"אהובת הקצין הצרפתי", סקירה לקלאסיקה שזמינה באמזון פריים וידאו

מאז שהתחלתי לאהוב קולנוע, "אהובת הקצין הצרפתי" (The French Lieutenant's Woman) משנת 1981 נתפס אצלי כסוג של נקודת עיוורון, חור בהשכלה הקולנועית שצריך להשלים. באותה מידה, דומה כי עם כל שנה שעוברת, המעמד של הסרט קצת נשכח וייתכן ומעולם הוא לא זכה להיות קלאסיקה קולנועית של ממש, אלא סוג של דרמה תקופתית שניסתה לזכות באוסקרים וסיימה עם חמש מועמדויות בלי זכייה, ובסופו של דבר היא לא סרט אהוד במיוחד, כי סרטים תקופתיים הם לא פעם יותר ״חשובים״ מאשר להיטים שהקהל זוכר. דומה שגם בראש שלי, לפני הצפייה, זו הייתה יותר דרמה מכובדת מסרט שהרגשתי דחף להשלים, למרות הצוות שמאחורי הסרט כולל אנשים שעשו דברים שאהבתי, כמו הבמאי קארל רייז (״מוצאי שבת ובוקר יום א'״) והמחזאי זוכה פרס נובל הרולד פינטר, שהוא גם תסריטאי מחונן שיודע לעבוד אחרת במדיום הקולנועי.

כמו כן, הסרט הוא למעשה סוג של תפקיד ראשי ראשון בסרט לשניים מן השחקנים הכי מוערכים בתעשייה: מריל סטריפ וג'רמי איירונס ובמידה מסוימת הוא הגדיר את המשך הקריירה לפחות של סטריפ. אמרתי סוג של תפקיד ראשי ראשון בסרט וזו בדיוק הכוונה – סטריפ כבר יותר מאשר גנבה את ההצגה בתפקידי משנה בכמה מן הסרטים האמריקאיים הכי מוכרים בסוף שנות השבעים, ואיירונס היה שחקן ראשי בטלוויזיה ובתיאטרון. בשני המקרים השאלה של המעבר לתפקידים ראשיים הייתה עניין של מתי ולא האם. אבל אלא אם אני מפספס משהו, אני חושב שההגדרה שלי נכונה ואלו התפקידים המרכזיים ביותר בקריירות שלהם עד אותו רגע.

יחד עם זאת, כל ההקדמה שלי לא רלוונטית כי היא לא מתייחסת לדבר החשוב ביותר לגבי הסרט: היותו עיבוד לספר. ספרו של ג'ון פאולס ראה אור באמצע שנות הששים ומיד הפך לא רק לרב מכר, אלא גם ליצירה מוערכת מאוד וככזו שנחשבה לבלתי ניתנת לעיבוד לקולנוע. יוצרים רבים ניסו לפני שפינטר ורייז הצליחו לעשות את הסרט שלהם, שדומה שלא זוכה לאותה הערכה כמו הספר. אפילו שמעתי אותו בעבר בתור דוגמא לעיבוד קולנועי לא מוצלח, דוגמא לכך כי הספרות היא אמנות מורכבות ומוצלחת יותר מאשר קולנוע.

לכן, רגע אחרי שבכל זאת התחלתי לצפות בסרט לפני כמה שבועות, עצרתי את הצפייה באמצע. לא מפני שלא אהבתי את הסרט, אלא מפני שהייתי מרותק למה שהוא עשה – לא רק בבניית הסיפור אלא גם בדרך ההצגה של הסיפור והסרט, והבנתי שאני רוצה לצלול גם למקור הספרותי. אכן, ספרו של פאולס הוא בלתי ניתן לעיבוד; כמו כל ספר, דרך אגב. אבל גם קצת יותר מסיבות שתכף אסביר בקצרה ובאופן חלקי. אבל הסרט כן מצליח לא לעבד בדיוק, אבל לייצר תחליף קולנועי בעל מורכבות ואמירה שלו, תוך שימוש בטכניקות שיש רק במדיום של הקולנוע, כפי שהספר משתמש בדברים שניתן לעשות רק במילה הכתובה. זה נובע לא רק מן הכישרון של המעורבים, אלא גם מיצירה שעוסקת במדיום עצמו בציפיות של הקהל ממנו בלי הרף. התפיסה שלו כדרמה היסטרית היא בו זמנית נכונה ושגויה לחלוטין: זה שילוב של דרמה היסטורית עם מבט פוסט-מודרני על הז'אנר ועל התפיסה הרומנטית שלו (בספר ובסרט), בצורה שהיא גם פארודית, אבל גם מתמסרת ומכירה במגבלות של ייצוג העבר בהווה. היצירה משחקת עם הקהל ומבליטה את המלאכותיות שלה, אבל גם מצליחה להעביר למה יש משהו כנה דווקא באותו זיוף שהוא המצאה של הסופר.

תמצית העלילה: באנגליה של שנות הששים במאה ה-19, צ'ארלס סמיתסון הוא חוקר מאובנים שחונך כבן המעמד הגבוה והוא מגיע מלונדון לעיירת החוף ליים ריגס, כאשר המטרה העיקרית היא להתארס עם ארנסטינה, בתו של אחד מעשירי העיירה המסורתית ושידוך מכובד וראוי ללא ספק. כאשר הם מטיילים בעיר, הוא מבחין באישה מסתורית העומדת בצורה מסוכנת בקצה המזח. הוא לומד כי זוהי שרה וודרוף, אישה אשר התאהבה בקצין צרפתי שנטש אותה לטובת אשתו החוקית במולדתו, ומאז היא ממתינה לשובו בצורה אובססיבית ולא הגיונית, שכן אין כל אינדיקציה שישוב. ובכלל עצם קיום הקשר עמו נתן לשרה מעמד של אישה מופקרת בעיירה, מה שהופך כל מגע איתה ללא מכובד. זהו פחות או יותר. יש גם עוד לא מעט דמויות בעלילה, הרבה דינמיקה של יחסים בין מעמדות וקו עלילה של קשר רומנטי בין המשרתים (סם, המשרת של צ'ארלס, הוא דמות בולטת), כאשר גם שרה היא למעשה משרתת או עוזרת בית, אם כי בעיקר יש לה מזל שמעסיקים אותה בכלל. אבל העניין הוא שזה לא בדיוק העניין.

לאורך כל הספר, פאולס משתמש במספר הפונה ישירות לקהל ומסביר לו כי זה סיפור שנכתב כ-100 שנה אחרי שהוא לכאורה-התרחש ויותר מכך, זהו סיפור ממוצא. יש כאן משחק מורכב עם המדיום, כולל רגעים בהם המספר נותן לסיפור שהוא כותב להפתיע אותו, או שהוא מודה בדברים שהוא לא מסוגל לתאר או לדייק בהם. כל פרק מתחיל בציטוט או לרוב בכמה ציטוטים מספרים או מקורות היסטוריים אחרים מן התקופה הוויקטוריאנית, כסוג של נקודת מבט "אותנטית" יותר הן לערך הרוח של התקופה והן לספרות עמה הספר מתבקש להתכתב. זה מתחיל בצורה שהיא פארודית על ערכי התקופה השמרנית והכתיבה הספרותית של רומנים רומנטיים, אבל עובר להיות ביקורתי יותר דווקא על המבט העכשווי על העבר: הן לתחושה כי אנחנו חיים בזמנים נאורים או מתקדמים יותר והן ברצון שלנו להגדיר את העבר או לחשוב על הבנה שלו. במידה מסוימת, העבר עצמו הוא סוג של מסתורין, כמו הדמות של שרה שהספר בונה בהדרגה את האופי שלה ככזה שלא ניתן לתפוס או לנמק במלואו, אבל עדיין יש בו ממד אמין ומפתה. הסרט עוסק במספר היבטים שונים של המונח "רומנטי": גם בהתאהבות של גבר באישה, גם בראייה של העבר באורח המאדיר אותו וגם בעצם המחשבה כי תיתכן אהבה גדולה מהחיים.

בדרכו, הסרט מבצע בדיוק את אותם הדברים שהספר מבצע, אבל בצורה שונה. אין פנייה ישירה של המספר לקהל, יש עלילה נוספת המתרחשת בהווה של התפר בין שנות השבעים לשמונים, בו אנו חוזים באחורי הקלעים של הפקת סרט על פי הספר. איירונס מגלם את מייק, השחקן שמגלם את צ'ארלס בסרט. סטריפ היא אנה המגלמת את שרה. בהווה, שני השחקנים מנהלים רומן, עליו צוות ההפקה מגלה כבר בפתיחה, אף על פי שהם נשואים לאנשים אחרים. הרבה יותר מזה לא קורה בעלילת "ההווה", אבל האופן בו היחס של השחקנים לקשר בניהם ולעבודה על הסרט משתנה בצורה הדרגתית והופך להיות יותר רגשי וגם יותר קרוב לסיפור הבדוי אותו הם מגלמים. תחילה, בשיחה על התקופה ההיסטורית עולה כי יש הבדלים בחופש שיש לאנשים בכלל ולנשים בפרט בתקופות השונות, כאשר בזמן הפקת הסרט יש לכאורה חופש מיני ותעסוקתי מול השמרנות של העבר, בו הייתה הפרדה בין אישה מוסרית ואישה מופקרת. זנות גם הייתה אופציה עבור לא מעט נשים כאשר בניגוד ליחס כלפיהן, דומה כי היה בחברה יש סלחני עד מקבל כלפי גברים אשר פקדו את אותן נשים לא הגונות. אולם, לא רק סיפור האהבה הופך להיות מקביל יותר, אלא גם האפשרות לחופש בכל אחד מן הזמנים.

לאורך כל הסרט, רייז עורך ומצלם בצורה המייצרת קשר בין העבר להווה. תנועות מצלמה בדיון בין זוג השחקנים הנאהבים בהווה זוכה לחיקוי והמשך במפגש מפתח בין הדמויות שלהם ב"עבר", אף על פי שהלבוש והסגנון המשחק שונה בכל תקופה. אולם, מה שבסופו של דבר נשאר זהה הוא הכמיהה והתחושה כי משהו במשיכה בלתי ניתן לתיאור, אבל גם אנוכי. בשני הסיפורים הגבר אובססיבי לאישה, אבל הוא לא בהכרח מבין אותה או אפילו מנסה להבין אותה שלא ביחס אליו, מי שלכאורה מעניק לה אהבה ומפלט.

אם כבר הזכרתי את השחקנים, זהו סוג של תפקיד שדי מגדיר את הקריירה של סטריפ. בתפקיד ההיסטורי של שרה היא צוללת לתוך מה שהיו סימני ההיכר שלה – מבטא שונה משלה המשתלט על הדמות, מחוות גדולות שיש בהם גם משהו אמין, התמסרות טוטאלית לטכניקה ולתיאור הסבל הפנימי של הדמות. בתור אנה המודרנית, סטריפ הרבה יותר קלילה ובעיניי אפילו יותר טובה. התפקיד ההיסטורי מראה את היכולת הטכנית שלה אך לפרקים יש בו משהו מעט מאולץ (וגם סטריפ עצמה לא חשבה שהצליחה לחלוטין), בתפקיד המודרני היא חיה לגמרי, באופן שמעט מדי סרטים מאפשרים לה. בכל מקרה, ההופעה שלה בכל תקופה היא סיבה מספיק טובה לצפות בסרט, אפילו למי שמסתייגים מסטריפ. גם איירונס נהדר בסגנון משחק מאופק יותר, באופן שתורם לדמות שבשני קווי העלילה לא ממש מכירה בכך שהרגשות שלו הם חזקים עד לרמה שיכולה להרוס את כל החיים של כל אחד מן הגיבורים, למען אהבה שיש בה משהו לא ניתן להשגה, גם אם הקשר הפיזי עשוי להיות ניתן למימוש.

נותר עוד לכתוב על העניין המפורסם ביותר הנוגע ליצירה, זה שגם נחשב לבלתי ניתן לעיבוד: הסיום. מה שאומר, ספוילרים לסרט מלפני יותר מארבעים שנה ולספר מלפני 60 שנה, למרות שבמקרה זה אני באמת לא יודע עד כמה זה הורס.

-ספוילרים מכאן-

למעשה, מדובר בסיומים ולא בסיום. לספר יש שלושה סיומים שונים וקראתי את הטענה כי לא ניתן לעבד את זה לקולנוע. למעשה, המעבר בין הסיומים השונים, אחד מהם מופיע עמודים רבים לפני תום הספר, הוא חלק בלתי נפרד מן הטון הכללי של המספר ומן הדרך בה הוא מתייחס לעצמו וליצירה. לעבד את הסיומים לקולנוע יכול היה להיות די פשוט: כמו בספר, להראות אותם בזה אחר זה, כולל המנגנון החוזר אחורה ופותח אופציה אחרת. בעידן שאחרי צ׳ארלי קאופמן קל לדמיין את זה וגם בשנות השמונים כבר נעשו בקולנוע דברים בכיוון דומה. פינטר בחר בפתרון אחר, שהולם יותר את הטון של היצירה כולה. פתרון לסרט שהוא לא רק משחק פוסט-מודרניסטי, אלא גם יצירה רומנטית שיש בה הערכה לעבר, כמו גם ליכולת של האמנות להראות סימפטיה לאהבה לא הגיונית.

בסרט יש רק שני סיומים ואף נטען בו בדיאלוג כי לספר יש רק שני סיומים, דבר שמתקבל על הדעת בגלל שהדבר מתרחש הרבה אחרי שהקהל עבר את הנקודה ביצירה בה נמסר בספר הסיום הראשון, שהוא אולי סוג של אפשרות אחרת ולא סיום שכן הוא מופיע בשלב מוקדם (גם אם מוסר את גורל הדמויות עשרות שנים קדימה). למעשה, הסיום מאפשר לסרט לחבר את שני קווי העלילה, כאשר מייק מן העולם המודרני קורא לעבר הדמות הנשית בשם שרה, השם של דמותה בעבר. מן הסיום העצוב הזה, הסרט שב וחותך לדימוי שמח מהסוף "הטוב", בו שני הנאהבים מתחברים מחדש אחרי נתק. רייז מבצע את המהלך האחרון הזה בסצנה קצרה, שעוברת כמעט בהרף עין, בקצב מהיר יותר משאר הסרט.

זהו סוג של סיום שאינו לגמרי סיום, שכן הגיבור נותר לחיות תקוע עם האובססיה שלו, במציאות שכוללת בתוכה גם את הסיום האחר, זה שאולי הקהל רוצה לראות ואפשרי "בסרטים". סיום שהסרט מעביר דרך שוט יפהפה הכולל לא רק זוגיות רומנטית, אלא גם נוף הנחשב לרומנטי. זה מתכתב עם הספר וגם שונה מן הסיומים של הספר, שכן מדובר במשהו שנובע מן המדיום עצמו והמדיום הוא שונה.

"אהובת הקצין הצרפתי" הוא לא סרט נטול פגמים ולפעמים הוא לא מצליח לאזן בין הטונים השונים, אך רוב הזמן הוא דווקא עושה זאת היטב ויודע להיות גם הרהור על המדיום וגם יצירה שמצליחה בכל זאת לרגש דרך סיפור האהבה והמעמדות, גם בהיותו שחוק וקלישאתי מראש ובמתכוון. מקרה מעניין של עיבוד ספרותי למסך, אבל גם סרט עם קולנוע מעניין בלי קשר ובפני עצמו.