במערבון אין כל חדש: 1950 של אנתוני מאן

פוסט זה הוא השני (אחרי הפוסט אודות שלושה מערבוני ספגטי) במה שאני מקווה שתהיה סדרת פוסטים חדשה ולא סדירה, בה אסקור מערבונים מכל הזמנים, בדגש על סרטים ישנים. מדובר, כפי שתוכלו לראות כבר מהפוסט הזה, לא בהכרח בקלאסיקות הכי מוכרות של הז'אנר, שאנסה להגדיר את הייחוד שלו דרך מבט על סרטים בולטים וזרמים שונים לאורך השנים. זאת על מנת להגדיר גם את מהות המערבון – שדומני כי ההגדרה שלו היא יותר נזילה. שכן, מערבון הוא ז'אנר מיוחד שמתבסס על שני תנאים: מיקום גיאוגרפי במערב ארה"ב, ותקופה שהיא המחצית השנייה של המאה ה-19. אבל את ההגדרה הזו הז'אנר שובר בעצמו, כאשר יש מערבונים שמתרחשים בתקופות אחרות ובאזורים אחרים בעולם. ייתכן והמערבון מוגדר על ידי האתוס שהוא נועד לייצר בתקופה הקלאסית: כיבוש הסביבה הפראית בידי החברה "המסודרת", כלומר התרבות האירופאית ושלטון החוק, דווקא דרך עיסוק פעמים רבות בפורעי חוק שהיו גיבורי התקופה ומוצגים גם באור חיובי.

לצד התפיסה הקלאסית כי האדם הלבן מביא בסופו של דבר חוק וסדר לאזורי ספר, צצו גם המערבונים הרוויזיוניסטיים שביקרו את האדם הלבן ואת הסדר שלכאורה הושג במערב. הם הראו כי הוא דווקא האלים יותר והפחות מוסרי, בין אם ביחס לילידים האמריקאים ובין אם בהיעדר סדר או מוסר מסיבות אחרות. מערבונים כאלו מזוהים עם שנות ה-60 ואילך, אבל בפועל היו נציגים לתפיסה גם בתקופות מוקדמות יותר, והעניין הוא הטון הדומיננטי. במהלך הפוסטים אני מקווה לצלול לפינות מעניינות גם מן הבחינה הזו וגם מן הבחינה החזותית.

במקרה של הסרטים בפוסט הזה, אפשר לראות כי גם בלב התקופה הקלאסית סרטים יכלו להיות רוויזיוניסטים, ולפחות בחלקם – חדשניים ומסורתיים בו זמנית. זה המצב לתחושתי בסרטים שביים אנתוני מאן בשנת 1950 – כלומר בשלושת המערבונים שביים ויצאו לאקרנים בשנה זו, לצד סרט פילם נואר נוסף שביים ויצא באותו שנתון. מדובר בפוריות יוצאת דופן גם עבור במאי שעבד בקצב מהיר, אם כי סמיכות היציאה קשורה גם לתהליכים שקרו מאחורי הקלעים. אלו שלושת המערבונים הראשונים של מאן, אחרי שקודם לכן בנה לעצמו שם כבמאי סרטי נואר. המעבר בין הז'אנרים היווה גם מעבר לעבודה בתקציבים גדולים יותר. בעוד רוב סרטי הנואר שלו היו סרטי B (משמע סרטים זולים יחסית להפקה שהוקרנו בנוסף לסרט שהיה מוקד המשיכה העיקרי), המערבונים שלו היו כבר סרטי A, אף כי גם בז'אנר הזה נוצרו סרטים זולים יותר.

מאן המשיך ליצור בעיקר מערבונים לאורך שנות ה-50 והוא אחד מן הגדולים והמוכרים ביותר שהתקיימו בז'אנר, אבל בפוסט זה אעסוק בנקודת הפתיחה עבורו, שלושה סרטים שונים בנרטיב ומשלימים באופי שיצאו באותה שנה. שלושה מערבונים עם קרבה לעולם הפילם נואר ממנו הוא בא, בעיקר מבחינת חזותית אבל אולי גם בהיבטים נוספים. רק אחד מהם היה להיט גדול בזמן אמת, אבל כולם מבססים אותו כבמאי מוצלח ומקורי של פרויקטיים שאפתניים. שלושת הסרטים ערכו את הבכורה שלהם בין חודש יולי לחודש ספטמבר, מה שיצר סוג של צפיפות, אני מניח, עבור מאן שקיווה לראות עד כמה יצליחו.

Devil's Doorway
בנים חורגים למולדת/מעבר השטן

נפתח עם הסרט האחרון מבין השלושה שיצא לאקרנים, אבל כמדומני דווקא הראשון מביניהם שצולם. אחרי השלמת הסרט, אולפני MGM נחרדו מהתוצאה הסופית לא בגלל רמת העשייה, אלא בגלל המסר הפוליטי שעולה ממנו שהיה שמאלני מדי, או יותר נכון אנטי-אמריקאי מדי, לתקופה. הסרט ישב על המדף במשך כמה חודשים ובסוף יצא אחרי שהסרט "Broken Arrow" זכה להצלחה, מה שהוכיח לאולפנים שיש קהל לסרטים מנקודת המבט של ילידים אמריקאים, או יותר נכון לכאלו שמציגים אותם באורח סימפטי כולל בעימות מול האדם הלבן. אלא ש"Broken Arrow" עוד סופר דרך דמות ראשית לבנה, בזמן שבסרטו של מאן הגיבור הראשי הוא יליד אמריקאי, ובסופו של דבר כל הגברים הלבנים מוצאים את עצמם נגדו – במידה שונה של רצון לבחור בצד הזה. הסרט הצליח להחזיר את ההשקעה הכלכלית וגם זכה לשם העברי היצירתי "בנים חורגים למולדות", בו נתקלתי כאשר הפך לסרט הראשון של אנתוני מאן בו צפיתי, הודות לשידור בערוץ MGM.

אולם מאז שצפיתי בו לראשונה, שמתי לב כי מעט מאוד אנשים מכירים אותו או מדברים עליו, כולל אנשים שמכירים היטב סרטים אחרים של מאן. אחת מן הסיבות לכך שהסרט נשכח יחסית הוא השינוי ביחס הפוליטי: הסרט שהיה שמאלני מדי עבור 1950, בלתי קביל בתנאי התקינות פוליטית של היום. הסיבה היא שבתפקיד הראשי מופיע רוברט טיילור הלבן (שגם מזוהה פוליטית עם הימין), כאשר הוא משחק יליד אמריקאי בפנים צבועות. זה לא דבר יוצא דופן לתקופה, ובפוסט הזה גם נדון בסרט אחר לו סולחים על ליהוק דומה לתפקיד קטן יותר. למעשה מה שאולי יוצא דופן בו הוא שפרט לטיילור, התפקידים של הילידים האמריקאים כן מגולמים על ידי אנשים מן המוצא הרלוונטי. אבל בחוגים מסוימים הבחירה הזו מקשה מאוד על ההמלצה על הסרט. עבורי, הליהוק של טיילור הוא הפגם של הסרט גם בלי ענייני תקינות: זה לא רק האיפור שלא בדיוק יושב עליו, אלא גם הניסיון להוסיף מורכבות לדמות. ו,חבל, כי פרט לטיילור ולשחקנית פאולה ריימונד בתפקיד הנשי הראשי, זה סרט נהדר. נהדר כדרמה, נהדר בזכות קטעי פעולה ומעורר עניין בגלל מסר פוליטי חד לגבי העבר של אמריקה ולגבי נאמנות ומלחמה בכלל. יש לציין כי היוצרים שלו לא בהכרח היו מזוהים עם צד שמאל של המפה הפוליטית, אבל טבעו של הסיפור דחף אותם לאמירה חתרנית ביחס לתקופה. לגבי מאן דומה כי זה נכון לגבי רוב סרטיו בכלל.

הסרט נפתח עם שיבה הביתה מן המלחמה של הדמות הראשית. לאנס פול, בגילומו של טיילור, מגיע לעיירה בה הוא מצפה להיות די מוכר ודומה כי הוא היה אהוב בה למרות הזהות האתנית שלו, בטרם עזב על מנת להילחם במלחמת האזרחים בצד הצפון. לאנס לחם ביחד עם הלבנים נגד הגזענות בשורה של קרבות מכריעים וקיבל את מדליית הכבוד, עיטור הגבורה הגבוה ביותר. הוא שב לויומינג, מקום שהיה מחוץ לשליטה הרשמית של ארה"ב לפני המלחמה, ואחריה נמצא לקראת קבלת מעמד כטריטוריה או מדינה רשמית וחיבור למסילת הרכבת. פול ומשפחתו הם בני שבט השושוני ויש להם קרקע גדולה שמשמשת אותם כמגדלי הבקר הגדולים באזור וכנראה העשירים בסביבה – עד שינוי המצב. כי כשלאנס שב הביתה, הוא נתקל ביחס פחות מסביר פנים מצד המכרים שלו וגם מצד עורך דין בשם קולן (לואיס קלהרן) שמנתהג כלפיו בגזענות גלויה. עד מהרה אנו מבינים כי קולן בא להנכיח את החוק האמריקאי בטריטוריה החדשה, בין היתר דרך עידוד הגירה על ידי נתינת זכות לקרקעות להתיישבות, כולל הקרקע של לאנס פול ומשפחתו, שהייתה בחזקתם במשך דורות. בנוסף, אביו של לאנס מת ובמילותיו האחרונות מדגיש את חשיבות הקשר לאדמה. על פניו לאנס זכאי להגיש בקשה לאדמה בעצמו, אבל דומה כי הממשל שלא יושב בסביבת העיירה לא יקשיב ליליד אמריקאי.

משכונע בצדקתו, הוא מחפש עורך דין באזור שאינו קולן ומוצא את א. מסטרס. הוא מופתע ואף נסוג לרגע כאשר הוא מגלה כי הא' משמעה אורי (פאולה ריימונד) שירשה מאביה את העסק. הוא לא רוצה להעסיק אישה, אבל אין לו ברירה. הוא גם לא יודע שאין לה לקוחות. כך נוצרת ברית של מקופחים היסטורית נגד כוחות הגדולים מהם, במאבק נואש ואבוד מראש. המאבק הופך לקשה יותר כאשר בני שבט שושוני נוספים נוטשים את השמורה אליה גורשו ומבקשים מקלט אצל לאנס, שתחילה מסרב כי יודע שהוא לפני קרב, אבל בסופו של דבר מקבל את בני שבטו.

קולן הוא היחיד בסרט שהוא נבל של ממש, בעוד דמויות אחרות על פניו נגררות אחריו: המתיישבים החדשים שלא ידעו שהארץ לא באמת ריקה, ותושבי העיירה המקוריים שהיו בעבר מיודדים עם לאנס ואף חותמים על עצומה למענו בשלב מסוים. הדבר נכון גם לגבי הצבא, שאחד מן המפקדים שלו מסביר כי הוא מחויב "לבצע את הפקודות", גם כאשר המשמעות היא מוות שניתן למנוע. הסרט פחות יוצא נגד קולן ויותר מדגיש את הקלות שבה ניתן להצטרף למהלך גזעני, או לפגיעה בזולת שהחוק שנכתב במקום רחוק מקפח. זה גם סרט על משבר אמונה שפוקד בצורות שונות את הגיבורים: לאנס מאבד אמון במדינה ששירת, במורשת של שבטו ובאדם בכלל. באופן יותר מעניין, הוא טוען בפני אורי שהדת שלה היא החוק הכתוב ובמהלך הסרט היא מאבדת אמון מסוים בחוק, או בכך שאכיפה שלו היא צדק והדבר הנכון.

את הסרט כתב גאי טרוספר ("המרגל שחזר מן הכפור" ועוד) והוא מדגיש לא רק את הקיפוח בתוך החברה, אלא גם את האופן שבו כל אחד נטוע בדעות קדומות מסוימות, כולל הקורבנות. מאן מצידו מעמיד היטב את יחסי הכוחות בעיירה דרך מיקום הדמויות בתוך הפריים והצבת השריף ליד לאנס בסיקוונס הפתיחה, ורחוק יותר ממנו בהמשך, בדרך למה שהופך להיות ממערבון של שיחות למערבון של סצנות קרב. "מעבר השטן" הוא לא שם השטח של לאנס – שם השטח הוא סוויט מדוז (כרי אחו מתוקים בתרגום מילולי חופשי). המעבר הוא הדרך להיכנס אליו מתוך העיירה. המקום שיש לחצות בדרך למקום המתוק והעשיר, או זה שיקנה אושר. אבל אחרי שעוברים דרכו בכוונת קרב, המשמעות של שמו הופכת ברורה. לא אופתע אם מייקל צ'ימינו ראה את הסרט הזה ושאב השראה לשם "שערי גן עדן", שכן הפסימיות של שני הסרטים במערכה האחרונה שלהם דומה, כזו של מצב בו המוסר אבוד מראש, לא משנה מי ינצח בסוף.

Winchester '73
וינצ'סטר 73'

נמשיך עם הסרט המצליח ביותר מבין השלושה, סרט שהיה להיט בזמן אמת ונותר אחד מן הסרטים הכי ידועים ונצפים של מאן. יש לו גם חשיבות בתולדות ההפקה ההוליוודית, כי הוא הציג מודל חדש לתשלום לכוכבים: ג'יימס סטיוארט היה לשחקן הראשון שחתם על חוזה לקבלת אחוזים מן הרווחים מן הסרט ולא תשלום מראש, מה שהפך להיות מודל נפוץ ופורץ דרך בתקופה בה רוב השחקנים היו כבולים בחוזה לאולפנים. סטיוארט הוא גם זה שהמליץ על מאן לביים את הסרט, אחרי שפריץ לאנג שהיה אמור לעשות זאת פרש. סטיוארט ראה את "Devil's Doorway" בהקרנה מקדימה והתרשם מן הבימוי לסרט שעדיין לא יצא. סטיוארט מהותי באופן נוסף עבור הקריירה של מאן, בגלל שהוא הכוכב של "Broken Arrow", שהצלחתו איפשרה את הפצת "Devil's Doorway". שיתוף הפעולה בין סטיוארט למאן היה מן הפורים והמעניינים של שנות ה-50, עם 8 סרטים, מתוכם 5 מערבונים.

בהקשר הזה מעניין שאחד מהשינויים שמאן עשה בסרט היה דווקא לצמצם מעט את הנוכחות של דמותו של סטויארט בנרטיב – כדי להגדיש את המבנה הייחודי של התסריט. בורדן צ'ייס (אחד מן התסריטאים של "נהר אדום") שכתב את התסריט של רוברט ל. ריצ'ארדס במקור, כדי להפוך אותו לסרט אנסמבל באמצעות סיפור עתיר תפניות שפחות או יותר עוקב אחר רובה אחד, או האנשים שנמצאים בסביבתו. התסריט המשוכתב מדגיש איך גורלם שלהם קשור זה בזה וברובה, כולל פרטי מידע משמעותיים לגבי טיב הקשר לפני החיבור לרובה של חלקם – שנמסרים רק קרוב לסיום.

הרובה שנתן את שמו לסרט הוא דגם מפורסם של רובה וינצ'סטר, שידוע בתור רובה מוצלח ומדיוק במיוחד. הוא אף זכה לכינוי "הרובה שכבש את המערב", משמע עזר להנחיל בו סדר עבור המנצחים, אם כי בסרט הזה גם הילידים האמריקאים אוחזים בו. פרט לרובה, הסרט מציג מעין היסטוריה בשולי ההיסטוריה בחצי השני של שנות ה-70 של המאה ה-19. הקרב המפורסם בליטל ביג הורן, בו נחל הצבא האמריקאי תבוסה, מוזכר ומהווה חומר רקע לעימות אחר בין הילידים האמריקאים ולצבא ולמתיישבים. ואייט ארפ, השריף האגדי שמוכר ממערבונים רבים העוסקים בתקופה שלו כשריף של טומבסטון, מוצג בסרט הזה כדמות משנה ששמה כבר הולך לפניה בתקופה בה הוא היה השריף של דוד'ג סיטי בקנזס, קצת לפני המעבר לטומבסטון. בדרך הזו, הסרט מראה פיסת היסטוריה שבשולי המיתוסים, דרך סיפור מורכב ומקרי לכאורה, שאף אחד מן המעורבים בו לא ממש יודע עד כמה כל הדברים קשורים, כמה פעמים הרובה החליף ידיים וכיצד.

העלילה נעה במבנה מיוחד, ולכן לא אחשוף פרטים רבים ממנה או את ההפתעות שבה, מעבר לסיטואציה עליה דיברתי, בה רובה מחליף מיקומים וידיים. הסרט מתחיל בעיר דוד'ג סיטי, בה ואייט ארפ מנהיג מדיניות האוסרת על נשיאת כלי נשק במקום, אבל גם עורך תחרות ירי בנשק הציבורי כאשר הפרס הוא רובה וינצ'סטר 73' במהדורה יוקרתית, מעוטרת ומיוחדת. שני צלפים מתגלים כמצטיינים במיוחד: לין מק'אדם (סטיוארט) ודאץ' הנרי בראון (סטיבן מקינלי) – לשניהם גם היכרות מוקדמת, ודומה כי ייתכן והיו שמחים לירות זה על זה ולא במטרה, בהינתן ההזדמנות. על המפגשים הקודמים ביניהם נלמד בהדרגה רק בחלק המסיים של הסרט, לאחר שנפגוש לא מעט דמויות נוספות.

את אחת מן הדמויות המרכזיות נראה לראשונה לפני התחרות: הזמרת לולה מנרס (שלי וינטרס) מגורשת מעיירה בה עבדה כבדרנית בידי ארפ שרוצה לטהר את העיר. אולם בהמשך, עושה רושם כי החיים שלה מורכבים יותר מסטריאוטיפ ל"זמרת" במערבונים, שכן היא צברה כסף על מנת לחיות עם הארוס שלה סטיב מילר, שיופיע גם הוא כדמות בולטת לכמה סצנות, וגם מעורב עם גורמים אחרים. העלילה כוללת גם עימות בין שבט פרשים אמריקאי לילידים אמריקאים שמנסים להשיג נשק יעיל, מונהגים בידי הצ'יף יאנג בול שמגולם בידי רוק הדסון, אם כבר ליהוק מוזר של שחקנים לבנים לתפקיד ילידים. הדסון עדיין לא היה כוכב בזמן הצילומים, אבל זכה לכבוד של ליהוק לא הולם. עוד שחקן שמופיע בסרט בצעירותו בתפקיד קטן הוא טוני קרטיס.

סקירת הדמויות שביצעתי היא חלקית, בסרט שנע בין כמה סיפורי פשע, קרבות בין גורמי אכיפת חוק לפורעי חוק ורוב סוגי העימותים להם ניתן לצפות במערב הפרוע. כמו בסרט הקודם שסקרתי, מאן מתגלה כבמאי יעיל מאוד של קטעי פעולה במערב, אבל הלב של הסרט הוא דווקא בסצנות הדרמה המקיפות את העלילה: סדרה של התנגשיות בין מניעים שהסרט מעביר גם דרך דיאלוג וגם דרך העמדת הדמויות בפריים, באופן שלפעמים מייצר פערי מידע בינן לבין הקהל שיודע יותר. יחסית לסרט אנסמבל, רוב הדמויות מרגישות אמינות יחסית לז'אנר ובעיקר קיימת תחושה שיש להן ערך מוסף. הדבר גם נובע מהליהוק של סטיוארט ווינטרס, שחקנים שחורגים מהטייפקאסט הרגיל של הז'אנר. למרות שסטיוארט החל בערך באותה תקופה להתמחות במערבונים, ייתכן שדווקא בגלל שהוא לא הליהוק הטיפוסי עבורם.

זהו גם סרט שניתן ליהנות ממנו לא פחות בצפייה שנייה, שכן מבנה התסריט שומר חלק מן המניעים והקשרים לחשיפה בשלב מאוחר, מה שמקטין במעט את ההבנה של הדרמה, או את הממד המלודרמטי שהסיפור יכול לקבל, למשל כשאחד מן האירועים הכי טעונים בו נמסר דרך שורות דיאלוג קצרות לגבי העבר. זו סוג של חולשה של הסרט שרומז לדרמה מורכבת אבל לא ממש מציג אותה, אך זו חולשה יחסית ובחירה מודעת, שהופכת את הסרט למבדר יותר ולמקום טוב להתחיל את ההיכרות עם הקולנוע של מאן. בניגוד לסרט האחרון שאסקור, שהוא ללא ספק מאן למתקדמים.

The Furies
הפיוריז/הזועמים

זהו לטעמי המערבון הכי שאפתני ומורכב של מאן, סרט שדומה כי כמות הדברים שהוא ניסה להעביר גדולה מדי ל-109 הדקות שלו. הוא מבוסס על רומן של ניבן בוטש שפורסם ב-1948, כנראה מתוך כוונה שייעשה לסרט שכן בוטש עבד גם כתסריטאי. צ'ארלס שין (התסריטאי השני של "נהר אדום", בהמשך לסרט הקודם שציון), עיבד מהר מאוד את הספר לתסריט שיש בו הדהודים ברורים לשייקספיר, בעיקר ל"המלך ליר", אבל לא רק. אנתוני מאן עצמו מצא קשר דווקא ל"האידיוט" של דוסטוייבסקי, ואני מניח שהוא התכוון מבחינת הפסיכולוגיה של הדמויות – כי דמיון נרטיבי התקשיתי למצוא.

לא משנה איזה אזכור אליטיסטי תבחרו, "הפיוריז" הוא סרט שמנסה להעמיק בדמויות גדולות מהחיים בתוך סוג של עימות משפחתי. עימות על כסף, על מורשת ועל הזהות של ארה"ב המתעצבת דרך חווה עם שטח גדול במדינת ניו מקסיקו בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-19, כ-30 שנה אחרי שהטריטוריה עברה משלטון מקסיקו לשלטון אמריקאי, עבר שמרחף מעל הסרט. המערבון כולל פחות סצנות פעולה מן הסרטים האחרים של מאן, פחות או יותר רק סיקוונס מלחמה אחד גדול ומרשים ועוד כמה קטעי מתח. המערב הפרוע בסרט הזה הוא הרבה שיחות על כלכלה או על אופציות לנישואין, בחדרים סגורים או בחללים אחרים. זה גם מערבון שהדמות הראשית בו היא אישה, דבר נדיר. וזו אישה חזקה ומרשימה, גם אם היא ממשיכה להימשך לגבר שמכה אותה במהלך הסרט. לא ניתן לפרש אותה, או את הסרט, באופן חד משמעי.

אולי לכן הוא נכשל כלכלית בזמן אמת, וגם לאורך השנים לא תמיד זכה למעמד של קלאסיקה. אבל יש לו כמה אוהדים קולניים: למשל מרטין סקורסזי, שהתמקד דווקא בסרט הזה בניתוח שלו של מאן כבמאי חתרני בסרטו "מסע אישי אל הקולנוע האמריקאי", או חברת קריטריון שהסרט הזה הוא כותר יחסית מוקדם שלה. הוא נע בין מערבון למתקדמים למערבון שלא מיועד בהכרח לחובבי מערבונים, שכן הוא יוקרתי גם בשאיפות שלו ולא רק בכסף שהושקע על המסך. כמו כן, בסרט הזה מגיע שיא הקשר בין הפילם נואר למערבון בסרטים של מאן מן בשנה הזו. הוא קיים בכל הסרטים, אבל "הפיוריז" מתאפיין יותר מכל בשימוש לא רק בצילום שחור לבן בתאורה אפלה יחסית, אלא בסגירת הדמויות בידי המרחב, באופן פלא גם בסצנות המתרחשות בחוץ. אתר ההתרחשות העיקרי שלו הוא חווה עם שטח עצום והוא כולל גם מסע ברחבי ארה"ב, אך משהו בו מרגיש קלסטרופובי. הממד האפל בולט גם בעזרת הצילום האקספרסיבי של  ויקטור מילנר, שהיה מועמד עליו לאוסקר, מועמדות לא מובנת מאליה למערבון שלא הצליח כלכלית, אך מוצדקת כאשר מתבוננים בסרט.

הכותרת מתייחסת גם לזעם של הדמויות, אבל גם לשטח פיזי שנקרא "הפיוריז" בטריטורית ניו מקסיקו – זהו בית עם שטח חקלאי עצום שמשמש לגידול בקר ושולט בו טי.סי. ג'פורדס (וולטר יוסטון), שהשליטה שלו במקום הופכת אותו לאחד מן האנשים הכי עשירים בכל הטריטוריה. לג'פורדס יש בן בשם קלי שחוזר למקום על מנת להתחתן בפתיחה, אבל הוא לא רוצה לשוב ולנהל את הפיוריז, ולמעשה הוא מתפקד בעלילה כמעין אקספוזיציה: הוא זה שתופס את אחותו ונס (ברברה סטנוויק) שוהה בחדר של אמם המנוחה, חדר שטי.סי. על פניו אוסר על אחרים לבקר בו. בניגוד לאחיה, ונס מאוד קשורה למקום, או אולי קשורה לכסף, והיא רוצה לרשת ולנהל אותו ביום מן הימים, אבל בגלל אילוצי התקופה, מוטב שתעשה זאת עם בעל וטי.סי. מציע נדוניה מכובדת, אבל גם רוצה לאשר את בן הזוג.

אלא, ששני הגברים האחרים בחייה של ונס מצוים בסכסוך עם טי.סי. לגבי השטח של הפיוריז, או לפחות חלק ממנו. חבר הילדות של ונס הוא חואן הררה (גילברט רולנד, שחקן מקסיקני כי את המוצא הזה ניתן היה ללהק בצורה אותנטית), שמשפחתו חיה בשטח בשולי הפיוריז בטענה שהוא היה שטח המשפחה במשך דורות. כאשר טי.סי ואנשיו מנסים לגרש אותם, ונס מנסה לפשר. גבר נוסף בחייה הוא ריפ דארו, שטוען לבעלות על חלק קטן מהפיוריז שאותו הוא אף מכנה בשמו. הסכסוך על הקרקע הוא המהות בהרבה מערבונים וכאן הוא ניצב בחזית. בלי לעסוק ישירות במלחמה עם מקסיקו, היא מרחפת מעל הסרט כשברור שמשפחת הררה הייתה חלק מהאומה שהפסידה, גם אם לא לקחה חלק בקרבות. בני המשפחה הם על פניו הבעלים המקוריים של הקרקע, אבל גם זה לא נכון אם הולכים מאות שנים אחורה. אין ילידים אמריקאים בסרט, אולם המאבק על שטחי מרעה מציג אותו כסוג של תמונת מראה ל"Devil's Doorway", כשני סרטים שבליבם מאבק דומה, בצפון ארה"ב המתהווה ובדרומה.

היבט אחר של המאבק הכלכלי בסרט הוא עצם טבעו של הכסף, שכן טי.סי. ג'פורדס מדפיס סוג של כסף עצמאי לאחוזה שלו ועובדיה כתחליף לדולר – שטרות הקרויים של שמו, אבל עליהם מצוירת אישה הרוכבת על סוס באופן המדמה את בתו. בתקופת המערב הפרוע, דומה כי לא מעט מוסדות ואפילו בנקים מקבלים את המטבע האלטרנטיבי המסמל את הגדולה של טי.סי. בשיאו, גדולה הניכרת גם בשיר המשולב בסרט באופן דיאגטי ולא דיאגטי. אלא שימי השיא שלו מאחוריו, בין אם הוא מודע לכך ומבין אם לאו. זה סרט על הזמנים שמשתנים והאנשים שניצחו על הבאת ה"קידמה" למערב, ומוצאים את עצמם כעת מאחור, לא תמיד מודעים לאופן בו הדברים הפכו למסודרים יותר. הם גם לא מודעים לכוחם הפיזי הדועך, גם אם לקראת סוף הסרט טי.סי מצליח במבחן פיזי להכניע שור בסצנה לא קלה לצפייה מבחינת היחס לחיות.

אבל זה לא סרט על טי.סי. זה בעיקר סרט על ונס, גיבורה שמובילה מערבון ושסועה בין שלושה גברים שהיא אוהבת בדרכים שהן אולי לא כל כך שונות, כולל קומפוזיציות המייצרות קרבה אינטימית שהיא לעיתים כמו רומנטית בינה לבין אביה, חלק ממה שהופך את הסרט הזה לטעון מעבר למה שנאמר בו. גם היחסים שלה עם ריפ דארו מעוררים אי-נחת מכוונת, כי יש בהם תמיד גוון של ניצול, לפרקים חשש מאלימות שמגיעה מצידו כאקט הצהרתי, ולפרקים משיכה שקשה לדעת אם היא מינית, רומנטית, או קודם כל כלכלית. נראה שונס חושבת על עצמה כמי שמונעת קודם כל משאיפה לכוח, שטח וכסף בתנאים שלא תמיד אפשריים עבור נשים. מול המניע הזה, לפעמים הלב שלה מכריח אותה להחליט על פי הרגש, אם כי זה קורה ביחס לשני הגברים האחרים, אלו שעל פניו אינם האינטרסים הרומנטיים שלה.

הסרט מייצר לה יריבה בנוגע לכל אחד מן הגברים בחייה: לריפ יש בשלב מסוים אישה צעירה יותר שמחכה לו במשרד ונרמז על טיב הקשר בניהם; אמו של חואן הררה דוחפת אותו למאבק אלים יותר על השטח – בניגוד לפשרה שונס מנסה לקדם; באופן הבולט ביותר, נכנסת לחיים של אביה אישה מבוגרת בשם פלו ברנט שמייצגת חיי עושר בורגניים בהיותה אופציה לנישואין עבור האב, וגם בתפקיד שהיא מייעדת לונס עצמה: כאישה צעירה שתראה את פלאי עולם, תתחתן ולא תתערב בניהול הכלכלי של הפיוריז או של עסקים אחרים.

כל זה מתרחש בלא מעט סצנות שכוללות דיונים ישירים ועקיפים על כוח וכסף, והעירוב האפשרי של קשרי משפחה ונישואין על מנת לנצח כלכלית. יחד עם זאת, יש בסרט סיקוונס אקשן נהדר אחד המתרחש סביב הבית של משפחת הררה, שמצוי על הר בלב המישור של הפיוריז וכולל שימוש בסלעים והבדלי גובה כגורם מכריע בקרב מורכב. אלא שבסופו של דבר, הקרבות העיקרים בסרט הם אלו המתרחשים מאחורי הקלעים, דרך השפעה של בנקים המצויים מרחוק, ותוך רמיזה על האופנים בהם נשים יכולת להשפיע על גברים בצורה לא רשמית.

מלבד המרכיבים האלו, הסרט נעזר בשני שחקנים ענקים ושונים ביותר. וולטר יוסטון בתפקידו הקולנועי האחרון נותן הופעה עשירה כגבר כריזמטי וחזק, שאיבד את כוחו ואחיזותו ויש בו גדולה ופתטיות בו זמנית. הוא בהחלט מעניק את הקרבה לשייקספיר ליצירה הזו. ברברה סטנוויק (שהייתה נשואה לרוברט טיילור מהסרט הראשון בפוסט), על פניו עושה פחות וזו עוד וריאציה על תפקיד הנשים הקשוחות שהרבתה לגלם. אבל מעל החזית של חיוך קשוח כל הזמן ורצון לדבר בטון של הגברים ולשחק במשחק שלהם, משהו בלבטים הפנימיים עובר דרך ההופעה, והופך את ונס לדמות שלא ניתן לפתור רק כאישה שאפתנית שלא רוצה לשחק לפי התפקיד שהחברה ייעדה לה. יש בה גם משהו מובס לעיתים, כפי שיש בה גם תושיה ויכולת לצאת חזקה ומנצחת גם מול הגברים שלכאורה שולטים בה, או אף צודקים לגבי המצב יותר מן הראיה שלה בשלבים מסומים. היא גיבורה מעניינת של מערבון לא מפני שהיא נחושה וחזקה ולא נשמעת לכללים, אף כי זה חלק מן העניין. היא גיבורה מעניינת כי יש בה סתירות רבות ויחד עם זאת גם משהו אמין. ניתן לראות בה אייקון מעורר השראה, אף על פי שגם היא נגועה בזעם ותאוות הבצע שהסרט מבקר. האמינות היא בעיקר מבחינה פסיכולוגית, ופחות מבחינת הקשר לסביבת הסרט – יש בסטנוויק משהו מיתולוגי וגדול מן החיים, סוג של מיתוס ששונה באופיו מן המיתוס של המערב הפרוע.

רובד זה גם מתחבר לאסטיקה הקרובה לפילם נואר. בדומה לסרטים הללו, הנפש היא אפלה והמצב האנושי הוא עגמומי ונטול תקווה, גם בעיצוב מחדש של המערב ובבנייה של ארה"ב המודרנית. מאידך, קצת קשה לי עם ההגדרה של הסרט כמערבון נואר, שכן אני לא יכול לחשוב על סרט נואר קלאסי עם שאיפה כזו למורכבות הן בתיאור העולם הכלכלי והן בסתירות בתוך הדמויות בכלל ובדמות הנשית בפרט. ייתכן והסרט לא מצליח לממש את המורכבות הזו במלואה ולעיתים הסיפור שלו ישיר מדי, אבל רוב הזמן הוא עומד בשאיפות שלו ומייצר מערבון שללא ספק שואב מן הז'אנר, אבל גם חורג ממנו בדרכים רבות.

בפוסט הבא של "במערבון אין כל חדש" – המערבון האהוב עליי.