״במעמקי הסן״ (Under Paris), סקירת נטפליקס

האולימפיאדה תתארח בפריז הקיץ. החגיגות וההכנות המתוכננות כוללות גם משחה טריאתלון בנהר הסן שעובר בפריז. אבל, בגלל שהשחייה בנהר אסורה מאז 1923, בעיקר בגלל זיהום בדמות חיידקי אי. קולי צואתיים וחברים דוחים ומעוררי מחלות אחרים, צרפת משקיעה כ-1.4 מיליארד יורו כדי לנקות ולהפוך את הנהר הרומנטי, אך מסכן החיים, ליעד שחייה אפשרי. נשיא צרפת וראשת העיר פריז אף הצהירו שהם יקפצו לשחייה קלילה כדי להוכיח שהנהר נקי לשימוש. הרעיון לא משמח את הפריזאים והצרפתים, שרואים בהון שמושקע בניקוי נהר שעד כה היה מזוהם, לצד יוקר המחיה ודרישה בהעלאת משכורות – שחלק קיבלו – אם יעבדו בזמן האולימפיאדה והכנותיה, מהלך ציני ובזבזני.

בהתאם, יש תגית פופולרית בימים אלו במה שפעם היה טוויטר: JeChieDansLaSeineLe23Juin#. התרגום של המצלול המתחרז אומר: "אני אחרבן בסן ב-23 ביוני". גם אם זה רק מהלך ויראלי וירטואלי, הוא מקבל תשומת לב, כשאנשי צרפת מאיימים לעשות צרכים דווקא בתאריך הזה, מתוך הנחה שזה יהיה היום שבו הנשיא וראשת העיר יקפצו לטבילה. מה כל זה קשור לסרט הצרפתי על כרישות שמגיעות לסן, שהתברג בעשרת הנצפים של נטפליקס? ובכן. בואו נגיד שקווי המתאר של ההתקוממות האזרחית קיימים בו, אבל הם לוקחים תפנית מפתיעה. יותר מפתיעה מרוב המהלכים בסרט, "במעמקי הסן" (Sous la Seine במקור, שמתורגם באופן מדויק הפעם לעברית, או Under Paris בנטפליקס באנגלית), שלא שם מספיק דגש על החלקים המבהילים באמת שבו.

התסריט עבר הרבה ידיים לפני שהגיע למסך. ביים אותו קסבייה ג'נס לפי תסריט שכתב עם יאניק דהן ומוד הייוונג, לפי רעיון של אדוארד דופריי וסבסטיאן אושר, שעבר עיבוד על ידי יעל לנגמן ואוליבייה טורס. ואפשר לנחש שהרעיון הראשוני היה כרישים שמושפעים משינויי אקלים, בנהר הסן. על הנרטיב של אימה אקולוגית עם מסרים על אסון האקלים המתחמם לפתחנו, הלבישו את האקטואליה של האולימפיאדה, ותיבלו עם נקמנות, שימו לב, לא רק בכרישה – אלא בדור הצעיר והאידיאליסט. הכל דרך חזון מאיים של כרישה אחת שהופכת לאיום מרובה ומתרבה. אבל תכף אגיע לזה. כבר מכאן אפשר להבין שמדובר בכמה נרטיבים מתחרים, והסרט לא משכיל להחליט במה להתמקד ומתי, מה שבעיקר לא משרת את היותו סרט אימה, בעקרון. החלק הכי מפחיד שלו מתגלה אי שם אחרי המחצית, ולא מקבל מספיק משקל, עד הסוף, כשכבר התעייפנו.

במרכז העלילה המסורבלת הניחו חוקרת בשם סופיה (ברניס בז'ו), שיש לה היסטוריה עגומה עם כרישה מסוימת בשם לילית, ושוטר ימי חביב בשם אדיל (נאסים לייס), שיוביל את החבורה שתואיל להקשיב לה ולהבין שיש כרישה במים מתוקים, כלומר בנהר, מקום שבו כרישה כזו לא אמורה לשרוד. הסרט מתחיל באי הפלסטיק, אותו כתם על תרבות הצריכה שלנו שמבהיר מה המחיר של כל הפלסטיק שלא הצלחנו למחזר או להפסיק לקנות, שמגיע לים וכבר בעצמו בגודל של מדינה. סופיה חוקרת כרישים באזור הפלסטיק, אבל משהו משתבש והיא מאבדת פחות או יותר הכל בהיתקלות עם לילית, שגדלה באופן הרבה יותר מדי מהיר מאז שראו אותה לאחרונה.

כאשר לילית מוצאת את דרכה לפריז, שלוש שנים לאחר מכן, נערה בשם מיקה (לאה לביאן) שפועלת בארגון מחתרתי למען הצלת האוקיינוסים ובעיקר כרישים, מוציאה את סופיה מהקיפאון שלה. סופיה מבינה שיש לה מעריצה צעירה עם כוונות טובות. אבל חומלת ככל שתהיה, הנערה כחולת השיער, הלסבית עם האידיאלים, עלולה להמיט אסון על חבריה הפעילים הסביבתיים המודעים חברתית, ועל כלל אנשי פריז. היא רוצה לעזור ללילית הענקית, כשם שהיא וחברותיה עוזרות למנוע ציד של כרישים באוקיינוסים על ידי שיבוש המעקב האלקטרוני אחריהם. היא מתכוונת לעזור לה למצוא את דרכה בחזרה לאוקיינוס כי היא בטח הלכה לאיבוד בסן, חושבת שאפשר לתקשר איתה ולהוביל אותה החוצה עם סונר. סופיה, שכבר למדה דבר נורא או שניים על מה שקורה כשאת מנסה להציל כריש, מבהירה לה שהתפלצת הימית מסוכנת ואיננה כלב שאפשר לנהל.

המתח מעלה הילוך כי הטריאתלון מתקרב, וראשת העיר (אן מריבין), קריקטורה ברורה של ראשת העיר האמיתית של פריז בימים אלו, מתנהגת בהתאם למודל הקלאסי של "מלתעות", רק בקנה מידה גדול, נבזי וציני עוד יותר. היא מגישה מנה צעקנית של "אין לכם מושג כמה כסף הושקע בניקוי הסן ובהכנות לטריאתלון, אנחנו לא סוגרים את הנהר לשחייה, תיפטרו מהכרישה בשקט והבה נתעלם מהנוכחות שלה גם כשיש אנשים שהיא בוודאות אכלה עד כה".
בתווך נמצאים השוטרים. מיואשים מההנהגה מחד ומהנוער הצדקני מאידך, כשהאקטיביסטית אפילו מעלה סרטון מרגש שקורא לחברים ולחברות לבוא ולתמוך בה בפעולה להצלת לילית כדי "לקחת בחזרה את העתיד שלנו". השוטרים ה"פשוטים", שרוב הזמן מתיידדים עם הומלסים ועוזרים לנקות את הסן משאריות מוקשים וטילים שנמצאים בו, נשארים לבד מול לילית. לבד, יחד עם סופיה, שבמעין עלילה משנית שאמורה לאפיין את הדמויות אבל לא ממש נכנסת לעומק, מוצאת קווי דמיון בינה לבין אדיל. ככל שהסכנה גוברת, הוא נהיה נחמד יותר אליה, ובהמשך מספר לה קצת על עצמו, ומאיית לנו מה המניעים של הדמות שלו, במקום להראות לנו אותם. כלומר, הוא בוהה בשלב מסוים בתמונה של חברים שלו מהצבא, רגע אחרי שהוא מוצא מידע וקורא על הטרגדיה שרודפת את סופיה, אז הדברים די ברורים.

מה שפחות ברור הוא למה יש הרבה יותר מדי מבטים רבי משמעות ודיאלוגים צפויים בסרט, במקום סצנות שמציגות את הסכנה. וכשאלו כבר מתרחשים, יש כמה סצנות מרשימות. צריך לזכור שחלק ניכר מההתרחשות היא גם מתחת למים, ושם העכירות והחשכה ממסכות את האימה, ולא מגבירות אותה. יש חזרתיות כשרואים ספק-לא-רואים משהו במים, כן סנפיר לא סנפיר, כשכבר מזמן הראו לנו שכן, יש כרישה, אנחנו יודעים איך קוראים לה! והיא אולי גדולה, אבל לא מורגשת כענקית, לא כשיש לנו את "אימה במצולות" מהשנים האחרונות להשוואה, ואין מה לעשות, תמיד נחזור גם ל"מלתעות".
בדומה ל"עמוק למעלה", סרט אימה מלפני עשור, גם כאן יש גיחה אל הקטקומבות שמתחת לעיר, מערכות קבורה מסועפות עם אינספור ערימות של גולגלות. אבל גם עכשיו השימוש בסטינג המרשים ומלא הפוטנציאל לא מנוצל כמו שצריך. למעט סצנה אחת, שהייתה יכולה להתרחש בכל מערך ביוב או צנרת תת קרקעית, אבל לפחות מתנהלת היטב בבניית מתח ופריקה מרהיבה ומבעיתה שלו, הקטקומבות של פריז נשארות ככלי אדריכלי וכפתרון תעבורתי, בלי להשתמש בסגנון ובאסתטיקה שלהן. אין גם אף דיון על חשיבותן ההיסטורית כאשר אחת הדרכים להתמודד עם לילית עוברת דרך סדרת פיצוצים נדרשים.

ובתוך המרק הדליל-משהו מבחינת נראטיב, גם אם עשיר מבחינת מרכיבים, עולות השאלות האם זה סרט שמבקש להזהיר אותנו מאסון הטבע שהבאנו על עצמנו וכבר מתרחש? האם הוא מבקר את מקבלי ההחלטות שמשקיעים משאבים בשיקום סביבתי רק כשזה מגיע עם קרנבל תקשורתי ורומסים את האנשים שחיים אצלם בעיר או במדינה, עם אקטואליות עדכנית? או שזה בכלל סרט שמצהיר שהנוער האידיאליסטי בור, עיוור עם החמלה המטופשת שלו, והוא לא ישים לב שמי שעליהם הוא מרחם, כבר השתקעו אצלו וגם מתרבים בקצב מסחרר ועוד רגע יקומו עליו וישתלטו על פריז וממנה ימשיכו לאיים על שאר צרפת והעולם?

הסרט שמתחיל כמו מסר אקלימי, מבקר את היהירות הבזבזנית לגבי האולימפיאדה, מבסס את ההתפתחות העלילתית שלו ואת הגורם המשמעותי לנזק דרך מטאפורה מפתיעה בבוטות שלה. הכרישה המדוברת לא הלכה לאיבוד. היא התפתחה והתאימה את עצמה לתנאים המשתנים, ועכשיו טוב לה ונחמד לה בפריז בסן. לילית גם מצליחה להתרבות, ובקצב מסחרר. אין מה לעזור לה, היא מין חדש ומסוכן – שרוצה להתמקם בכל הנהר, וממנו להמשיך ולשגשג בכל חלקה טובה באוקיינוסים בעולם. ומי שהביעה אמפתיה והזדהות איתה וניסתה לעזור לה, לא הבינה מה התכניות שלה, ועד כמה היא לא תחוס עליה ועל שכמותה בדרך להשתלטות. אין לצעירה האקטיביסטית כאפייה בסרט, אבל בואו נגיד שחוץ מזה, היא מעוטרת בכל הסמלים שאנשים אוהבים לסמן כ"צעירים נאורים מדי" ולזלזל בבורות שלהם.
בנוסף, הזהות האתנית של אדיל, השוטר במשטרה הנחמדה והאדיבה ביותר אי פעם, היא עלה תאנה שלא מצליח לכסות על האצבע המאשימה והאגרסיבית שהסרט מפנה כלפי דור העתיד. הצעירות והצעירים עם האינטרנט שלהם והטיקטוק שלהם והערכים השטוחים, מובילים אותנו לאבדון. הממשלות רואות רק את טובתן, ומי שנשארים לנסות ולהציל משהו הם אנשים כמו סופיה, ש"התפכחו" מהרצון שלהם להציל, וכעת מוכנה לעזור לכוחות הבטחון להשמיד, לפני שיהיה מאוחר מדי.

ובזמן שכן, ברור שיש גם נוער שצריך להבין יותר טוב מורכבויות וניואנסים וסיטואציות בכל הנוגע למלחמות, סכסוכים וכרישים, המסר המרכזי של הסרט מרגיש כמו תעמולה שמרנית שבעצמה מכלילה על דור שלם, מזלזלת בערכים של שיקום סביבתי וקצת צמאה לדם – בטח באווירה הנוכחית של התחזקות רשימות שמרניות באירופה ובצרפת בפרט. ובתוך כל המסרים, הסרט עצמו קצת הולך לאיבוד. החלק הכי מרשים שלו מגיע ממש בדקות האחרונות ואפילו בכתוביות הסיום. בדרך הוא לוקה בבעיות קצב, וגם התכנית שאמורה להיות המוצא האחרון היא מהלך חסר היגיון כשחושבים עליו לרגע. הסרט מבקש להמם אותנו בסוף, אבל עד שהוא מגיע לשם קיבלנו הטפה בעייתית ומעט מדי אקשן ומתח של ממש. הוא לוקח את עצמו בכזו רצינות, ולא מותיר כמעט שום מקום להתרווח וליהנות מחוויית הזעזוע שבדברים. לפחות במחאה שמתרחשת עכשיו על ידי הדור הנאור והמושמץ סביר להניח, יש ערך בידורי כלשהו לצד ערך שאפשר להזדהות איתו בלי להידרדר לגלי שנאה כוללניים.