"הרעיון שהוא אתה" ו-"אטלס", סקירת סטרימינג כפולה (אמזון ונטפליקס)

ב"הרעיון שהוא אתה" (The Idea of You), שזמין באמזון, אישה צעירה פוגשת גבר צעיר. הוא מרשים אותה, יש משיכה, יש התאהבות. היא קצת חוסה בצילו הנפוח מאגו. יש הריון, יש חתונה. הורות. כעבור כ-17 שנה הוא בוגד ועוזב. היא כבר עצמאית עכשיו, חכמה, למודת פגיעה – היא לא סומכת יותר על גברים. ואז מגיע בחור, צעיר ממנה ב-16 שנים ואומר לה שהוא לא האקס הנבזי שלה. היא יכולה לסמוך עליו. האם היא תהיה מסוגלת? האם הוא ראוי? האם זה יהיה סרט לוהט או פיהוק פושר?

בינתיים, בנטפליקס, בסרט "אטלס" (Atlas), ילדה גדלה לצד הבינה המלאכותית שאמא שלה המדענית מטפחת. הוא נראה ומתנהג כמו גבר לכל דבר ועניין. הוא מרשים אותה, יש קרבה כמו-משפחתית. היא קצת הרבה חוסה בצילו המתפתח והחכם והמוצלח ממנה כיאה ל-AI בסרט מד"ב. יש חיבור, יש קנאה. כעבור כמה שנים הוא בוגד בה ובאמא שלה, עם תוצאות הרסניות, ועוזב. עוברות שנים, היא כבר אישה עצמאית עכשיו, חכמה, למודת פגיעה – היא לא סומכת יותר על גברים, סליחה, AI. ואז מגיע AI חדש, צעיר מהקודם, ואומר לה שהוא לא ה-AI הנבזי שפגע בה וכעת מטיל טרור על העולם כולו. הוא ישמור עליה. היא יכולה לסמוך עליו. האם היא תהיה מסוגלת? האם הוא אמין? האם זה יהיה סרט אקשן מלהיב ומבדר או פיהוק מנמנם?

אומר זאת כך, אף אחד משני הסרטים לא מסעיר כמו שהיינו רוצות, ולא סוחף כמו שהיינו מקווים. אחד מהם כן מחזיק קצת יותר, בעיקר בזכות השחקנים, והשני כולל נקודות אור קטנות שגורמות לו להיות צפייה סבירה בתוך חלל של שעמום וחוסר מקוריות. בשניהם יש נשים מבוגרות יחסית שנמצאות בחזית של ז'אנרים שלרוב אוהבים להציג נשים צעירות יותר במקרה של קומדיות רומנטיות, או גברים בסרטי אקשן. למרות שבשניהם יש מגמת שינוי, או לפחות קצת יותר גיוון. והנה עוד קצת על כל אחד מהם גם בנפרד.

הרעיון שהוא אתה
The Idea of You

אן הת'אווי בת ה-40 מגלמת את סולן, בעלת גלריה לאמנות, גרושה מרוצה ואמא לבת מתבגרת שנתקלת בהייז (ניקולס גליצין), זמר לוהט ובריטי בלהקת בנים שאיננו הארי סטיילס. הם נפגשים בקואצ'לה, פסטיבל מוזיקה מזיע אליו היא בכלל לא תכננה ללכת. היא נקלעה לסיטואציה כשהאקס שלה, שכמובן חי עם בת זוג שצעירה ממנו בשנים רבות, איתה ניהל את הרומן לפני שהתגלה, הבריז ברגע האחרון. היא נאלצת לקחת את הבת שלה וכמה חברים לפסטיבל, והנה, הקליק קורה.

סולן כל כך לא מתרשמת או מתעלפת בהתחלה מהייז, אלא מסתכלת עליו כמו על בן אדם, ולא רק כעל סלב חתיך שגם יודע לשיר ולרקוד. הוא מחזיר לה מבט מתעניין, משתוקק אפילו, כזה שמספיק כדי שהוא יטרח למצוא אותה בעיר הקטנה בה היא גרה אחר כך, והנה מתחיל לו רומן שמבוסס על רב מכר באותו השם שכתבה רובין לי. ממה שנמסר לי, בין הדפים הסקס אולי מפורט יותר, אך מערכת היחסים מביכה יותר. בסרט שביים מייקל שואוולטר ("אזהרת ספוילר", "העיניים של תמי פיי" ו"חולי אהבה"), שגם כתב את התסריט עם ג'ניפר ווסטפלדט, יש משיכה ואפילו כימיה סבירה בין בני הזוג החדשים, אבל הסצנות ביניהם נשמרות בעיקר מעל הבגדים פלוס כמה אנחות. בטח עניין של חוזים, תקציבים ורצון לשמור על דירוג הולם גם לקהל צעיר.

התוצאה היא סרט שמתנהל באופן צפוי למדי, אך לא בלתי נעים. גליצין משכנע גם בכריזמה וגם באופי כדמות של מישהו שמבין את המעמד שבו הוא נמצא, אבל גם את העובדה שהוא התגלגל אל ההצלחה הגדולה, הכסף והמעריצות והמעריצים בגיל צעיר. יש לו מידה בריאה של מודעות עצמית, ורוב הזמן גם מידה נאה של בגרות נפשית. כל זה טוב ויפה, אבל גם לא מציג התפתחות או קונפליקט שמחזיק אותנו על קצה הכיסא בציפייה לבאות, הצלחות או סיבוכים. כשיש נגיעות של מתח, הסרט מתחמק מהן ולא משאיר לדמות שלו שום כיוון להתפתח או להסתבך בו. הייז הוא כמעט היפוך מגדרי של מאניק פיקסי דרים גירל, רק שהוא יציב ולא רוצה ללכת לשום מקום. הדמות שאמורה לעבור התפתחות היא סולן, אבל בפועל רוב מה שמשפיע עליה ומזיז אותה הן התפתחויות חיצוניות. דברים קורים לה, והיא מגיבה אליהם, בהתאם לאופי שלה, ולתפקידים שהיא נושאת. הציפייה היחידה שיש מהסרט, או המקום היחיד שבו הוא באמת מסקרן, ברגע שמבינים את גבולות הגזרה שלו כרומן רומנטי חביב ולא רומן ארוטי, זו השאלה לאן כל זה יילך. האם ייתנו לנו ולגיבורה משהו משחרר באמת.

כתבתי עם ספוילרים על התשובה ל"כלכליסט", בגלל ש"הרעיון שהוא אתה" לא לבד בגזרת סרטי הקוגריות. או קוגריות באופן יחסי, אם לכלול סרט כמו "לא לוקחים קשה" שבו ג'ניפר לורנס בסך הכל בת 32. יש עוד אי אלו סרטים מהשנתיים האחרונות, ועוד כמה בעשייה, שבהם יש אישה מבוגרת יותר, למודת גברים דוחים במגוון דרכים פוסט עידן "מיטו", שמוצאת נחמה פיזית או רגשית או שתיהן בדמות גבר צעיר ממנה, לא מאיים, שמבטיח לעשות תיקון בלב ובליבידו שלה, שהגברים מהדור שלה שברו. וזה נחמד והכל, במיוחד אם מדובר בגברים בוגרים שברור שעומדים בפני עצמם ולא בהיפוך שגם מכניס פנימה גוונים עזים של קרינג', ונגיעות של ניצול של האישה את הנער כמו ב"לא לוקחים קשה". אבל זו אינה בשורה גדולה.

אם הסרט הנוכחי מחדש לנו משהו, הוא שהייז, למרות גילו, מסוגל להיות מחובר לרגשות שלו. גבר "חדש", שכבר שמענו עליו בעבר. זה ייצוג משמח, אבל בשורה התחתונה הוא עדיין עוד גבר שבא להסביר לאישה איך לחיות את החיים. ועם כל הכבוד לכישורי המשחק של הת'אווי (ויש, באמת שיש כבוד), כשהיא מפקפקת בעצמה ובגוף שלה מול נשים צעירות ממנה – למרות שהמשחק שלה אמין, היא עדיין מרשימה יותר מהן. צריך להתאמץ ולהתעלות מעל התבנית המעייפת וחוסר ההיגיון כדי להצליח ליהנות מעט מהסרט, שבסופו של דבר עובר כסוג של קליפ ארוך ונוח לבהייה.

אטלס
Atlas

יותר קשה ליהנות מבהייה בסרט בכיכובה של ג'יי לו, הלא היא ג'ניפר לופז. היא מגלמת כאן את אטלס, אישה מבריקה, אנליסטית, מעולה בשחמט, אוהבת קפה אמריקנו מרובע (זה אומר שהיא שותה קפה עם משהו כמו שמונה מנות אספרסו, נא לחשוש ללחץ הדם שלה) וכנראה בלתי אפשרי כמעט לעבוד איתה כי היא לא יציבה ועצבנית. תאשימו את הפוסט טראומה מה-AI שהרס לה את החיים, רצח את אמא שלה והפך להיות טרוריסט נגד כל האנושות. או שתאשימו את כמויות הקפה. מזל שיש את מארק סטרונג כגנרל שסומך עליה, היחיד שיודע איך לעבוד איתה, ומאשר לה להצטרף למשימה שאמורה להסתיים בכך שלוכדים את הטרוריסט שמתהלך בשמו האנושי הרלן (סימו ליו, קן הפחות חמוד ב"ברבי" ושאנג צ'י ב"שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות"). הוא גם שומר על חזות אנושית לגמרי, ומניירות אנושיות לחלוטין, וכך גם כל ה-AI האחרים שהוא יוצר, למרות שהוא מתחבא וזומם מזימות כבר 28 שנה בכוכב אחר.

ואיך האנושות בעתיד הלא כזה רחוק ודי גנרי עם רקעים שנראים כאילו נוצרו בידי מחשב באופן משמים, כאלו שבו הקלידו פרומפט כללי ופשוט התייאשו ונתנו למכונות לנצח ואז הניחו את התוצאה על המסך, תתפוס את הרלן? עם AI אחר, אלא מה. החבורה האמיצה שיוצאת לחלל ואל כוכב אחר כדי ללכוד אותו בהובלת קולונל אליאס (סטרלינג קיי בראון) מתיימרת להיות מוצלחת יותר ממנו כי כל מי שחברים בה. להלן, ניצבים שאפשר להיפטר מהם בסדרת פיצוצים כשיהיה נוח, כי אפקטים זה מה שחשוב, לא דמויות, מתהדרים בחיבור נוירולוגי לשריון רובוטי בעל בינה מלאכותית. כלומר, הם מתחברים לרובוטים ענקיים עם תודעה באמצעות אוזנייה ויושבים בתוכם וכולם שמחים ומרביצים לדברים יחד.

הבמאי בראד פייטון ("פרא") והתסריטאים לאו סרדריאן וארון אלי קולייט רצו סרט מכה: קיצור למילה "מכני" שמתייחס לרובוטים ענקיים שפועלים כמו שריון ואפשר ללכת בעזרתם מכות. להלן, אינספור יצירות מנגה וסדרות וסרטי אנימה, כולל יצירת המופת "ניאון ג'נסיס אוונגליון", והכיף הקולנועי שהוא "פסיפיק רים". אולי הם רצו לראות את ג'יי לו בתוך שריון שהוא רובוט ענק ושנון הולכים מכות עם אנדרואידים מרושעים. בחלל. אבל איפשהו מתישהו מישהו התעקש שהסרט יעסוק ב-AI במהותו, ולכן קיבלנו מכה שהולך מכות עם אנדרואידים שהם AI שמתעקש לשים על עצמו כמה מגבלות אנושיות, בעיקר בקטע של אנטומיה ואיטיות תגובה.

בביקורת מנומסת מדי ב-The Verge שיבחו את הדיאלוג העוקצני משהו והשנון במידה שמתפתח בין אטלס למכה שלה, שמתעקש שתקרא לו סמית' (בקולו של גרגורי ג'יימס קוהאן). הוא לומד מהשותפה שלו ועונה לה בסגנון שמתאים לאופן שבו היא מתקשרת. לכן, הוא מקלל מדי פעם ועונה לה בסרקזם פה ושם. זה אמנם נחמד, אבל בגלל שאין לאטלס יותר מדי גוונים באישיות לא קורה כאן משהו מאוד שנון או מצחיק. סיפרו לנו שהיא בלתי אפשרית כקולגה, אבל מה שראינו הוא שהיא בסך הכל בסדר, קצת נוירוטית. כן הראו לנו שהיא חכמה, וכל הזמן רוצה קפה. חוץ מזה היא בעיקר לא אוהבת AI בגלל טראומת הילדות.
זו מוצגת מדי פעם בפלאשבקים, אבל בסופו של דבר היא יותר מוסברת לנו, ולה, איזו הפתעה, על ידי קולו של סמית' שמנסה לבנות מערכת יחסים שמושתתת על אמון. בעיקר כי זה הסיכוי היחיד של שניהם לשרוד ולתפוס את הרלן. הוא מצידו גם כן נותר שטוח למדיי. יש כאן פוטנציאל למערכות יחסים מסקרנות, מסעירות, או לפחות לסערת רגשות הרבה יותר גדולה. אבל הוא AI, אז הוא מדבר בקרירות למרות שהוא נראה ומתנהג אנושי, כזכור. הוא כנראה לקח רק את המגבלות, את השיער היפה והבגדים, לא את הניואנסים המעניינים.

באותה ביקורת הלינו על כך שהסרט לוקח את עצמו ברצינות. הם צדקו, רק ששכחו לחדד שההומור לא מחזיק יותר מכמה דקות קצרצרות, ולא תמיד קולע, כי הוא סתמי. וזה מאכזב לא כי יש לנו ציפיות מסרט אקשן בנטפליקס, יהא תקציבו אשר יהא, אלא כי הבמאי פייטון אחראי גם ל"פרא". בעוד היה מדובר בסרט מטופש לפחות כמו זה, עם פרמיס מדעי מופרך ומלא חורים לפחות כמו זה, לפחות הוא הסביר את עצמו טוב יותר, והוא בעיקר היה מצחיק, ומודע לכך שהעובדות וההצדקות הנרטיביות המסורבלות כולן משרתות מטרה אחת: להראות גורילה ענקית הולכת מכות לצד דה רוק.

אבל הפעם, אין מספיק סצנות אקשן מרהיבות או מסעירות. הן ישנן, פה ושם, חלקן מעניינות ויזואלית, אבל הן בעיקר מהבהבות לנו מול העיניים, מפריעות לנמנם. וביניהן סמית' מנסה להתחבר לאטלס תוך כדי שהוא עושה בדיוק את מה שהיא מבקשת שלא יעשה – להיכנס לה לראש ולהבין את המחשבות והרגשות שלה. הוא מסביר לה מה היא מרגישה ומה היא חושבת, וככה הם נהיים חברים. מזל שיש אותו כדי לשדרג את האישה ששרדה טראומת ילדות והפכה למבוגרת מבריקה בזכות עצמה. האנושות באמת משתפרת עם שדרוגים של בינה מלאכותית. יש לנו למה לצפות כמין. לסרט, קצת פחות.