"החלטה לעזוב", סקירה מאוחרת

אם התחושה היא, לאחרונה, שאנחנו בשקיעה בתוך חול טובעני, לפעמים לאט ולפעמים בבת אחת, אבל כל הזמן מתוך מאבק להיחלץ שרק מעמיס עוד קשיים, צפייה נעימה היא סוג של תרפיה. היא לא חייבת להוות בריחה מהמציאות, יש מספיק תכנים בדיוניים שמספקים שיקוף וגם ככה הדעת נודדת כל הזמן אל הכאן והעכשיו המתמשך, הבלתי נסבל, מאז ה-7 באוקטובר. אבל כשהסרט שלפנינו (או הסדרה, או הספר, או כל פיסת אמנות או תרבות) מסיח למשך זמן מדוד וקצוב, הוא מאוורר את התודעה, מרענן במעט את הנפש ומטעין אותנו בדיוק מספיק כדי לחזור ולהיאבק, לשרוד.

בתוך מצב כזה, שבו בעיניי צפייה בקולנוע היא לפעמים אפילו חיונית, יש משהו קיצוני בהנאה. ההרגשה שכל הטעמים מתגברים, כל הצבעים חזקים יותר, כל הרגשות שמפעילים אותנו מהמסך עזים וסוחפים יותר. זה נכון ודי ברור למה כשמדובר בסרט שגם המבע שלו כזה, כמו "מסכנים שכאלה", שמפתיע ביחס לסגנון של יוצריו עד כה, וזה נכון גם כשמדובר בסרט כמו "החלטה לעזוב" (Decision to Leave), של הבמאי הקוריאני פארק צ'אן-ווק. כל מי שצפו בסרט או שניים שלו, נניח ב"שבעה צעדים" (Oldboy) שקנה לו שם במערב ובלימודי קולנוע, יידעו לקחת בעירבון מוגבל את החדווה, כי אצל פארק היא בדרך כלל גובה מחיר.
בכל זאת, פחות או יותר שנה אחרי שיצא להקרנות מסחריות בארץ ואחרי התייחסויות שלנו בסריטה בסיקור של עופר מפסטיבל ירושלים, ושל אור במסגרת סיקור האוסקר הבינלאומי, סוף סוף השלמתי אותו. הוא זמין בספריות ה-VOD של מגוון שירותים, למשל yes, והוא נצפה בחשש, שהולך ומתעצם ככל שהצפייה מתקדמת והופכת סוחפת יותר, ועמה גדלה אמפתיה לדמויות המובילות את הסרט, כמעט בעל כורחנו.

צ'אן-ווק משתמש כאן במוסכמות של שני ז'אנרים כדי להתל בנו באופן משובח, כשהוא מצליב חקירה בלשית, בה הבלש (פארק האי-איל), במקרה הזה גבר נשוי ומעט שחוק שנהנה לעשות מארבים כי הוא גם ככה לא ממש מצליח לישון בלילה, חוקר אלמנה ואחות סיעודית (טאנג וויי) שבעלה, מטפס הרים וטיפוס בלתי נסבל וגם אלים ככל הנראה, מת באופן נוח בתאונה שעירבה נפילה ממצוק גבוה. בהדרגה, הסרט מקרב אותנו אל שתי הדמויות המרכזיות, החוקר והנחקרת, הבלש והחשודה. הוא רדוף על ידי פשעים שלא פענח שלא נותנים לו מנוח, היא על ידי תחושת ניכור בהיותה מהגרת מסין שסוחבת איתה פערי שפה, תרבות ועבר כבד. הם חגים זה סביב זו, בהתחלה בגלל סיבות הגיוניות של חקירה ומהר מאוד בגלל סיבות אישיות של התקרבות ועניין הדדי.

האינטראקציות ביניהם מאופקות להפליא, ובאותה נשימה בהירות כשמש. אם לא היו בתוך נסיבות, ובכן, בעייתיות ממגוון בחינות, אולי הזוג הלא-צפוי היה משוחרר יותר להתנהל באופן יותר בוטה וישיר על המסך כצמד חמד של קומדיה רומנטית. אבל הסיבוך שמעכב את הקשר שלהם ומניע את העלילה הוא קודם כל החקירה עצמה, ואחריה גם העובדה הקטנה שהבלש נשוי, על פניו באושר, אם כי אשתו בעיקר מבקשת לשמר את הבריאות שלו, בהתאם לכך שהיא עובדת בכור גרעיני. מסביב לקשר הלא אפשרי ולא הגיוני, אבל גם בלתי נמנע, יש קו עלילה נוסף של חקירת עבר שמעיקה ודורשת פתרון, הומור דק ולפעמים שחור מאוד, והרגלי אכילה, עישון ושינה.

בתוך כל אלה וסביבם, הגיבורים זזים ומזיזים אותנו בין גוונים של קומדיה וסרט פשע, אולי ניאו-נוארי. בין פשעים קטנים של עיירה קטנה ולוטה בערפל, כולל גניבת צבים שטובים לבריאות, לבין פשעים גדולים ואיומים ושאלות הרות גורל על שייכות, על חיבור, על הליכה לאיבוד. אפשר להגיד בקלות שיש כאן עוד בלש שהולך להסתבך בחקירה בגלל אישה מושכת במצוקה שהיא לא כל מה שהיא נראית במבט ראשון. אלא שהתבנית הזו קצת נהפכת על הראש. כי הבלש רואה את האלמנה לא כאישה שמעמידה פני חלשה, או פתיינית במתכוון. הרגשות שלו כלפיה הולכים ועולים על גדותיהם דווקא ככל שהיא מתנהלת כמישהי שלוקחת את הגורל שלה בידיה, מנווטת נסיבות חיים מאתגרות בעצמאות בלתי ניתנת לעצירה. זה לא אומר, כמובן, שהיא לא מאיימת על החקירה ועל תפיסת הזהות שלו.

הסרט עושה משהו שנראה כמעט בלתי אפשרי, וגורם למעקבים ליליים מתישים להיראות כמו פלרטוט, ולהקלטות של עובדות יבשות להישמע כמו מכתבי אהבה מתפקעים מעוצמת רגש שנמצא שם רק בין השורות בהתחלה. לוקח זמן להבין את גודל המאורע בין שתי הדמויות, וקצת כמותן, ברגע שהבנו מה קורה לנגד עינינו, ההתאהבות היא גם כבר שלנו. אין דרך חזרה אלא להתמסר אליה ולקוות, נגד כל הגיון, ששני אלו יוכלו להיות יחד ולרכב באיזו ניידת לעבר השקיעה, ולמי אכפת באיזה ז'אנר אנחנו. הסיטואציה הלא תיאמן מרגישה אמינה כי שניהם נבנים כדמויות עגולות, עם מגוון נקודות קטנות של אפיון כאנשים בשר ודם, שבאים לידי ביטוי בהרגלים שלהם, בדברים שהם שמים לב האחד אצל השנייה ולהפך. הוא רואה אותה נרדמת עם סיגריה ביד, מתעקשת לא לבכות ומחזיקה את עצמה ימים ארוכים. וכן, נו, גם אוכלת גלידה לארוחת ערב. הוא שם לב לאכפתיות שלה מהנשים אותן היא סועדת, ובוחן מה החשיבות של הרקע המשפחתי שלה להחלטות שהיא מקבלת בחייה. היא מזהה אצלו אי שקט נוגע ללב וגם יושרה בלתי מתפשרת. עד שפגש אותה, זאת אומרת.

לצד הרגשות המעמיקים, יש לנו חקירה שמתנהלת, שקל לרצות לבטל אותה כלאחר יד ולשכוח ממנה כליל, אלא שאי אפשר לשכוח בסרט של מי אנחנו, ולזכור שכנראה שיש סיבה טובה, טובה מאוד, לתחושת הסכנה הדקה שמרחפת מעלינו כל הזמן. התסריט בונה חקירה ואפילו כמה חקירות, שכמו ההתאהבות, מתנהלות לאט – אבל לרגע לא משעממות. הן מתקדמות כל הזמן, גם כשנדמה לנו שהעניינים על מי מנוחות, עד שמגיעה התפרצות, גילוי משמעותי ששומט לנו את הקרקע מתחת לרגליים בבת אחת. וברגע שטלטלה כזו מגיעה ומערערת את היסודות של שתי הדמויות והקשר שלהן, היא באופן אבסורדי גם מבהירה כמה הן חשובות זו לזו, כעת כשכל מה שהן זו לזו וכל מה שחשבנו שהן עומד למבחן.

סוד המשיכה של "החלטה לעזוב" הוא שלכל אורכו, הדמויות ומה שקורה להן, ביניהן, שנאמר ושלא נאמר, שמראים ושלא מראים לנו, בונה תחושה כזו חזקה של אמפתיה עבורן שהצפייה כמעט מכריחה אותנו ליפול בקסמן ולהמשיך לקוות, להמשיך לרצות שהדברים יסתדרו, גם כשאין בכך פן רציונלי. גם כשזו אהבה כמו באגדות בתוך חקירת פשע מציאותית עד נדודי שינה. ואולי זו הסיבה שצפייה בסרט הזה, שיצא לאקרנים לפני שנה שלמה, מעודדת ומנערת בו זמנית בתקופה הנוכחית. יש בתקווה הבלתי מרפה הזו משהו מנחם, גם אם היא מגיעה עם המון עצב ותחושה של מים רבים שמכסים עלינו.