״מבצע ווקאליגה: גורל ודם״, סקירה מפסטיבל סרטי סטודנטים

הסרט "מבצע ווקאליגה – גורל ודם" (Operation Wakaliga: Fate and Blood) ערך את הבכורה העולמית שלו במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים בתל אביב, בתור משהו שהוא שילוב בין מחווה לאירוחי הכבוד הבינלאומיים של הפסטיבל (שלא יכלו להגיע בסופו של דבר והעבירו סדנא בזום), לסרט של בוגריים טריים יחסית של לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. אחרי הקרנה בסינמטק צפויות לו גם הקרנות בקולנוע קנדה שבדרום תל אביב, אך להבנתי זו רק תחילת הדרך של הסרט מבחינת הקרנות לקהל. בשנה שעברה, פסטיבל סרטי הסטודנטים הקרין את הבכורה של "העיר הזאת" וייתכן מאוד שגם השנה הוא משיק סרט פולחן ישראלי שלא דומה לשום דבר אחר שנעשה בארץ קודם. רק שבמקרה הזה, מדובר במשהו עוד פחות דומה, שכן מקור ההשראה הוא לא ז'אנרים מערביים, אלא תעשיית הסרטים של אוגדנה ובעצם העשייה של "ווקאליווד" שאני צריך להסביר מהי. כאמור, מדובר בסרט שהוא גם מחווה אבל גם שיתוף פעולה, הסרט הישראלי-אוגנדי הראשון, והוא בנוי על סוג של הומור ייחודי המתבסס גם על הנאה מן הדרך הסטריאוטיפית בה שתי המדינות חושבות זה אל זו.

"ווקאליווד" הוא למעשה אולפן הקולנוע "Ramon Film Productions", סניף עצמאי של עשייה קולנועית בווקאליגה, פרבר עני של בירת אוגנדה קאמפלה. האולפן מפיק את הסרטים שמביים אייזק נבאוונה, בהקפת  אשתו הארייט ובשיתוף בני המשפחה והשכנים, בסרטים שנוצרים בתקציב אפסי ותוך שיתוף פעולה בהצעת רעיונות, כאשר צוות השחקנים הוא גם צוות ההפקה. יצא לי לכתוב כאן על "קרייזי וורלד", סרט מייצג מן התעשייה אבל לא המוכר ביותר, יחסית.

הסרטים של נבאוונה משלבים צילום בלוקיישן העני מאוד, עם עלילת פשע הקשורה לארגון מאפיה מקומי בשם מאפיית הנמרים, עם קונג פו שנראה סביר, ופיצוצים שנראים כמו תוכנת אפקטים מן השנים בהם לא היו עדיין מחשבים. זה קולנוע מהיר ורועש גם בלי קשר לכך שהסרטים מלווים ב-VG, אדם שתפקידו המקורי באוגנדה היה להסביר את עלילת הסרט במקום תרגום. בסרטים כיום הוא משמש כסוג של תוספת קומית המתלהבת מן הסרט וגם מסבירה את חולשותיו. אורי יעקובוביץ', במאי ומרצה לקולנוע עם חיבה לסרטי קאלט מסוגים שונים, יצר קשר עם נבאוונה לגבי הקרנת סרטים בקולנוע קנדה. בסוף זה התגלגל ליצירה משותפת, כאשר לצד נבאוונה גם יקובוביץ' ומיה רודיך רשומים כבמאים בסרט, שעלילתו מתרחשת בין אוגנדה, לבין מדינה שיש בה ברים בשם אוגנדה. וגם יוון, אם כי עולה חשד שהצילומים התקיימו בפועל רק בשתי המדינות שהזכרתי ראשונות. בנוסף יש גם ייצוגים למהדורות חדשות שהן פארודיה על התרבות של עוד כמה מדינות ותעשיות קולנוע וחדשות ברחבי העולם.

העלילה היא פארודיות ריגול מטופשת, אבל היא לא בלתי חשובה. במהלך חופשה ביוון, בנו של ראש הממשלה בורח למאבטח שלו במטרה לטייל בחופשיות. מהר מאוד הוא נחטף בידי מאפיית הנמרים, אשר רוצה להשתמש בדם של נסיך יהודי לצורך טקס הקרבה. בעודם ממתינים באוגנדה למועד ביצוע הפולחן, העולם רותח וראש הממשלה עצבני. איש הצבא הקרוב אליו, קולונל עוזי, חושב שצריך לבצע רק דווקא פעולה כירורגית יותר על מנת להציל את "הילד של כולנו" בשלום: הוא שולח רק שני סוכנים מיוחדים למשימה.

מתוך הטריילר

העניין הוא ששני הסוכנים, המגולמים בידי רודיך ויעקובוביץ', הם אמנם רבי תושייה אבל לא סובלים זה את זו בגלל האשמה הדדית לגבי אירוע שהתרחש לפני עשור באוגנדה. חוץ מזה, מלבד לחימה יעילה, דומה כי התכנית שלהם היא לשאול מי ראה במקרה את החטוף, שמוחזק כאמור בידי מאפיה מסוכנת. אבל ייתכן וגם במדינה הזרה יש מי שאולי יעזור לביצוע הגרסה השנייה של מבצע אנטבה. זה לא אמור להיות מותח לגבי התוצאה או להסוות את המלאכותיות בעשייה בשום שלב. זה אמור להצחיק ולהלהיב וזה מבוצע היטב. אפשר לקרוא לזה טראש, אבל זה טראש מדויק וטוב לא רק בגלל מודעות עצמית, אלא בגלל אהבה לחומר ורצון כן להצדיע לשתי המדינות – וגם לצחוק עליהן.

גם החלקים הלא מעטים שצולמו בארץ, צולמו בשיטה המזכירה את הקולנוע האוגנדי. משמע, חברים גם משחקים ברוב התפקידים, אם כי יפתח קליין מופיע לכמה סצנות בתור ראש הממשלה. אבל התפקידים הישראלים הגדולים יותר מגולמים בידי הבמאים, או יובל ניצן שהוא גם השותף של רודיך לעשיית הסרט. גונב ההצגה הוא רוני ויינר, במאי מבטיח על סמך סרטי הסטודנטים שיצר באוניברסיטת תל אביב, וכאן הוא מייצר ניצוצות בכל רגע על המסך בתור קולונל עוזי, שהוא מן הסתם פנטזיה על צבא ישראלי יעיל וקשוח שלא דומה לצה"ל. אם כי הסרט גם יודע לבקר את האתוס שהקולונל מייצר עם הזעם הלא-יעיל שלו.

הצפייה כעת ב""מבצע ווקאליגה – גורל ודם" אינה רק מצחיקה ומבדרת. הסרט צולם לפני אירועי ה-7 באוקטובר והוא מציג גרסה קומית של ישראל בעיני זרים, אך המרחק בינה לבין המציאות כואב. לא רק לגבי יעילות הצבא הישראלי כצבא הגנה, אלא גם באתוס שנאמר בקול רם בסרט על כך שישראל פועלת לשחרור השבויים שלה, ומה שמבדיל אותה מן האויבים שלה זה הכאב על החללים. אפשר לפרש גם בגוף הסרט את המילים הללו כחלולות או בלתי תואמות את המציאות, אך המרחק בין התפיסה החיצונית של ישראל וסוכני העל לבין מה שהתרחש בפועל צורם. בדיעבד, הוא גם מוסיף לסרט עוד ערך ועל הדרך מראה מה יכול להיות מזכך ואיכותי בסרטי קאלט וטראש.

זה לא סרט שדומה למציאות, זה סרט שמגיב למציאות דרך פנטזיה עליה, דרך שאיפה לעולם עם גיבורים טובים יותר ויכולת לגבור על הרוע בעזרת  הטוב שקיים רק בסרטים. או רק בסרטים שניתן לראות את הזיוף והיעדר התקציב שבהם. הדבר נכון גם לסרטים אחרים שעל פנוי קל לצחוק עליהם, כמו הסרטים של אבי ביטר, עמו יעקובוביץ' שיתף פעולה בסרט "השוד האחרון", יוזמה אחרת שהוקרנה בקולנוע קנדה. המופרך הוא כלי לביטוי עצמי גם בלי תקציב, בהינתן כנות רגשית מסוימת וכישרון למשחק או לעשייה קולנועית, גם אם בשונה מן הדרך המקובלת. צפייה ב"מבצע ווקאליגה – גורל ודם" אולי מצריכה הסתגלות מסוימת לסגנון, אבל דומני כי עבור רבים, אחרי מספר דקות של מסך ירוק וצילומים חופשיים מזכויות יוצרים של יוון מרחוק המשולבים בישראל שלא נראית כמו יוון מקרוב, ניתן להבין את הסגנון ואת הכנות והיופי שיש בקולנוע הפרוע הזה.

אני לא יודע מה העתיד צופן לגבי הקרנות נוספות של הסרט מעבר לימי הפסטיבל, והסגירה הצפויה של קולנוע קנדה במיקומו הנוכחי שלו בדרום תל אביב גם עלולה להשפיע. אבל אני משוכנע כי יהיו עוד הזדמנויות כלשהן, כי הסרט הזה יכול וצריך להפוך לתופעת קאלט. בפסטיבל הוא הוקרן בלי VG וזה אולי מהלך עם יתרונות לגבי מפגש ראשון עם קהל ישראלי, כפי שהיה כעת בהקרנה המיוחדת בפסטיבל. אבל בעתיד יהיה אפשר להוסיף אחד כזה, כי ודאי יהיו אנשים שירצו לצפות בזה שוב ושוב ובחברת אנשים אחרים.