פסטיבל ירושלים 2024: ״חלב״, ״קרוב אליי״, ״דה האן: קול מחוץ לזמן״, ״המושל״

במהלך הפסטיבל נערך כנס לגבי עתיד הקולנוע הישראלי, כנס בו לא נכחתי אף שבאופן אישי יש לי לא מעט חששות לגבי העתיד הזה ומסיבות שונות. אולם לגבי ההווה, לפחות כפי שהוא משתקף בפסטיבל הנוכחי, יש בהחלט שפע של קולנוע ישראלי מגוון לדבר עליו, או לפחות לכתוב עליו. לצערי אני לא ממש עומד בקצב ומוצא זמן לכתוב על כל מה שראיתי גם לגבי סרטים ישראלים שאהבתי, והסרטים שאני מתייחס אליהם בפוסט זה או כותב עליהם יותר הם לא בהכרח הסרטים שהכי אהבתי. השיקול הוא מה שהצלחתי לנסח בכתיבה שנעשית ברובה בתנאי זמן מוגבלים של הפסטיבל, אם כי הטקסט האחרון בפוסט זה נכתב ברובו קצת לפני הפסטיבל עצמו, אם להודות על האמת. ארבעת הסרטים בפוסט מגיעים מתחרות חג׳ג׳ לקולנוע ישראלי, שניים עלילתיים ושניים תיעודיים, ואין להם הקרנות נוספות אבל ודאי עוד ניתקל בהם בהמשך השנה הקולנועית.

דה-האן: קול מחוץ לזמן

כיצד אדם יכול להיות גם סופר שכתביו ההומוסקסואליים מראשית המכה העשרים הפכו אותו לסמל עד היום עבור הקהילה הגאה בהולנד, וגם מנהיג נערץ של הזרם החרדי הקיצוני נטורי קרתא, שגם היא מקיימת טקסים לזכרו עד היום? לפי סרטו של צבי לנזמן, האיש הזה, יעקב ישראל דה-האן היה גם עוד הרבה דברים אחרים: משפטן, מרצה, עיתונאי, פעיל חברתי בתחומים שונים, יהודי שנטש את אמונתו ואחר כך חזר בתשובה מבלי לנטוש את הנטייה המינית שלו, אדם שאימץ את הציונות אבל נטש אותה לקיצוניות השנייה ומצא בה אפליה נגד החרדים. הוא גם הבין בראשית ימי המנדט הבריטי כי הסכסוך מול הפלסטינים יהיה חסר פתרון בצורה הנוכחית של הציונות, ופעל למציאת פתרון שכיום נראה בלתי נתפס אבל אולי בעצם הגיוני יותר ממה שאנו חווים. כל זה גם הפך אותו לרצח הפוליטי הראשון בתולדות היישוב העברי בעת המודרנית.

סרטו של לנזמן מיישב את כל הסתירות הנ״ל בצורה פשוטה למדי ובונה דמות אחידה, שדווקא תפיסת העולם האיתנה שלה הובילה אותה לקצוות שונים: דה-האן העריך את התשוקות שלו כדבר חשוב וגדול, אל גם היה הומניסט שדאג לאחרים, כנה ונחוש. מעבר לכך, הוא גם היה מוכשר מבחינה ספרותית, מה שמאפשר לסרט אודותיו לקבל גוון פואטי דרך תרגום לעברית של הטקסטים שלו (פרוזה, שירה, כתבות ומכתבים). קולו נותר מחוץ לזמן, אך קולו של הבמאי מקריא את הטקסטים ומעניק להם גוון עדין ורוחני. רוחניות המשולבת גם במבע הקולנועי המטשטש את התמונה הנלווית, משחק עם אור שנובע מנרות, מנורות או אש, והופך לנגיעה בתחושה העולה מן המילים של הכותב: שאיפה לאהבה ואמונה על זמנית, אך גם ביקורת פוליטית על רדיפת האחר. 

דמותו של דה-האן מאפשרת לבמאי גם שילוב בסרט בין מבט על קהילות מעריצים מאוד שונות, שכנראה מתנגדות זו לזו מלבד לאדם הנערץ בשני המקומות. הקהילה שתופסת מקום רחב יותר בסרט היא של נטורי קרתא – ובצדק. מבט קולנועי כמעט אינטימי על צעיר מהקהילה ועל הסיבות לעמדות האנטי-ציונות שלהם הוא משהו נדיר, ודומה כי למרות שהבמאי מציין מילים שהן טאבו מבחינתם, הוא הצליח לייצר אמון ולגמול במבט לא מתנשא כלפיהם.

כנראה שלא ניתן לספר את סיפרו של דה-האן בלי לגלוש, לפחות באופן חלקי, לסיפור הרצח. כתוצאה מתוך קיימת גם גלישה לז׳אנר הפופולרי של ״פשע אמיתי״. לנזמן כן חושף בסרט פרטים על רצח שנחשב באופן רשמי לבלתי מפוענח (ושמועות לגביו ידועות למי שיודע על דמותו כנראה), אבל הוא לא מתמקד בתפניות או מאדיר את התחקיר. המיקוד הוא בהשפעה של הידיעה והרצח על החברה הישראלית כיום, גם בצד של דור ההמשך של המתנגדים לדה-האן, אפילו מהצד של נטורי קרתא. הקול של הסופר הוא כעת מופשט, אבל הפנים האנושיות בסרט הם של המגוון האנושי החי בהווה והסרט מתייחס לאנשים המופיעים בו גם כן כסוג של אור.

המושל

מדינת ישראל יוצאת למלחמה עם תוכנית איך לנצח, אך בלי תוכנית לגבי מה היא תעשה במקרה של ניצחון. זה לא משפט שנאמר על הימים הנוכחיים, אלא משפט שאמר צבי-אל פלג, לשעבר מושל צבאי בחלק מן המשולש, בראיון לנכדתו דנאל אל-פלג בסוף שנות התשעים, כאשר הוא מתייחס לתפקיד הקשה עד בלתי אפשרי אותו מילא בשנות החמישים והששים – סוג של ממשלה עבור כמה ערים וכפרים, כאשר ההכשרה שלו לתפקיד היא ידיעה חלקית של השפה הערבית.

הבמאית קיימה את הראיון הנ"ל כחלק מן השירות הצבאי שלה בעיתון "במחנה". הראיון נאסר לפרסום בידי הצנזורה בזמנו וכעת, לאחר כמה עשורים, היא חוזרת אליו במבט מפוקח יותר ולצד תחקיר במקורות היסטוריים לגבי טבעו של הממשל הצבאי במדינה בכלל, בתקופה בה התקיים בתחומי מדינת ישראל הרשמיים עד סוף שנת 1966. מתקבלת תמונה רחבה יותר של האתגרים וגם הפחד של המקומיים ממה שסבא שלה ייצג, מבלי שהם בהכרח שנאו אותו אישית (או מוכנים לומר זאת למצלמה). במקביל, אל-פלג חוקרת מקרים ובני משפחה לגבי האישיות של הסבא בגיל צעיר יותר מאשר הגיל בו הכירה אותו, ומגלה תמונה פחות מחמיאה מאשר דמיינה. בעיקר לגבי הטבע של הנישואים של סבה וסבתה, באופן שלכאורה לא קשור אך בסופו של דבר מראה את המציאות המורכבת בישראל לא רק לגבי החלטה של הממשלה והיחס לערבים, אלא גם לחיי הנפש והקשרים הרגשיים בארץ: בין קשיחות לרומנטיקה, עדינות וחציית גבולות המקובל בחברה.

אפשר ליחס את הסרט הזה לקבוצה של סרטים שניתן לכנות "סרטי נכדות" – קבוצה של במאיות ישראליות עכשוויות שחוזרת לצדדים הבעייתיים בשנים שהובילו למדינה או בכינון המדינה, לפעמים תוך עיסוק ישיר בעבר המשפחתי. בין היתר ניתן לציין בקבוצה זו את "קופסה כחולה" של מיכל ויץ, את "דגל שחור" של איילת הלר, את סרטיה של נטע שושני (״נולד בדיר יאסין״, ״1948 לזכור ולשכוח״). אמנם לא בכל הסרטים הללו הסיפור האישי של הבמאית נוכח, אבל יש בכולם תחושה כי מדינת ישראל חייבת להבין את עברה וגם להוקיע את הצדדים הפחות מוסריים. לא מתוך פסילה טוטאלית או היעדר הבנה לדורות הקודמים, אלא מחשש שאי-הבנה של היסטוריה עלולה להביא לא רק לטעויות דומות בהווה, אלא גם לטעויות קשות יותר בעתיד. בצידי הסרטים הללו אפשר גם למצוא מימד של חיפוש זהות של יוצרת בעולם הגלובלי, ניסיון ליישב ערכי מוסר עם הערכים הלאומיים והקשר הרגשי למדינה, עם או בלי סיפור משפחתי רלוונטי.

במקרה של הסרט הנוכחי, הסיפור המשפחתי הוא חלק הוא נוכח למעשה בשלושה תקופות לפחות. הבמאית מביטה על שיחה שלה עם הסב כאשר הייתה בת 18, על צילומי וידאו משותפים שלהם מן התקופה בה הייתה פעוטה ועל פניו בעיקר מן התקופה בה לא זכתה להכיר אותו, בה היה בין היתר תקיף יותר במשמעת שהטיל בבית. על פניו זוהי חקירה שחושפת את הצדדים השליליים באישיות, סוג של זליגה של האופי של התפקיד שלו גם לחיים אישיים, אם כי הסרט על פניו גם חושף צדדים עדינים יותר של מושל צבאי, מקומות בהם התפקיד דורש מידה מסוימת של אכזריות וגם של הקשבה.  בכל מקרה, דומה כי הסרט של הנכדה הוא סרט אוהב, אהבה ללא תנאים, אך גם כזו המבינה כי אהבה דורשת גם היכרות עם צדדים לא מחמיאים ופגמים, כי לפעמים דרוש גם חילוקי דעות לגבי העבר שהוא בעצם לא נבדל כל כך מן הווה: ממשל צבאי הוא לא רק פרק נשכח יחסית בהיסטוריה, הוא משהו שישראל עושה בשטחים מסוימים לאורך כמעט כל שנות קיומה. בסופו של דבר הבמאית נותנת לסבא שלה לומר את הדברים שרשמתי פראפרזאה עליהם בפתיחה, מילים שהם המסר של הסרט בפתיחה ובסיום שלו: לא בדיוק הכאה על חטא, יותר הכרה בפגם מתמשך. 

חלב

סרטה השני של מאיה קניג מצליח, בצורה פשוטה למדי, לעצב עולם ייחודי שהוא בו זמנית מוזר ומובן היטב. סוג של ישראל של ימינו עם אלמנט סוריאליסטי אחד שעל פניו משנה את הכל, אבל בפועל גם משקף את המרקם החברתי הקיים כאן. עולם בו קיים מפעל לשאיבת חלב אם אותו מספקות נשים לא מבוססות כלכלית, במטרה למכור אותו למשפחות אחרות כתחליף איכותי ובריא יותר להנקה ישירה. באופן משונה, כאשר הסרט עשה את צעדיו הראשונים בעולם הפסטיבלים בשלהי שנת 2023 נתקלתי גם בסרט הולנדי בשם "חלב", שגם הוא עוסק באישה המוכרת את החלב שהיא מנפיקה, במקרה שלה אחרי המוות של התינוק. אני מציין את הסרט האחר, כי הוא רק מדגיש עד כמה החזון של קניג ייחודי – הסרט ההולנדי עוסק בעיקר באבל והתגברות על טראומה כאשר הגוף מתפקד בצורה שונה וכאשר הוא מנסה סוריאליזם הוא לא ממש מצליח. "חלב" הישראלי מתחיל עם עיצוב יפהפה של המפעל, אבל שומר לכל אורכו גם על גוון אנושי שיש בו אמינות שעובדת היטב, גם במקרים בהם הגיבורה של הסרט עושה דברים מפתיעים, או כאלו הנראים מראש כטעויות.

הגיבורה היא טאלה (הילה רוח), מוזיקאית צעירה ולא מצליחה כלכלית, החיה ביחד עם אמה התופרת ותינוקת טרייה, האב לא בתמונה. עבודה במפעל החלב נראית עבורה כאופציה ההגיונית, אך יש לה מן הסתם גם מחיר כבד, כולל הענקת המהות האינטימית שיוצאת מגופה לתינוקות זרים ולא לתינוקת שלה. למעשה, הסיטואציה הבסיסית בסרט מחברת בצורה שהופכת טבעית שני נושאים: פערי מעמדות וניצול של העניים ועיסוק באמהות. העיסוק באמהות נעשה הן כמימד הפיזי דרך אקט ההנקה והשינויי האמהות על פניו עושה בגוף, אבל גם מן הבחינה הרגשית.

במקרה זה יש לציין כי הסרט לא עושה אידיאליזציה לקשרי אם ובת: שלג, התינוקת של טאלה, בוכה כל הזמן והאם לא תמיד יודעת איך להתמודד. הקשר של טאלה עם אמא שלה (אורלי רות פלדהיים) יודע עליות ומורדות. הסרט גם מראה סוגים אחרים של אמהות ולבסוף מייצר קשר בין טאלה לבין נילי (הדס ירון), אישה עשירה ואם טרייה שלא מניקה בעצמה ואולי יש לה ספקות לגבי האמהות שלה עצמה. הקשר האקראי בין שתי הנשים, שהוא בבסיסו בלתי אפשרי, יוצר אחווה נשית בין שתי גיבורות שונות. אחווה שיש בה תמיד מימד של מתח כי היא מבוססת גם על ניצול, ספק ניצול הדדי. בגלל שחלב אנושי הוא חלק מן הקשר, יש גם סוג לא מוגדר של אינטימיות לא מינית בקשר הזה ובכלל במבט של הסרט.

הסרט מציג סוג של הגדרה של הנשיות והגוף הנשי דרך יצור החלב של הגוף, נושא שלרוב לא מדובר. רואים בו לא מעט חזה נשי חשוף, ולא רק שהסיטואציה לא מינית באף המקרה, התחושה היא גם לא של הצצה, אלא של עיסוק בהקשר הטבעי ביותר שהפך לא טבעי בגלל הדרך בה החברה הרגילה אותנו להתייחס לגוף.
יש משהו מעט מוזר במבנה התסריט ובאופן בו הוא מגיע למקומות מסוימים. חלק ממערכות היחסים בו או הסיטואציות נפתרות בצורה קלה מדי, מה שלא מייצר חיבור רגשי מלא כל הזמן, למרות הופעה משכנעת ומעוררת הזדהות של רוח. השוני מן העולם המוכר עלול להיות קצת מוזר מדי לפרקים עבור חלק מן הצופים, אך אני רוב הזמן הרגשתי שאני בידיים בטוחות של יוצרת שיודעת כי מה שהיא מעבירה הוא לא שגרתי, אבל היא נאמנה לכל הפנימי שלה ובסופו של דבר זה עובד היטב.

קרוב אליי

סרט הביכורים של תום נשר נפתח במעקב אחרי נתי, נער שנפגע מרכב בעודו רוכב על אופניים. אבל זוהי תאונה קלה בלי נזק. נתי מדבר בטלפון עם חברתו לקראת מפגש בהמשך הערב, אבל מהר מאוד הוא נחטף באלימות, באקט שנראה תחילה כסוג של משחק, אם כי לא בהכרח בהסכמה מלאה. מהר מאוד מתברר כי "החוטפת" היא למעשה אחותו עדן, שהכינה לו מסיבת יום הולדת בהפקה מושקעת בחוף הים, מסיבה שנראית כמו כל מה שצעירים בני זמננו רוצים לעשות, לפחות באופן בו עדן מדמיינת את ההנאה, שכוללת חטיפה אלימה עבור אחיה בדרך לשחרור השמחה. עושה רושם שהיא צריכה לדעת: בשיער צבוע לסגול ועבודה בבר, צעירה תל אביבית מבוססת שדומה כי היא חיה חיים נטולי דאגות והיא שולטת בחייה ומנסה לשלוט גם בחיי אחרים. או בעיקר בחיי אחיה שכבר בדקות הראשונות של הסרט ניכר כי הוא מסתיר מאחותו לא רק את הקשר עם הבחורה.

דקות ספורות זה כל מה שנקבל מן הדמות של נתי, שכן את הכמעט-תאונה הקלה תחליף תאונה קטלנית. כל זה מצולם עם מצלמה מאוד דינמית, לעיתים רועדת, בסגנון שיש בו ניסיון לשקף את עולם המסיבות ותחושת האפשריות והבוז לסיכונים של הגיל הצעיר. קולות של צעירים מבלים נוכחים בסרט עוד לפני שרואים תמונה, וכמי שכבר לא בגיל זה ומעולם לא חי את החיים הללו, הסרט עושה עבודה טובה בהעברת העולם. כלומר, מועבר למה הדמויות נהנות ונמשכות לכך, למה זה יכול גם לעורר רתיעה וגועל. בהשוואה ל"יהלום פרוע" הצרפתי שמוקרן גם הוא בפסטיבל ועוסק בגיל דומה, "קרוב אליי" מרגיש פחות מחושב ויותר חי את העולם הזה.

דומה כי הסצנה המדוברת ביותר בהקשר הזה היא רמיקס חדש ל"אלי אלי" המלווה במונטאז' התכתבות סביב המסע לפולין, באופן שעל פניו מבצע ניגוד וחיבור בין בילוי של צעירים ו"קדושת השואה". נושא שעולה בכמה סרטים ישראלים שנוצרו לאחרונה, חלקם עדיין לא נחשפו לעיני הקהל. אולם הנקודה המעניינת של הסיקוונס הזה עבורי קשורה דווקא לחיבור בין בילוי למחאה נגד הממשלה, שמוצגת בסרט כמעט כבדרך אגב, באופן שאולי יחלוף מעל הראש של צופה לא ישראלי, אבל באופן שדומה כי מרמז משהו על דמותה של עדן – היא חלק מן המחאה שהיא דבר מדובר ואולי אופנתי, אבל הצעידה שלה בכביש היא למעשה האזכור היחיד לפוליטיקה בסרט. היא מראה כי זה גם חלק מן התרבות של הישראלים הצעירים, אולם עבור חלק מהם זה לא בהכרח נובע מזעם. או יותר נכון, אולי זה המצב עבור עדן, דמות המרוכזת בעצמה גם כשהיא על פניו פועלת למען אחרים.

ברמת הנראטיב, עדן צריכה לגדול מהר בעקבות הטרגדיה, אבל מתקשה להיות בוגרת, באופן מובן במהלך הלם ואבל. השוק שהיא עברה מאפשר לקהל להזדהות איתה גם כאשר ההתנהגות שלה נראית תמוהה ותוקפנית וזה דבר חשוב במהלך שהבמאית מצפה שנעבור עם הדמות. עיקר הסרט הוא במערכת יחסים הנרקמת בין עדן לבין מאיה – החברה שאת קיומה אחיה הסתיר ממנה. המערכת הזו היא הלב של הסרט ויש בה משהו אמין, כאשר עדן נאחזת במאיה ממספר מניעים: חלקם ניסיון להתקרב לאחיה, חלקם ניסיון להשתלט מחדש על הנרטיב של חייו ושל מה שהיה יכול העתיד שלו. הרבה מן המניעים נסתרים גם עבור עדן עצמה, בעודה נוהגת באגרסיביות בקשר החדש. מאיה תחילה נרתעת, אבל בהדרגה נכנסת לקשר עם עדן גם כנחמה על האבל, וגם כי יש בו צוהר לעולם הנוצץ יותר של תל אביב, לעומת החיים בפריפריה של סביבת רחובות בה גדלה.
לצד תמיכה הדדית, הקשר בין הנשים הצעירות לא שוויוני בפתיחה שלו ודומה כי לפחות עדן לא מעוניינת ביצירת איזון. זה המהלך המעניין ביותר שעושה הבמאית ביחס לדמות שלפחות חלק מן הקהל יזהה כקרובה אליה, אבל בו בזמן היא דמות שהסרט לא מרחם עליה. לצד ההזדהות עם הכאב שלה, כלל שהסרט נמשך, הצדדים הבעייתיים יותר בדמות של עדן, שתמיד נכחו, זוכים ליותר תשומת לב.

שתי השחקניות הראשיות, ליה אללוף ודריה רוזן, מעבירות את הקשר הזה היטב: אללוף בתור הנערה האופנתית החזקה שלא תמיד רואה את מי שמולה, רוזן בתור נערה ביישנית שמנסה לעצב את חייה ולגלות יותר אומץ. לא תמיד נעים להיות בחברת הדמויות הללו, אבל זה חלק מן הכוונה וחלק מן הכוח של הנדבכים החזקים בסרט. עדן היא דמות שמרגישה כמו מרכז העולם והיא פועלת בצורה אנוכית ולא מוסרית, גם מול האנשים שהיא אוהבת. בכמה מקרים האהבה שלה לא כוללת חשיבה בסיסית על הצרכים של האחר. זה הופך אותה לדמות טעונה, בעיקר בכל הנוגע לקשר עם מאיה, שאולי חוצה גבולות כפי שהקשר עם אחיה כנראה גם חצה גבולות. לא בהכרח גבולות של מגע מיני, אבל כן של קרבת יתר ותחושה של זוג האחים נגד העולם, תפיסה רומנטית של קשר מיוחד שייתכן שהוא לא אפשרי לאורך זמן מבחינת התמימות של עדן לגבי קשרים.

נקודות חוזקה אלו מעצבות את ״קרוב אליי״ כסרט התבגרות והתגברות על אובדן ואבל, אבל במידה לא פחותה לדעתי זה גם סרט על התגברות על תפיסה רומנטית טוטאלית, תפיסה המונעת מן הגיבורה להתבגר בתחומים אחרים. ייתכן והבמאית מודעת לכך כי צופים יזהו אותה ואת סיפורה עם דמותה של עדן, אבל זה לא מונע ממנה לאפשר קריאה ביקורתית דווקא של דמות זו. אולי בתקווה כי גם הצופים יתחברו לא רק למקומות בהם ניתן להזדהות עם הכאב שלה, אלא גם יבחנו את המקומות בחייהם הפרטיים בהם הם לא רואים את הזולת.

לצד החוזקות, יש בסרט מספר חולשת ובוסריות מסוימת בעשייה. קו עלילה נוסף נוגע להורים של עדן ולמאבק גירושין שמתחדש. רוב הזמן קו העלילה הזה פחות אמין והוא נותר מעט פחות מפותח, למרות שנטע גרטי בתפקיד האם מצליחה לרגש לפעמים. באופן כללי, דמויות המשנה, כלומר כל מי שהן לא שתי הגיבורות, נראות די פונקציונליות. הדבר הנכון בעיקר לגבי הגברים בסרט. חלק מן הדיאלוגים, גם של הגיבורות, מעט ישירים מדי. זה פוגע מעט באמינות וקיימת תחושה שהסרט ארוך או לא מהודק מספיק.

מבלי לחשוף את הסוף, אציין כי לסרט יש רגע סיום חזק מאוד – אלא שאז הוא ממשיך עוד מספר דקות. הצורך בדקות הללו מובן, אבל הוא גם הופך את הסרט ליצירה פחות מרדנית ולכזו המסבירה את עצמה ואת התפתחות הדמויות עד תום. זה יעיל עבור סרטים מסוימים אבל לא בהכרח עבור הסרט הזה. מה גם שדקות הסיום לא משחזרות את רגע השיא שקדם להן ולכן פוגמות בעוצמת המבט שקיים בסרט, מבט על שלב בעייתי בחיים. העיסוק באבל על טרגדיה אישית חושף זאת עבור גיבורת הסרט, אבל יסוד מתוכו כנראה תמיד היה בתוכה והיא הייתה צריכה את השער הזה על מנת לראות את הבעיות שלה.