״דדפול & וולברין״, סקירה

אחד-עשר סרטים וחמש שנים אחרי "הנוקמים: סוף המשחק", נדמה כי במארוול נמצאים בצומת דרכים. אולפן העל, שידע במשך שנים רק הצלחות, מסחריות וביקורתיות, שזכה לאהבה אינסופית מהקהל הרחב שהגיע באדיקות לכל אחד מסרטיו, לפתע צריך להתמודד עם סרטים שנכשלים טוטאלית בקופות, ומעריצים זועמים שאט-אט מתחילים לאבד את סבלנותם ואת אמונתם, לנוכח האיכות ההולכת ומדרדרת של תוצרי האולפן. באותם מקומות בהם דיברו בשבחו של המאסטרמיינד קווין פייגי, שמתכנן כל פרט ופרט ביקום הקולנועי הרחב והמסועף, כעת מדברים על כאוס מאחורי הקלעים, איבוד שליטה יצירתי ומנהלתי; על במאים שעוזבים (או מפוטרים) ותסריטאים המתחלפים תדיר.

נדמה כי באולפן החליטו ללחוץ על כפתור הפאניקה ולחשב מסלול מחדש – לאחור. החדשות הטריות בישרו לנו על ההחלטה לבחור באחים רוסו לביים את שני סרטים "הנוקמים" הבאים, אחרי שהשניים עזבו בקול תרועה עם הצלחת הענק של "סוף המשחק". יחד איתם התבשרנו על חזרתו של הקיסר האל של הפרנצ'ייז – רוברט דאוני ג'וניור. אבל לא בתור איירון מן אלא כנבל הגדול הבא, דוקטור דום, משום מה.

מארוול שמרו בשרוול קלף לעת צרה – דמויות האקס-מן שהצטרפו לקטלוג של האולפן אחרי שבתאגיד דיסני השלימו את רכישת אולפני פוקס ב-2019. כבר הספקנו לפגוש חלק מהדמויות האהובות הללו בסרטי היקום הקולנועי של מארוול (ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" לדוגמה), אבל עדיין לא באופן משמעותי או רחב היקף. היה ברור כי הדמות הראשונה שתקבל סרט משל עצמה תהיינה דדפול, בזכות ההצלחה האדירה של שני סרטיו הראשונים והפופולריות הגדולה של הדמות והשחקן שמגלם אותו – ריאן ריינולדס.

על-פי הפרסומים, יו ג'קמן שמע על הפרויקט והחליט להוציא את טפרי האדמנטיום מהבוידעם, להחיות את הדמות אותה שיחק במשך שני עשורים – וולברין. במארוול כמובן קפצו על הרעיון, כי כמובן שאין דרך אחרת להיכנס חזרה ללב המעריצים ולגרום להם לקנות כרטיסים מאשר להחזיר דמויות ושחקנים אהובים במסווה של סיפור מולטיוורס, בו הכל אפשרי ויש אינסוף גרסאות להכל. דיסני היו כל-כך בטוחים בפרויקט הזה שהם אפילו איפשרו לו להיות מדורג R, כלומר לכוון לקהל מבוגר יותר, לראשונה ביקום הקולנועי של מארוול. התוצאה היא "דדפול & וולברין" (Deadpool & Wolverine).

דדפול, האנטי-גיבור עם הפה המלוכלך ביותר בכל היקומים, יצא לפנסיה. הוא מתפרנס ממכירת מכוניות עם חברו פיטר (רוב דלאייני) ומתגורר בדירת שותפים עם אל העיוורת והמבוגרת (לסלי אוגמס). בת-הזוג שלו, ונסה (מורנה בקארין) נפרדה ממנו ויוצאת עם גבר חדש. בהתחשב בכל, חייו של וייד וילסון/דדפול מקרטעים. אבל אז הכל משתבש עוד יותר, כאשר סוכן של ארגון הממונה על שמירת קווי הזמן והמולטיוורס, פרדוקס (מת'יו מקפדיין), מודיע לדדפול כי היקום שלו עומד להיות מושמד. דדפול מחליט לצאת למסע להצלת חבריו (והעולם, כמובן) יחד עם גרסה של וולברין מיקום אחר.

אפשר להסתכל על "דדפול & וולברין" דרך שתי פריזמות. הראשונה היא בתור עוד מוצר ממפעל מארוול. לא בדיוק סרט קולנוע שאפשר לבקר באופן המסורתי, יותר פסטיבל גיקי המלא עד להתפקע בקריצות, רמיזות, בדיחות והופעות אורח המענגות את קהל המעריצים וגורמות להם לשאוג בהנאה, לתפוס את הראש בהפתעה, ולהתרגש מעוד שחקן שחוזר לגלם דמות מלפני עשור או שניים. ככזה – "דדפול & וולברין" הוא מוצר מצוין. הוא הסב לילד החנון שבתוכי, זה שקרא חוברות קומיקס במקום לעשות שיעורים ונכח בכמעט כל הקרנה ראשונה של סרט גיבורי-על ב-15 השנים האחרונות, הנאה אינסופית כמעט. לא היה רגע בו לא נהניתי וצחקתי יחד עם הקהל המתלהב והקולני שסביבי.

הפריזמה השנייה היא בתור סרט קולנוע לכל דבר ועניין, כזה שצריך לבקר באופן המסורתי ולא יכול לקבל הנחות רק בגלל שהוא הסרט ה-34 ביקום הקולנועי של מארוול. מבקר הקולנוע שבתוכי לא הפסיק להתקוטט ולהתווכח עם הילד החנון, שכן "דדפול & וולברין", כיפי ככל שיהיה, איננו באמת עובר בתור סרט קולנוע. הנראטיב שולי ומתפקד אך ורק בתור כלי עבור הופעות האורח, הבדיחות, וסצינות האקשן האלימות ורוויות הדם. לכאורה יש בסרט אירוע מחולל ושלוש מערכות, מסע של הגיבורים והתמודדות עם נבלים, אבל הם לא באמת כתובים באופן מעמיק ומעניין, כפי שקרה בעבר לא פעם בסרטים קודמים של מארוול. התסריט משתמש בכל המוסכמות הללו בתור פונקציות, נקודות הזנקה לעוד פאנץ' או רגע קומיקסי מגניב.

כך יוצא שהנבלית המרכזית של הסרט, קסנדרה נובה (אמה קורין), אחותו האבודה של מנהיג האקס-מן צ'ארלס אקסבייר, לא עוברת לרגע בתור מאיימת או מפחידה באמת, כי אין לה שום עומק או נימוק. היא שם כי צריך נבל, וזו במקרה היא, מכיוון שסיפור הרקע שלה קשור לאקס-מן אבל לא באופן ישיר מדי. הרי לא מדובר בדמות מוכרת מאוד. גם דמותו של פרדוקס סובלת מאותן בעיות, ונדמה כי ניסו בכוח להמציא לו מניעים שיזיזו את הסיפור, אבל זה מתבצע באופן משכנע.

הלב של היצירה הוא כמובן הדמויות על שמן קרוי הסרט, והן גם היחידות שמקבלות איזשהו סוג של טיפול תסריטאי הולם. דדפול ו-וולברין הם היחידים שמרגישים כמו דמויות, והם הדבר היחידי עליו הסכימו מבקר הקולנוע והילד החנון. דדפול הוא דמות כאוטית ומהנה לצפייה, שעוברת בין פאנצ'ים במהירות מסחררת וזורעת הרס וחורבן מבדר בכל מקום אליו היא מגיעה, והפעם מצטרף אליו וולברין, שלא סתם נהפך לכל-כך פופולרי מאז הופעתו הראשונה ב"אקס-מן" בשנת 2000. מדובר בדמות מצולקת ושבורה, מלאת רגש, זעם ועוצמות אדירות. השילוב בין שניהם, בין האחד שלא יכול להפסיק לדבר שטויות והשני שכולו שתיקה זועפת, עובד נהדרת. הכימיה בין ריינולדס וג'קמן מחשמלת והם עובדים כל-כך טוב יחד, שבסופו של דבר קשה שלא לרצות להצטרף אליהם להרפתקה שלהם, כתובה ברישול ככל שתהייה.

ריינולדס, שהוא קברניט ספינת דדפול מהיום הראשון, החליט לצרף לפרויקט את הבמאי שון לוי, איתו עבד ב"לשחרר את גאי" מ-2021 ו"פרויקט אדם" מ-2022. לוי ביים גם את סרטי "לילה מוטרף במוזיאון", קומדיות כמו "לדפוק התמחות" ו"דייט לילי", ואפילו אקשן מדע-בדיוני עם יו ג'קמן ("פלדה אמיתית"), אבל הוא לא במאי בעל חתימה ייחודית או סגנון מאופיין. עבודתו ב"דדפול & וולברין" מרגישה כמו עוד מאותו הדבר, סרט קומיקס בקצב גבוה עם אקשן כאילו-מסוגנן, אבל בלי הרבה תחכום. זה לא שהסרט נראה רע או משהו, ויש בו עבודת אפקטים מרשימה ברובה, אלא שהוא פשוט נראה כמו הרבה סרטים אחרים שכבר ראינו מבית היוצר של מארוול.

בסופו של דבר, יש משהו שמרגיש מעט מיותר בכתיבת סקירה על הסרט של מארוול. המעריצים, גם רבים מאלו שכבר איבדו תקווה ואמון באולפן, ילכו ברובם לראות את "דדפול & וולברין". לא רק שזה הסרט החדש של מארוול – זה הסרט החדש של דדפול, מחוזק בוולברין. האם לנוטשים שווה לחזור? לדעתי הסרט יתגמל את הקדשת הזמן שלהם למותג עד הנטישה. אלו שלא מתעניינים בנעשה ביקום הזה, שאין להם עניין בסרטי קומיקס או גיבורי-על, בכל אופן לא יפקדו את בתי הקולנוע עבורו. עוד יותר קשה אפילו לכתוב על סרט שמצד אחד נהניתי ממנו לאורך רוב 120 דקותיו, שגרם לי לצחוק וסיפק לי בריחה חשובה מהמציאות, אבל מצד שני מתהדר בתסריט ודמויות לא מפותחות מספיק, שלפרקים נדמה כי כל סיבת קיומו היא הבדיחה או הופעת האורח הבאה. כפי שאתם מבינים, מבקר הקולנוע והילד החנון עדיין רבים ביניהם.