה פאטון היא לא קולנוענית, היא פעילה חברתית והסרט מתאר את אחד מן המפעלים שהיא יסדה – נשף "דייט עם אבא" בו אסירים בבתי כלא נפגשים עם הבנות שלהם לסוג של דייט/נשף ריקודים בסגנון נשפים בתיכונים אמריקאים. לרוב מדובר בילדות קטנות יותר מגיל התיכון אם כי הטווח גדול – בסרט הוא נע בין 5 ל-15 מבחינת גיל הילדות.
מטרת הנשף היא לחבר בין האסירים לבנות שהם כמעט לא זוכים לפגוש, בעיקר אחרי שבארה"ב נכנסה לתוקף מדיניות חדשה שמגבילה או מבטלת לחלוטין כל ביקור בין אסירים מסוימים למשפחה שלהם הנחשב "ביקור מגע". הכוונה היא לא רק למגע פיזי, אלא לשהות באותו חדר או אזור במתחם, להבדיל משיחת וידאו המתקיימת בשני אגפים שונים של הכלא. פאטון כאמור יזמה את אירועי הנשף ובסרט היא גם מופיעה בתור מי שמסבירה לאסירים ולבנות היבטים של המפגש גם על סמך הניסיון שלה. הסרט מתאר את הנשף הראשון בתחום השיפוט של וושינגטון הבירה, אחרי כמה אירועים דומים במדינת וירג'יניה.

פאטון לא חתומה לבדה על הבימוי. מי שמנוסה יותר בקולנוע אף כי גם לה זהו פיצ'ר ראשון היא נטלי ריי ושתי הבמאיות נוקטות בגישה של מבט ארוך על הדמויות, שואפות לתת למסר לעלות דרך פגישות הכנה, או הנשף עצמו. הסרט בהחלט יוצא מנקודת הנחה כי האירוע שנמצא במוקד הוא טוב עבור האסירים ועבור הבנות שלהם, אבל הוא לא מייפה את המציאות. זהו אירוע חיובי כי הוא מנוגד להיעדר הנוכחות של האב בחיי הבת במקרים רבים, שיקוף לבעיה חברתית רחבה יותר של מגזרים בחברה האמריקאית בה כליאה קשורה לא מעט למעמד וגם למוצא אתני, באחוזים גבוהים. התוכנית לא מוגדרת כתוכנית לבני מיעוטים, אבל בפועל כל האסירים בהם אנו חוזים הם כאלה, רובם אפריקאים-אמריקאים. פאטון עצמה נכנסה לתחום של פעילות בנושא אסירים ובנותיהם כי ראתה בעיה בקשר של נשים בקהילה שלה למודלים הגברים הבעייתיים או הנעדרים בחייהן.

הסרט מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון עוקב אחר הילדות והאבות בהכנה לאירוע, דרך סדנאות המסבירות על המצב. במקרה של האסירים היא כוללת גם דיון קבוצתי בהובלת מדריך לגבי מהות ההורות בחייהם, גם עבור אלה שייתכן ולא יהיו נוכחים בחיי הבנות שלהן במשך כל תקופת הילדות וההתבגרות. הסרט כן נותן לאסירים לספר על חייהם, הנסיבות לכך שנולדה להם בת, והתסכול שלהם לגבי ההיעדרות מחייה. במקביל, הוא מראה בנות שמדברות בהערצה וכמיהה להורה, לצד בנות שלא ששות לקראת המפגש ויש להם ביקורת כלפי הבחירות של אביהן.

דבר אחד הסרט לא חושף: מהו הפשע בגללו כל אחד מן האסירים נמצא בכלא. יש רמיזות לגבי חלק מהמקרים וניתן להסיק מסקנות גם מתקופות המאסר הצפויות, או להבדיל מן החשש של רבים מהאסירים לשוב לחיי הפשע ולהיכלא שוב אם ישוחררו. למרות שהם לפחות מכריזים על מאמץ להישאר מחוץ לבתי הכלא, עבור הילדות. בסרט כן יש ביקורת מסוימת כלפי המדיניות של היחס לאסירים, אבל תלונות על גזרי דין ארוכים מדי או על אסירים שנענשו שלא בצדק, הם לא העניין פה. העניין הוא איך מתגברים ומייצרים קהילה ומשפחה גם כאשר הסוגרים מפרידים, באופן פחות או יותר תמידי, בין אב לבת.

החלק השני הוא הנשף עצמו והוא כנראה יהיה רגע השיא הרגשי של הסרט עבור רוב הצופים. אני לא יכול להבטיח הנאה או התרגשות בסרט ובהחלט ייתכן ולא כולם יתחברו לסיפורים הרגשיים של הדמויות, אבל הרגע בו הבנות מגיעות לכלא מתחיל שורה של רגעים סוחטי דמעות. מה שמעניין הוא שהבמאיות לא בהכרח דוחפות לשוטים שיניבו את האפקט הרגשי הגדול ביותר בכל רגע. עד לנשף הן עקבו אחר כמה מן הבנות יותר, למשל אוברי בת החמש ואביה קית', שהסיפור שלהם מובלט מעט יותר גם בגלל האישיות של הבת והאב. אבל בנשף שניהם יהיו לפעמים ברקע של הפריים, לטובת מבט על איחוד אחר או מהלך גדול יותר. זה לא שאין בכלל מניפולציה קולנועית, או שכל דבר זוכה להסבר, אבל יש ניסיון לתת מבט על הקבוצה כולה, על שלל התגובות וגם על הדואליות באירוע עצמו. אירוע שיש בו רגשות גדולים של שמחה וגאווה, אך הוא בעצם מנכיח את הבושה והעצב של השגרה ושל רוב החיים.

לכן, המהלך המעניין ביותר של היוצרות, וזה שלדעתי מנוגד בצורה הבולטת ביותר לסרט מסחרי רגיל, הוא הבחירה לא לסיים את הסרט בנשף. גם לא זמן קצר אחריו. החלק השלישי של הסרט הוא אולי הקצר יותר מבחינת זמן המסך, אבל הוא זה שלקח הכי הרבה זמן לצלם. הסרט חוזר לבנות ולהורים חודשים אחרי הנשף וגם שנים אחרי. חלק יצאו מן הכלא, חלק עדיין שם, וחלק ממערכות היחסים התקררו יותר. יש בסרט כתובית על הצלחת התוכנית מבחינה סטטיסטית, אבל הסרט מראה קודם כל אנושיות. ואנושיות זה דבר מורכב יותר שאין בו ניצחונות מוחלטים, אם בכלל.

"לרקוד עם אבא" עובד על שורה ארוכה של רגשות אנושיים וברגעיו המוצלחים הוא מראה מה מוביל אליהם ומה מאפשר לנו להתגבר על ההיבט השלילי בהם. אבל הוא גם מראה שלא תמיד אפשר להתגבר, מה שנכון לא רק לגבי נסיבות חיים קיצוניות. הסרט רוצה לדבר למען הנשפים הללו, אבל לא להטיף או לשפוט, מה שגם אומר שהוא מותיר לקהל מקום להגיע למסקנות בעצמו, גם אם לא לכל אורכו. גם אם הסרט אינו תמיד אחיד באופן שבו הוא נותן למציאות לדבר (אך לרוב הוא עושה זאת), הוא כן אחיד ברמת הבהירות והשיוף בעשייה. מה שלא בהכרח עושה אותו לאחד מן הסרטים התיעודיים הכי פורצי דרך או הבולטים של השנה, אבל כנראה כן לאחד מן מסרטי המקור הכי טובים שעלו לנטפליקס מזה זמן מה.