הגלגולים של מר ריפלי: "ידיד אמריקאי"

את האנקדוטה הבאה שמעתי באחד הפרקים של Pure Cinema Podcast, ולמרות שאינני לגמרי יכול לאשר את נכונותה, היא חביבה ולא משחירה מדי אז אני מניח שאפשר להדהד אותה הלאה:
בתחילת שנות השבעים ניסה הבמאי הגרמני הצעיר וים ונדרס (כבר אחרי כמה סרטים קצרים אבל לפני שעשה לעצמו שם גדול מדי) לעבד לקולנוע את אחד מכתביה של הסופרת האהובה עליו פטרישיה הייסמית'. כל כמה זמן הוא פנה לסוכן שלו וביקש שינסה לסגור זכויות הסרטה לאחד מספריה אבל תמיד נענה בשלילה, לרוב כי הזכויות כבר נקנו על ידי מישהו אחר. יום אחד, כנראה ב-1973 אם לעקוב אחרי הטיימליין, הגיע אליו מכתב מהסופרת הנערצת בכבודה ובעצמה בו היה כתוב: "ונדרס היקר, בבקשה תפסיק לנסות ולהפוך את אחד מהספרים שלי לסרט. אבל, אם אתה מעוניין, אתה מוזמן לבוא לבקר אותי". הסופרת האמריקאית גרה באנגליה באותה תקופה, ו-ונדרס החליט לנצל את ההזמנה. הוא הגיע אל ביתה, לא בטוח אם אחרי הודעה מראש או סתם פשוט צץ (כנראה שהייסמית', אישה שאיננה חיבבה נוכחות אנשים מלכתחילה, לא יצאה מהבית יותר מדי). השניים ניהלו שיחה שאת תוכנה אני לא באמת יודע, אבל לפי הסיפור, בסופה אמרה הייסמית' לוונדרס, "לא תוכל לקבל את אחד מספרי הקיימים, אבל…" ואז היא הוציאה מאחת המגרות כתב יד לא כרוך, נתנה לו אותו ואמרה, "זה הספר הבא בסדרת ריפלי. הוא עוד לא פורסם. אם תרצה אותו, הוא שלך". וכך, כאחד הראשונים בעולם שקרא את "המשחק של ריפלי" (שייצא לאור ב-1974), הגשים ונדרס את משאלתו וסוף סוף החל לעבוד על סרט על פי הייסמית'.
התוצאה הייתה "ידיד אמריקאי" (Der Amerikanische Freund), שנחשף לעולם בפסטיבל קאן 1977. זה היה סרטו השביעי באורך מלא של ונדרס, בסך הכול בן 32, והוא זה מביא אותנו לחלק השני מתוך חמישה שעוסק בגלגולים הקולנועיים של הדמות הפופולרית שבראה הייסמית', טום ריפלי, אחרי "לעין השמש" שיצא ב-1960.

אם לשפוט לפי התוצאה של אותו שיתוף פעולה בין ונדרס להייסמית', כנראה שעל אף ההערכה הגדולה שרחש הבמאי לסופרת, מחויבות למקור הספרותי לא הייתה בשבילו ערך עליון, ואפילו יותר מזה, ניתן להסיק שדמותו של טום ריפלי לא עשתה עליו רושם גדול במיוחד. זאת הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה מדוע בסרט שמבוסס על "המשחק של ריפלי" (ונדרס גם הגניב פנימה כמה אלמנטים מתוך הספר הקודם, "ריפלי מתחת לאדמה"), ונדרס דחק את הגיבור האמריקאי המקסים והקטלני למשבצת של דמות משנה, ואת משקל העלילה הניח על גבר גרמני שהוא בעמו המציא.
"ידיד אמריקאי" אמנם נפתח עם ריפלי, אבל הגיבור שלנו הוא גבר גרמני בשם יונתן זימרמן, אותו מגלם השחקן הגרמני הענק ברונו גאנץ (שאחד משני התפקידים הכי מזוהים שלו, ב"מלאכים בשמי ברלין", גם הוא בזכות ונדרס. הנוסף הוא כמובן אדולף היטלר ב"הנפילה"). זימרמן הוא מעצב מסגרות צנוע וחובב אומנות שמתגורר בדירה קטנה בהמבורג עם אשתו ושני ילדיו, כשמעליו מרחפת עננה כבדה בדמות מחלת דם שעומדת לקצר את חייו. טום ריפלי, אותו מגלם דניס הופר, נכנס לחייו של זימרמן לאחר פגישה מקרית במכירה פומבית. לא הרבה לאחר מכן, זימרמן מקבל הצעה מגבר מסתורי להפוך למתנקש באופן חד פעמי תמורת סכום כסף משמעותי. זימרמן מסרב בהתחלה, אבל כשהוא מבין שההזדמנות הזו יכולה להציל את עתיד משפחתו לאחר מותו, הוא מחליט להיעתר. העניינים מסתבכים, וריפלי מופיע בחייו של זימרמן שוב, לא בטוח אם כבעל ברית או כמישהו שמנצל אותו, וכשטבעת הנקמה והאלימות מתהדקת סביב שניהם, זימרמן צריך להבין האם הוא מסתמך על האמריקאי או מנסה להציל את המצב בעצמו.

הרבה דברים מתרחשים ב"ידיד אמריקאי" אבל האמת היא, כמו בהרבה סרטים של ונדרס, שהעלילה – אפילו אם מבוססת על ספר מתח רב תפניות – איננה באמת מרכז העניין. אני לא בטוח שלוונדרס לגמרי אכפת מלבנות סיפור של אירוע מוביל לאירוע, או לפחות לא שם נמצא הדגש שלו. אם אני מריץ בראש את סרטיו, לפחות אלו שהפכו אותו לאחד הבמאים הגדולים של שנות השמונים כמו "מלאכים בשמי ברלין", "פריז טקסס", "מצב הדברים", וכמובן יצירת המופת האחרונה שלו "ימים מושלמים", החוזק בהם מגיע מכך שוונדרס נותן לדמויות שלו להוביל את הסרט בלי לחשוב על ארץ מובטחת או נקודות מפנה. כאילו כתסריטאי ונדרס משחרר כל מה שאמור לפעול לפי איזשהם חוקים, ומקשיב למה שנכון לדמות של לרצות, לחפש, לבקש, ולבדוק כיצד היא מגיעה לשם בדרך שלה.
ב"ידיד אמריקאי" נראה שיותר מהשאלה מי בוגד במי ומי יערים על מי, ונדרס יותר מתעניין בהתנגשות בין נקודות מבט. פה ספציפית אני חושב שזיהיתי רצון לחקור מפגש בין אירופה ואמריקה של פוסט מלחמת העולם השנייה ומסך הברזל. ריפלי הוא אמריקאי בארץ זרה שמבליט את מקורותיו עם מראה של קאובוי עירוני, וזימרמן הוא גרמני שורשי אבל כזה שעולמו מתהפך עליו במגרש הביתי שלו. יחסי התלות והחשדנות בין שני נציגי התרבויות האלו הוא המטרונום של הסרט, כך על פי הקריאה שלי, ולכן ממה שאמור היה להיות מותחן יחסית שגרתי, "ידיד אמריקאי" הופך לתמונת נוף משתנה של גבריות אורבנית שעל כתפיה נערמים לא רק קודים חברתיים, אלא גם מטענים תרבותיים של אומות שונות ששואפות להשתלב ולהשפיע זו על זו, לעיתים בתוצאות הרסניות. כמובן שיש פה קרב ידיים בין שתי שפות קולנועיות, הז'אנרית מהוליווד והארטיסטית מאירופה.

אם כל זה לא מספיק, את המורכבויות האלה עוטף ונדרס בעשייה קולנועית יוצאת מגדר הרגיל, שהופכת את "ידיד אמריקאי" לאחד הסרטים הטובים שלו ואפילו יותר מזה, אחד הגדולים של שנות השבעים. והרף אז היה די גבוה, מיותר להזכיר.
כל אלמנט בסרט הזה פשוט מדהים, מהצילום של רובי מולר (שליווה את ונדרס בתחילת דרכו והמשיך לאחר מכן לעבוד גם עם ג'רמוש ופון טרייר), העריכה של פיטר פרזיגודה ובמיוחד המוזיקה של יורגן קניפר, בקלות אחת האהובות עלי בכל הזמנים, הופכים את "ידיד אמריקאי" לסרט שמחזיק בלי בעיה גם כיום. אמנם הסרבול העלילתי של הסרט, כאמור כנראה יותר פיצ'ר מבאג אצל ונדרס, יכול קצת להקשות על ריכוז בחלקים מתקדמים בצפייה, אבל בכל פעם שנראה שהדברים מאבדים כיוון, מגיע עוד איזה סיקוונס מדהים, עוד שוט מתוכנן בקפדנות מרהיבה, עוד קלוז אפ על פניו של גאנץ שמביעות הרבה יותר ממה שמילים יכולות. הוא באמת מדהים בסרט הזה, לא שזה מפתיע אף אחד, אבל באופן כללי הליהוק של הסרט כולו קריצות והברקות.
כבונוס, ונדרס הוסיף כאיזושהי השתעשעות סינפילית במאים רבים בתפקידי אורח, מתנה לעכברי סינמטקים. אחרי שסגר את השחקן-במאי דניס הופר (אז כבר אחרי "אדם בעקבות גורלו") לאחר שג'ון קאסווטס סרב, ונדרס פנה לעוד כמה יוצרים שאהב, וכך אפשר להעביר את הצפייה עם אצבע מופנית אל המסך ופנים מוארות כמו ריק דלטון ב"היו זמנים בהוליווד" ולזהות את הקולנוען – ניקולס ריי, סמיואל פולר, ג'ראר בליין וז'אן יושטאש בין היתר.

"ידיד אמריקאי" היה להצלחה והתגלה כנקודת מפנה בקריירה של ונדרס. הוא התקבל אתו לפסטיבל קאן שנה אחרי "במהלך הזמן", ולראשונה בקריירה של ונדרס הוא נבחר על ידי גרמניה לייצג אותה בקטגוריית הסרט הבינלאומי באוסקר של אותה שנה. אבל, כמו יותר מדי פעמים לפני ואחרי, האמריקאים לא לגמרי הבינו את מה שהגיע אליהם, והשאירו אותו מחוץ למגרש. היה להם הרבה יותר חשוב לתת מועמדות ל"מבצע יונתן", מעניקים שוב משמעות אירונית-במקרה-הזה למונח "ידיד אמריקאי". לא הרבה השתנה מאז, כנראה.
עם בוא האייטיז ונדרס יהפוך להיות אחד היוצרים הבינלאומיים החשובים והמהוללים ביותר של הקולנוע, ולמשך כמה שנים טובות כל יציאה שלו תהיה בגדר אירוע. ב-1982 יזכה באריה הזהב על "מצב הדברים", ובסך הכול שנתיים לאחר מכן בפרס דקל הזהב על "פריז טקסס". ב-1987 יחזור לקאן וייקח את פרס הבימוי על "מלאכים בשמי ברלין". זה גם יהיה הניסיון השני שלו באוסקר, אבל האקדמיה האמריקאית שוב תהיה גרועה ותתעלם ממנו. ונדרס יתקבל לשערי האוסקר רק עם בוא האלף החדש וכדוקומנטריסט ("בואנה ויסטה קלאב", "פינה" ו"מלח הארץ"), אבל התפנית התרחשה – באופן די מדהים – רק השנה, בזכות מועמדותו הראשונה בקטגוריית הסרט הבינלאומי עם "ימים מושלמים".

ובנוגע להייסמית' – בתחילה היא לא מאוד התלהבה מהעיבוד של ונדרס וגם טרחה לעדכן אותו על זה. רק כמה חודשים לאחר מכן שלחה לו מכתב ובו סיפרה כי היא צפתה בסרט שוב והיא מעריכה אותו הרבה יותר, אז אפשר לנשום לרווחה. במרוצת השנים עוד הרבה מספריה יהפכו לסרטים, אבל טום ריפלי יחזור לקולנוע רק ב-1999, ארבע שנים אחרי מותה. זה לפעם הבאה.