פסטיבל אפוס 2024: המלצות ואזהרות

מוזר לחשוב שהגענו כבר אל חג הפסח, במהלכו יתקיים בתל אביב פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות. השם ״חג החירות״ מרגיש מוזר בתקופה זו לפסטיבל שיתקיים בעיקר במוזיאון תל אביב, מה שמצריך מעבר בכיכר החטופים בדרך לראות סרטים שעוסקים בצורה ישירה או ישירה פחות באמנויות השונות. הפסטיבל יתקיים גם בסינמטק תל אביב עם תחרות הסרטים הקצרים הישראליים, והקרנות לכמה סרטים קלסיים או ישנים יותר. הטקסט הזה יתמקד בהמלצות לסרטים חדשים שיוקרנו במוזיאון תל אביב, עבור רובם דומני שזו הזדמנות נדירה לראותם על מסך גדול בישראל.

בפסטיבל מסוג זה, לפעמים ההמלצה היא חיבה לאמן המתועד או לזרם המתועד, אבל חלק מן הסרטים בהם צפיתי חורגים מעט מן המודל הזה וחלק לא. כתמיד, אני אומר כי הכותרת הקבועה של סריטה לגבי ״המלצות ואזהרות״ היא לא בהכרח בינארית לגבי כל סרט – שכן חלק מן הסרטים הם מומלצים לחלק מן הצופים, אבל יהיו אזהרה לאחרים. מבין הסרטים שהזדמן לי לראות לטובת הפוסט המקדים הזה אין המלצה גורפת לצפיית חובה, אבל מצאתי עניין מסוים בכל הסרטים אותם אני סוקר כאן.

ארצו של פוקנר
Apocryphal County

הסרט הצרפתי הזה הוא ככל הנראה אחד מן היותר מאתגרים לצפייה מבין סרטי הפסטיבל, אבל גם אחד מן הדברים המרתקים שהפסטיבל מציע. סוג של סרט ניסיוני אמנותי-קולנועי שהיה יכול להיות מוקרן במסגרת "עומק שדה" בדוקאביב. בפסטיבל אפוס הוא מוצג במסגרת ״המילה הכתובה״ שכן הסופר וויליאם פוקנר הוא סוג של נקודת מוצא שהסרט חוזר אליה מדי פעם, אבל לא נקודת העניין היחידה של היצירה.

פוקנר מיקם את עלילת ספריו במחוז בידיוני במדינת מיסיסיפי, אבל מבט על מפת המחוז שהוא צייר מראה דמיון מובהק לאזור האמיתי בו גדל. הבמאי ג'פרי לשסאנייה נוסע לשם ומתעד בימינו את הארץ שהיוותה השראה: את הנופים שעיבדו בידי אדם, את האנשים שחיים שם כיום ומביטים למצלמה, אבל כמעט ואינם מדברים. טקסט המופיע על המסך מחזיר אותנו להיסטוריה של חבל הארץ, האמיתי והבדיוני כאחד: היסטוריה שלפני ואחרי הגעת האדם הלבן, היסטוריה של ילידים, של עבדות, של מלחמה, מעמדות ותעשייה. חבל ארץ שעדיין מרגיש כפרי ושומם, אבל עם זאת עבר עיבוד של החיים המודרניים גם בחקלאות וגם דרך הסופר.

קטעי הראיונות הספורים עם פוקנר המשולבים בסרט נותנים סוג של צוהר לכתיבה שלו ולקשר שלה למציאות, כמו גם לערבוב שהסופר יודע שהוא לא מבין לגמרי בין מבט על החיים וצלילה לדמיון. כך גם הסרט התיעודי הזה, שלכאורה לא מתערב במציאות, בונה לעצמו נראטיב המחבר בין הווה לעבר, בין התושבים המקוריים של הארץ, לצאצאי המהגרים, או המהגרים הטריים שחיים בה כיום. ישנו גם המבט החיצוני של יוצר מארץ זרה עם יחסים מורכבים לתרבות האמריקאית: הערצה לפוקנר ולארה"ב אותנטית לצד רתיעה מארה"ב כיישות מדינית, אם כי הרבה מזה בראשו של הצופה בסרט שדורש ממנו לחבר את הנקודות בעצמו. יש מספר אופציות לקריאה פוליטית של הדימויים, כולל קריאה מזמינה שזונחת לחלוטין את הפוליטיקה ומתמקדת בחוויה האנושית הקשורה למקום ולעבר שלו – בין אם העבר מתווך דרך ספרות והיסטוריה, בין אם הוא מתווך רק באמצעים לא ברורים אך גם לא מופשטים.

הרובד החזותי של הסרט הוא צילומים פואטיים של הארץ והמבנים בה, דרך מבט ארוך שלרוב לא מלווה בשום מלל. לפעמים זה מוביל לחוסר עניין, לפעמים להשתאות מן הדימוי, ודומה כי ויסות ציפיות הוא הכרחי לקראת הצפייה בסרט. לאחר ההכוונה הזו ובמידה וצוללים לתוכו בריכוז, הוא מציע חוויה מספקת שנותנת גם מבט אחר על ארה"ב בהווה, ובעבר ורק לאחר מכן מפנה מחדש לכתביו של פוקנר.

לצייר, לעשן, לאכול
Painting, Smoking, Eating

הכותרת לקוחה מאחד מציוריו הנודעים ביותר של פיליפ גסטון, צייר שהוא דמות מפתח בעולם האמנות האמריקאית המודרנית: אמן יהודי שהיה חלק מכמה זרמים ושינה את סגנונו מספר פעמים, כולל תקופה אשר הפכה רטרוספקטיבה שנערכה לעבודותיו בשנים האחרונות לשינויה במחלוקת. זאת משום שהוא צייר מספר ציורים של דמויות בבגדי הקו קלוקס קלאן, מותיר לקהל את מלאכת הפרשנות. דומה כי איש לא חשד באמן, שבצעירותו היה חבר בקבוצות יצירה שמאלניות, בתמיכה בארגון. אלא שבתרבות של ימינו דומה כי לפעמים מבט מורכב על נושאים פרובוקטיביים הוא כבר לא אופציה ודברים נשפטים בצורה ישירה. מה שנכון אולי גם לגבי התיישנות של אמנות שלא בהכרח נסובה סביב דימויים גזעניים.

יש לציין כי הנושא של שינוי היחס לאמנות הוא מורכב והסרט נוגע רק בחלק ממנו. ברור כי את הבמאית מריון קולבך מעניין יותר האמן, שיצירתו נעה בין הפוליטי, האישי והמופשט, כמו גם בין הליכה עם האופנה האמנותית של זמנו לבין יציאה נגדה באופן שלפעמים קידם אותו ולפעמים פגע במעמדו. מבחינת העשייה הקולנועית, מדובר בתיעוד שגרתי בסגנונו של סרט על חיי האמן, עם הרבה דוברים וכמות סבירה של קטעי ארכיון, בעיקר משנות חייו האחרונות של הצייר. אין ניסיון למצות הסבר לאמנות שלו או לחייו, שכן דומה כי גם הוא לפעמים יצר מתוך רגש ובלי לנתח את עצמו עד הסוף. ייתכן וניתן היה לעשות יצירה רדיקלית יותר סביב סגנונו של הצייר או להביא יותר עמדות לגבי הצגת עבודתו כיום, אבל דומה כי המטרה היא להוות מבוא ליצירה של גסטון ואת המלאכה הזו הסרט מבצע היטב.

מונק
Munch

הסרט הביוגרפי הדרמטי הוא ז'אנר שתמיד מעורר עניין וכמעט תמיד גם מרגיש שחוק ולא ממצא. הבמאי הנורווגי הנריק מרטין דלסבק'ן מנסה לרענן את הז'אנר דרך מבנה לא שגרתי לסרטו אודות הצייר המפורסם ביותר שיצא מארצו, אדוורד מונק. מי שאחראי על הציור "הצעקה" ואחד מן הנודעים שבציירים האקספרסיוניסטיים. הבמאי עושה זאת על ידי ויתור על סקירה כרונולוגית של כל חיי הצייר, אלא מבט על ארבע נקודות מפתח: סיפור אהבה מוקדם ויציאה מול אביו בסוף גיל הנעורים; מאבק עם הממסד האמנותי סביב ביטול של תערוכת יחיד שלו בברלין, בתור אמן שמתחיל לגבש את סגנונו; אשפוז במוסד לבריאות הנפש בעקבות דכאון וחייו במהלך מלחמת העולם השנייה, כמי שמבקש למנוע מציוריו ליפול לידי הנאצים, שחלקם העריכו אותו למרות שהוא גם סמל לאמנות מנוונת ופסולה.

קווי העלילה מוצגים במקביל והסרט חותך ביניהם, אך בכל אחד מהם שחקן אחר מגלם את הצייר (כולל שחקנית), תסריטאי אחר כתב את הסצנות והסגנון הקולנועי שונה ומותאם לשלב בחיים. כלומר, הפרק האחרון בחיים הוא הרגוע והקלאסי ביותר, החלק המתרחש בברלין כולל היבטים של שבירת השפה הקולנועית או אמינות של הזמן, והחלק במוסד לבריאות הנפש מצולם בשחור-לבן שייתכן ומנסה להיות רוחני.

זהו ניסוי קולנועי ראוי להערכה ויש בו כמה רגעים ששווים הצפייה כולה, גם אם הוא לא מצליח להתרומם לשלם הגדול מסך חלקיו. באופן אישי, שני החלקים על מונק הצעיר נגעו בי יותר, או לפחות התמודדו בצורה יותר מעניינת עם קלישאות הז'אנר. ייתכן וחלק מן המטרה של הפרויקט היא הכרה בכישלון הידוע מראש של צמצום אדם לידי ייצוג קולנועי בסרט של שעה וחצי, או כל יומרה לנסות להבין אמן גדול, אדם מפורסם או אדם בכלל. לפרקים, הסרט נוגע במקור היצירה באופן מעורר השראה כאשר רגעים מוצלחים אחרים, בכל אחד מן החלקים, נוגעים לאופן בו הסביבה מתייחסת לאמן.

ככזה, הסרט הוא לא נטול ערך והוא נוצר על ידי במאי שיש לו לא רק תעוזה, אלא גם כישרון. אבל דומה כי הסרט הזה, לפחות עבורי, לא יכול היה לעמוד בציפיות. בין היתר בגלל שתי יצירות קודמות שריחפו בראשי לאורך הצפייה בו: "אני לא שם" של טוד היינס, ששבר את הביוגרפיה של דילן בצורה מגובשת יותר ומנומקת יותר מבחינת גוף היצירה, ו"אדוארד מונק" של פיטר ווטקינס, סרט ביוגרפי לא שגרתי ונוגע ללב על אותו אמן.

ונשיקתי תהיה רוצחת
Burning Off the Page

דומני כי הסרט הקנדי הזה כבר הוקרן בארץ בפסטיבל הקולנוע היהודי, אך שם פספסתי אותו וזו הזדמנות לכתוב על הביוגרפיה הספרותית המעניינת על המשוררת הידיית ציליה דראפקין, שזוכה להכרה מחודשת אחרי שנים בהם נשכחה. זאת על ידי הלחנה ולימוד של שיריה בידי דור יהודי צעיר בארה"ב, ובישראל עם צאת הספר שנתן את כותרתו העברית של הסרט, ספר בו מנחם פרי פרסם מחדש את יצירתה וגם הציג מחקר על חייה.

הסרט חוזר לסיפור חייה שכלל התאהבות בסופר אורי ניסן גנסין ומאוחר יותר נישואין, הגירה מאירופה לארה"ב, התקבלות על ידי קהילת הספרות הידייש ולאחר מכן דחייה על ידי אותה קהילה. לאורך כל הזמן, הכתיבה שלה שוברת טאבויים של התקופה עם עיסוק ישיר במיניות נשית, כולל נגיעות של אלימות ודימויים מהעולם הנוצרי או עולמות האימה. אבל הכתיבה שלה, כפי שהיא מצטיירת מן הסרט, היא לא רק אירוטית כפי שאומרים רבים מן הדוברים – היא מוחשית בדימויים ובעיקר בביטוי הרגשות הפנימיים העזים ולעתים הסותרים.

הבמאי אלי גורן שילב בסרט ראיונות עם מומחים, מעריצים של המשוררת ונכדיה, יחד עם הצגה של השירים בלווי קטעי אנימציה, טכניקה נפוצה בעשיית סרטים תיעודיים על שירה בימינו. אבל הוא גם הוסיף עבודה עם שחקנית המקריאה כמונולוג את זכרונותיה של דראפקין, דבר אשר מעניק רובד חי יותר לדמותה כאישה וגם לכמיהה ולאובדן הנוכחים בכתיבה שלה. אם כי מעבר לדיוקן של המשוררת, הסרט הוא גם סוג של דיוקן של קהילת שוחרי הידייש בארה"ב של ימינו, או של התרבות היהודית הלא-ישראלית ולא-דתית, מה שמעניק עניין נוסף לצפייה בו.

העיר הכי שווה
Best in the World

סרטו של הנס כריסטיאן פוסט עוסק בבירת דנמרק, קופנהגן, כאשר הכותרת הלועזית שלו רומזת לסיסמת הפרסומת של בירה קרלסברג, כנראה המותג הכי מפורסם שצמח בעיר. אם כי בעשורים האחרונים העיר עצמה הופכת למותג של תכנון עירוני והעיר שהכי שווה לחיות בה, כך על פי משאלים שונים. הסרט גורס כי זה עניין של טעם, בדומה לבירה, אם כי באופי שונה: בעוד קרלסברג היא בירה שמיועדת לאנשים עם טעם פשוט יחסית בבירה (אם אני מבין נכון ומעולם לא הבנתי את החיבה כלפיה), העיר הפכה לכזו שמיועדת בעיקר לעשירים. אפילו המעמד הבינוני-גבוה מתקשה לקנות או אפילו לשכור בה דירה, אפילו בשיכונים לבנייה המונית. הסרט מציג דוברים המשבחים את התכנון והבנייה של העיר (חלקם מעורבים בו) או כאלו שקושרים בין התכנון לפערים החברתיים הגדולים שהופכים את העיר לפחות רלוונטית לפלח גדול מן האוכלוסייה. מן הסתם, הדבר מהדהד תוכניות בנייה ופיתוח גם בערים אחרות, כולל בארץ ובסביבת הפסטיבל.

ברמה החזותית, לצד ראיונות פרונטליים, הסרט כולל גם חלקים נרחבים בהם המצלמה משוטטת בעיר במקום להראות את הדובר, קצת במורשת של סרטי ערים כמו "האיש עם מצלמת הקולנוע" או "ברלין סימפוניה של עיר", אבל במידה מוגבלת יותר של יצירתיות. ואף כי יש צילומים רבים של אזורים שונים בעיר, לא חשתי כי קיבלתי מבט מלא וקרוב על העיר. אבל אולי זו הכוונה – העיר הופכת ליעילה, אך לא בדיוק נגישה וגם לא בדיוק ייחודית. יש רגעים של יופי בתיעוד האורבני, אבל הסרט עוצר לפני שהוא הופך לסרט שיווק חזותי. שכן לצד היופי יש גם שגרה, עם כמות מנופים שנראית דומה למוקדי תיירות, אם כי גם למראה החזותי שלהם יש ערך. הסגנון הקולנועי בו נוקט הבמאי לא מחזיק עניין לאורך זמן ולכן הוא גם לא מקפיד עליו למשך היצירה. בדומה לסרטי טלוויזיה, אורכו של הסרט פחות משעה וניתן היה לקצר אותו מעט יותר, ועדיין להעביר את הנקודות המעניינות אשר עולות בו.

/// תודה גדולה ליח״צ הפסטיבל על העזרה בצפייה מקדימה בסרטים ועל התמונות