"לונגלגס" (Longlegs), סקירה נטולת ספוילרים

בראשית היה השיווק. אחרי שסרט יוצא והופך מוכר או ידוע במידת מה, מגיחות אל הרשת תמונות, לוכדות בקפידה פריימים מתוכו, ממסגרים לנו את העובדה שקולנוע הוא יצירת אמנות, כזו שמותר לחגוג אותה בהתפעלות. הקמפיין לקראת "לונגלגס" (Longlegs), מותחן אימה שמתרחש ומספק מחווה סגנונית ונרטיבית לסרטי הז'אנר והסדרות של שנות ה-90, הקדים את המאוחר. לפני שסיפרו לנו על מה הסרט, הפוסטרים, הטיזרים והטריילרים וכך גם שלטי החוצות – כבר מיצבו אותו בתור יצירת אמנות מרהיבה שיש להתפעם ממנה. אפשר גם להוסיף צמרמורת או אי נוחות, תלוי ברמת החיבה לסגנון, שמציג פריימים בודדים דרמטיים, מדממים ומטרידים להחריד. גופה מכוסה חלקית יושבת בפינת חדר כמו בובה שמוטה. תקריב על נזירה משעינה מצח מגואל בדם ובטח גם זיעה על מכונית. אישה צעירה מכסה את פיה בידה תוך כדי תנועה או קיפאון, מחניקה צעקה או מבקשת לעצור את עצמה. חצי פרצוף מרוח בצבע לבן פעור בחיוך מעורר חלחלה. חלק מהתמונות הפוכות בכוונה. רובן הגיעו או עם כותרת הסרט ושם היוצר – אוז פרקינס (בנו של השחקן אנטוני פרקינס) או עם כתב חידה, צופן שרק מוסיף עוד נדבך מסתורין וסקרנות.

גם הטריילרים, ברובם, הצליחו להימנע ממבנה טיפוסי של גילוי רגעי מפתח בעלילה ומתן תקציר שמוציא את החשק לצפות בסרט, או הורס כמה הפתעות טובות. רבים מהם כללו מהתלות של סאונד ותמונה: הקלטה מבוהלת של אב משפחה נואש על רקע תמונות שהיו שמחות בסיטואציה אחרת, מונולוג שמזדחל מתחת לעור באופן שווה בגלל ההגשה השלווה שלו והתוכן המטריד. הבלחות פתאומיות של משהו, לא ברור לגמרי מה, אבל זה לא יכול להיות טוב. אין לנו על מי להישען אלא על סרטיו הקודמים של פרקינס כבמאי ותסריטאי, "גרטל והנזל" (שלא ראיתי, זה יתוקן), "פברואר" ו"אני הדבר היפה שחי בבית" – ועל ההייפ. הביקורות הראשונות מאירועים מקדימים ליציאה המסודרת לאקרנים טפטפו תחזוקה קבועה של התלהבות, וכך גם השער למנויים בלבד של מגזין "פנגוריה" שכלל תמונת שער "איומה מדי מכדי שנוכל להציג אותה בחנויות", לצד כיתוב, שוב, רק בקוד סתרים. מי שאהבו את הסרטים של פרקינס, הבינו שאין מנוס: נצטרך לצפות כדי לחוות.

אבל רגע, לצד הרצינות התהומית בה נראה שהסרט לוקח את עצמו, התגנב משהו נוסף. בזמן שהתמונות הקפואות ממנו מסקרנות, מרהיבות, מבעיתות, הן גם מוגזמות, מוקפדות, מגוחכות. הן משדרות אווירה של טירוף, אבל גם הילולה של מופרכות. יש בהן משהו משחקי בגלל החידתיות, והכיתוב הדרמטי של שם הסרט, אותיות גדולות, אפשר כמעט לשמוע אותן מוטחות על גבי התמונה, מזכירות לנו שסרט קולנוע הוא גם בידור, בין שעה וקצת לשלוש שעות (די עם זה כבר) של השתקעות, של התמסרות, לפעמים קולנית – בפרט בסרטי אימה, לסיפור שיש לנו את העונג לשקר לעצמנו שאנחנו חלק ממנו, גם כשמה שמתרחש לנגד עינינו חסר קשר למציאות. וההנאה מגיעה גם ולפעמים ביתר שאת כשהדברים יוצאים משליטה. כשמשפריץ קצת יותר מדי דם מלאכותי, כשאפשר לראות את מגבלות התקציב, כשהצרחות מחרישות אוזניים אבל גם חושפות חיוך של חניכיים מרוב שהן הופכות להיות הדבר עצמו, ולא, נניח, ניסיון הגיוני להישאר בחיים. כשהצורה הופכת לחגיגה, לפעמים על חשבון העלילה.

לפני הכל היה השילוב הנכון. בארוחת צהריים נעימה במשרד, בין שיחת חולין על הטילים ויחסינו לאן, דיברנו על צפייה מרגיעה כבריחה. אחת צופה בטרו-קריים, אחד צופה ב״רוקדים עם כוכבים״, אחת צופה בסרטי אימה. דקה של הרהור עברה בין השווארמה לסלטים. ובעקבותיה הגיע הסבר על טעמים. איך, אימה עבורו בדרך כלל לא מושכת, כי ההנחה היא שיהיה מדובר בסיפור שחוזר על עצמו פעמים רבות, והתמקדות בהפחדות שאין בהן מאום שקושר אותן אל חלק משלם גדול יותר. היוצאים מן הכלל: סרטים שיש בהם בנייה יוצאת דופן של מתח, כאלו שמספרים סיפור אחר. היא סיפרה שבתור נערה צפתה דווקא, אבל עם ההתבגרות הרושם שהותירו סרטים כמו "בית השעווה" עם פאריס הילטון התפוגג, נשאר רק האפקט הגופני, ההקפצה, שמשאירה רק צעקנות מגוחכת, אולי אפילו צפייה קצת מביכה. וחשבתי תוך כדי על דוגמאות, ומה שהצלחתי לומר בזכות סיפורי רוחות ושדים שחוזרים על עצמם ש"זה תלוי מה עושים איתם". זה נכון תמיד, ובאימה בולט לפעמים יותר, כיצד המסגרת הסיפורית בונה שוב ושוב את אותם יסודות, גרעינים של מיתוסים מסמרי שיער, עוברים לפנינו על המסך יחד ולא סביב המדורה. במקום סימני עשן זה ריצוד המקרן שנותן לנו פרשנות, אזהרה ודרכי התמודדות לגבי העולם שבחוץ.

שני הסרטים המוכרים לי של פרקינס לפני ״לונגלגס״, עושים שימוש מרהיב בתבנית מוכרת. שניהם בונים את המתח והפחד על בסיס של סיפורים מוכרים עד כדי שעמום. אישה צעירה באה לסעוד מבוגרת בבית – ומשהו בו מרגיש מוזר. המוות מורגש בו ביתר שאת. או – שתי צעירות נותרות לבדן בפנימייה בחג, ומשהו באחת מהן מרגיש מוזר. היא רדופה או שמא מתגעגעת למשהו ביתר שאת. כולנו נחשוב שברור לאן נלך מכאן, אבל פרקינס מחכים לשחק עם הרעיונות הידועים, ומלביש עליהם סיפור נוסף מזמן אחר, וכשמתאים, הוא משחק עם ציר הזמן כדי לבלבל אותנו. הכנסה של פרטים ייחודיים, בעיקר תגובות רגשיות, לצד שימוש חכם בצורה – עושים את העבודה. כי כולנו ראינו כיסא שזז מעצמו. אבל לא ראינו אותו זז ככה. וכולנו שמענו קריינות שמבשרת רעות, אבל לא שמענו אותה מלחששת לנו באוזן נבואה שהיא פשוט חריצת גזר הדין של כולנו, לא ככה. וראינו סיפורים על ילדות חביבות שהופכות רדופות עד זוועה, אבל לא ראינו את הסיפור מבעד לעיניהן הנטושות והמשתוקקות, לא ככה. וזה מגוחך. זה מגוחך לפחד כל כך מתעתוע חזותי וקולי שאיננו אמיתי, ולקחת אותו ברצינות ולדרוש מבן הזוג שיבוא ויצפה איתך פעם שנייה כי אתה חייב לשמוע איך היא לוחשת את זה, זה כמו החיים והמוות בבת אחת. ובכל זאת, ובגלל ההתמסרות, זה עובד.

לאחר מכן, הגיע התקציב. ב"לונגלגס" פרקינס לוקח את האיזון בין המרתק למגוחך כמה שלבים קדימה. בזכות ההערכה שכבר יש לו בחוגי האימה, הסרט שלו הפעם גדול יותר. תקופתי, חוזר לסרטים ולתהליכי חקירת פשע בתבנית ממכרת שלמדנו לאהוב ולסלוד ממנה בו זמנית כי היא חוזרת על עצמה וכי אפשר לנחש בכל פרק מי הרוצח לפי השחקן המעט-יותר-מוכר שליהקו הפעם להתארח. כאן, לפחות את הניחושים חסכו מאיתנו. לונגלגס, רוצח סדרתי מסתורי עד כדי כך שהוא אפילו לא נמצא בזירות הפשע אלא רק מותיר מכתב סתום וחתום בכינוי שלו מהכותרת, הוא ניקולס קייג'. כלומר, זהותו אכן מהווה תעלומה, ולוקח זמן להגיע אליו ולראות אותו כמו שצריך, באופן שמאפשר להישיר מבט אל התהום שהוא מגלם, אבל אין כאן חיפוש של האחד בין מגוון חשודים. יש חקירה, יש תפניות, הסתרות וגילויים, ויש חשד, אבל הרבה ממנו מונח, דווקא בגלל התבנית המוכרת, מול פרצופנו ועל פני השטח. ויהיו מי שיבינו די מהר את מה שמתברר לגמרי בחלק האחרון של הסרט.

יש בסרט סוכנת מבטיחה (מייקה מונרו) שהקשר שלה לרציחות בכלל ולרציחות האלו בפרט הוא הגזמה של טיפוס הבלש או הבלשית המבריקים, אלו עם האינטואיציות וכישורי הסקת המסקנות שנראים לנו כמעשה כשפים. הסוכנת הצעירה הארקר גם נראית נרגנת, כמעט אטומה, כיאה לדמות של בלש מבריק, אך מתקשה עם הבריות. מי שנותן לה את הבמה לחקור זירות פשע מבחילות הוא הסוכן הבכיר קארטר (בלייר אנדרווד), המבוגר, המנוסה והמיושב יותר ממנה כמקובל, אך זה שזקוק לחריגוּת שלה כדי שיהיה להם סיכוי לתפוס יחד רוצח. מסביב מופיעה בת קול טלפונית בדמות אימה של הארקר (אלישיה וויט), אם ואחות במקצועה, ששואלת את בתה שעובדת על מקרים שאסור לה לפרט גם לולא היו קשים במיוחד, אם היא אומרת את תפילותיה כל לילה.

הקשר בין האם לבת מלחשש כמו צל על חייה הבוגרים של הארקר, כשגם בסרט הזה פרקינס מזיז אותנו מדי פעם אחורה כדי לחשוף ולהסתיר פרטים. בפריימים מוקפדים שברור לאחר הצפייה כמה קל היה לשלוף מהם רגעים בודדים לטובת חומרים שיווקיים, כל זירת פשע מעוצבת לעילא, גוונים חומים של נוסטלגיית ילדות שאיכשהו מצליחים להיראות כאן קרים ומאיימים. אולי בגלל שהארקר לסירוגין ממוסגרת בתוך חללים שנראים קטנים למידותיה, או טובעת בתוך חללים גדולים עליה: הדירה המבודדת שלה שמוארת באופן בולט מדי באמצע אזור מיוער, המשרד בו היא מסדרת תמונות מהזירות השונות על הרצפה ומתקפלת במרכזן בתנוחה עוברית בתקווה להבין משהו. הכל קפוא ובו זמנית מרגיש חרוך, והציפייה מורטת עצבים, מצמידה ציפורניים למסעד הכסא. כל כך הרבה רצינות, כל כך הרבה מופרכות. והכל בו זמנית.

עד נקודת האמצע, פחות או קצת יותר, אפשר להניח שהסרט משכנע את עצמו. אפשר גם להבין למה משווים אותו – ומגזימים, שוב, ל"שתיקת הכבשים" ו"שבעה חטאים". זו אותה פלטת צבעים, אותו ז'אנר וחלק מהמבנה כולל רציחות שאמורות להוות טביעות אצבע. אלא שכאן, הסדרתיות היא לא בדיוק ביצירתיות, אלא בעקביות. אלו תמיד משפחות עם בת, ועוד פרט משותף, חוץ מכך שאף אחד לא שורד. למעט – ילדה אחת, שגדלה ללא השפיות שלה, שנותרה מאחור. דמות שמספקת הופעה קצרה של קירנן שיפקה (ששיחקה ב"פברואר") ומראה לנו איך אפשר לתת צורה אחרת, מפחידה לא פחות, לתבנית המוכרת של דמות שעברה משהו איום ונורא. משהו שכל כך הרחיק אותה מעצמה עד שאין לה אלא להזדהות עם מי שעשה לה את זה, כדי להמשיך לחיות. וגם ברגעים הרציניים והאמינים לכאורה, הכבדים עד קשיי נשימה, בחקירה מתקדמת כאשר הדמויות מחפשות אחר רמזים ואנחנו אחר צלליות חשודות וקולות בצידי הפריימים – גם אז אפשר לזכור את השאלה המהדהדת, השוברת ב"שבעה חטאים", שהפכה לבדיחה חוזרת על מלודרמה ועל רגשות מוקצנים.

ואז הגיע הגיחוך. חלק מהעיבוד שלנו הוא להפוך את הנוראי למטופש, כי מה שמאיים פחות מזיק כשאפשר לצחוק עליו. אלא שבסרטי אימה שעוסקים מלכתחילה בחומרי בדיון שקשה לעכל, לפעמים העיבוד המקליל כבר נעשה עבורנו. בין אם במתכוון ובין אם בגלל אילוצי תקציב והפקה, חלקם כבר מעגנים את הבדיחה על עצמם בתוך עצמם, ולנו נותר רק לקפוץ מפחד, ואז לצחוק. הם מייצרים עודפות של אכזריות, של קרביים ומוות שמוצגת כתחרות, בדיחה או ספר הדרכה – בכמה דרכים ניתן להוציא עיניים, איך לחתוך בבת אחת דמות לשתיים. או במקרה של "לונגלגס", זו גרסת הרוצח הסדרתי לכך שכל משפחה אומללה היא אומללה ויצירתית בפני עצמה. ככל שהסרט מתקרב להעניק לנו תשובות ופתרונות, הוא הולך רחוק יותר מהמבנה המקורקע, המציאותי לכאורה של חקירה משטרתית. לא יעזרו קירות מכוסים פוסטרים של נשיא אמיתי מהעבר או להקות. ככל שהסרט הזה מתקדם, הוא מבהיר עד כמה הוא מוכן להוכיח שהוא נטוע במחוזות האימה, על המופרך והמגוחך שבהם, ועד כמה לא בו, ולא בחלק ניכר מתכניות וסרטי החקירה – אין ממש היגיון או שום דבר מציאותי מלכתחילה. כי אנחנו רוצים שישקרו לנו, קצת, כדי שנאמין לסיפורים טובים.

לאחר מכן, מגיעה ההתחייבות. הצפייה ב"לונגלגס" מתחילה במחשבה שמדובר במחווה שלוקה בפיתוח הדמויות וברקע שלהן, ובורחת למחוזות פרועים ונבזיים כדי להחזיק מתח, במקום להתאמץ ולתת לנו סיפור "כמו פעם". היא ממשיכה כשהסרט הולך בכל הכוח על הפתרון וההסברים שפרקינס יצר, על אף שהם הולכים ומתרחקים מהמוסכמה של חקירות משטרה, והולכים ומתקרבים אל מחוזות הקאמפ. חיפוש זריז ברשת מגלה שסוזאן סונטג, מי שתבעה את המונח, כתבה שאפשר לזהותו כמשהו "מעולה בגלל שזה נוראי". משהו מוגזם, משהו שמתחשק לנו לצחוק עליו ובו זמנית לאמץ אותו ולהריע לו. הדמות של לונגלגס – איך שהיא נראית, איך שהיא נושאת את עצמה ומדברת, או מזמרת, כולל הנשיות שבה – היא קאמפ, שקייג' מפליא להציג בפנינו. דמות שהיא התגלמות של פחד, ייצוג מוחשי תיאטרלי של חיבה שהופכת למחלה מכלה. והיא כל כך מנופחת שהיא גורמת לנו לרצות לצחוק, אבל גם לרצות לצרוח. והדבר נכון גם לגבי האופן שבו היא פועלת, החוקיות של המנגנון והמהלך הסבוך שקושר את הכל יחד. הכל פה יותר מדי, אבל הדמויות בסרט מאמינות לכל תפנית והסבר מטורלל, גם כשיש בפנינו שילובים מתתי ז'אנר שונים – וזה עובד.

פרקינס מחבר כאן בין אווירה וסיפור שאמור לאותת לנו שזו "אימה רצינית", אימה מורמת מעם, אם לתרגם בלעג Elevated horror. ובחיבור שלו עם גבוה ונמוך הוא ממוטט את ההפרדה המעייפת שפשתה בז'אנר בשנים האחרונות. ודאי שיש תתי ז'אנרים וסגנונות וטונים שונים של סרטים מסוג אימה, אבל ההתעקשות להתייחס לחלקם ברצינות תהומית ולחלקם בזלזול לא פחות עמוק, היא לא הוגנת. היא מוציאה את ההנאה מהבי-מוביז בהם הגיחוך הוא חלק מהייצוג, וגם מהסרטים הרציניים שאסור להיראות נהנים במחיצתם.

וכך, לצד קריאות מוגזמות בעצמן של "הסרט המפחיד של העשור", או כתר מגוחך דומה, ישנן זעקות על שיווק כוזב בערך באותו ווליום. ובזמן שנכון, ההייפ יצא משליטה, המחויבות של הסרט לרצינות לצד הקאמפיות שבו מבלי לוותר על דגש מוקפד של סגנון דרך מבע (זוויות הצילום, הסאונד, כל מה שהופך סרט לסרט), הופכת אותו לסרט אימה שמדבר איתנו על הז'אנר כשם שהוא מבקש לבדר ולערער אותנו. סרטים עוסקים בחיים שלנו. הדבר שהכי חשוב לקחת ברצינות, הדבר שהכי מגוחך שהוא כה בר חלוף ללא יכולת שליטה. זה עושה חשק לצרוח, זה עושה חשק לצחוק. וסרט שמהלך, גם אם בגסות מה, על התפר הזה שבין התהום של הרצינות לתהום של הבדיחה, הוא סרט שווה צפייה.