״מאדאם ווב״, סקירה

הסיכויים היו מראש נגד "מאדאם ווב" (Madame Web), סרט גיבורי שבין הצילומים שלו לבין יציאתו לאקרנים למדנו כי הקהל כבר שבע מגיבורי על. בטח כאלו המבוססות על דמויות קומיקס שהציבור שאינו בקיא בתחום לא בהכרח מכיר. יותר מכך, "מאדאם ווב" שייך לקבוצת הסרטים הכי מוזרה ולא מאוד מצליחה מקרב הסרטים שעדיין מופקים: בהסכם בין חברת סוני לאולפני מארוול ודיסני לגבי שילוב ספיידרמן ביקום הקולנועי של "הנוקמים", הוחלט על הפקה משותפת של הסרטים שלו ששייכים לעלילה הראשית וכן על אפשרות של סוני להפיק סרטים על דמויות משנה מהקומיקסים של ספיידרמן, רק בלי אזכור ישיר לגיבור עצמו. מה שמוביל לסוג של יקום של נבלי ספיידרמן בהובלת ונום, שסרט שלישי אודותיו אמור לצאת השנה.
כך נוצר גם הסרט הזה, שאם הבנתי נכון לא מתרחש באותו יקום של נבלים אלא פותח יקום חדש בעולם של ספיידרמן בו אסור להגיד ספיידרמן. אם כי במקרה של "מאדאם ווב" התחושה היא כי אנחנו בעולם בו הדמות הזו אכן קיימת ואולי תופיע בעתיד, עם עורכי הדין יגיעו לפשרה מאחורי הקלעים. לא בטוח שבכלל יהיה עתיד כזה, כי "מאדאם ווב" מצליח בכל זאת לאכזב. למרות כמו רעיונות עם פוטנציאל, ייתכן ומדובר באחד מסרטי גיבורי העל החלשים של העת האחרונה, אולי בגלל שדומה כי היוצרים לא ממש ידעו מה הם רוצים לעשות.

זהו סרט הקולנוע הראשון שביימה סי-ג׳יי קלארקסון אחרי קריירה מרשימה בבימוי פרקי טלוויזיה בכמה מן הסדרות הכי מדוברות בשני העשורים האחרונים. היא גם מקבלת קרדיט נדיר עבורה על תסריט, ביחד עם קלייר פארקר (שעבדה בעבר עם קלארקסון בסדרה "החיים על מאדים") ושני חוליות מקשרות לסרטי ספיידרמן-בלי-ספיידרמן: מאט סאזמה וברק שארפלס. קרדיט על סיפור יש גם לכרם סנגה ולתחושתי בטח עוד אנשים היו מעורבים בתסריט, כולל הערות מן האולפנים לגבי האופן בו אפשר לרמוז כמה שיותר לספיידרמן, או לגלות נאמנות לדמויות שחובבי הקומיקס מכירים ומופיעות בו. לפי השמועות, התסריט עבר שכתובים מסיבים גם במהלך הצילומים, כולל שינוי השנה בה הוא מתרחש (כעת זו 2003), מה שמייצר תסריט מבולגן, למרות שהעלילה המרכזית שלו פשוטה ואפילו דלה מדי לסרט גיבורי על.

בעיה נוספת היא שהתחושה היא שהתסריט עדיין לא גמור, בעיקר ברמת הדיאלוגים שרבים מהם לא אמינים. דמויות פשוט פולטות את מה שאמור להיות סאבטקסט או מקצרות את הסצנה דרך משפט לא אמין אחד שזורק אותנו לסצנה הבאה בעלילה. עם תסריט כזה, כמעט ולא הייתה דרך לשחקנים ולבמאית לצאת מזה בשלום, אולי פרט לאימוץ טוטאלי של עודפות ומפרכות, כלומר הפיכת הסרט לסוג של גרסה קאמפית-פארודית של הז'אנר. אף כי יש סצנות שמתקרבות לכיוון הזה, אין מחויבות לכך. מן הסתם כי אף אולפן לא ישקיע כסף בניסיון לייצר גרסה טובה יותר של "באטמן ורובין", בטח לא כאשר דומה כי הרמיזות לגיבור העל המפורסם יותר מנסות ללכת בנתיב של "ג'וקר".

הסיפור שכן יש לנו מתמקד בקסנדרה "סאני" ווב (דקוטה ג'ונסון), פרמדיקית מסורה לעבודתה בניו יורק של 2003. חיי החברה שלה מצומצמים בעיקר לקשר עם הקולגות וליחסי ידידות עם השותף שלה, בן פרקר (אדם סקוט), שעומד להפוך בקרוב לדוד. עוד לפני שאנו פוגשים אותה אנו לומדים כי אמא שלה מתה בשנת 1973 כאשר ילדה אותה, בגלל ניסיון שלה לתפוס עכביש מיוחד בעל סגולות רפואיות שמצוי ביערות הנידחים בפרו. אלא שבשעת השגת העכביש, בוגד באותה אישה אדם בשם איזיקיאל סימס (טאהר ראחים), גבר שגדל בעוני ולא מוכן לוותר על כוח. הוא משתמש בעכביש לא על מנת לרפא, אלא עם מנת לצבור כוחות-על שמזכירים את ספיידרמן, או את הכוחות של השבט המסתורי שמעדיף להישאר באזור בפרו בו העכביש גדל בצורה טבעית.

חזרה אל שנת 2003, אז סימס בעל כוחות על, אבל גם רדוף בעקבות חיזיון מוקדם של מותו העתידי בידי שלוש גיבורות. הוא מנסה למנוע זאת על ידי השגת תוכנת ריגול של הממשל והריגת הגיבורות לפני שהן מגלות את הכוחות שלהן. הוא לומד כי מדובר בשלוש נערות: ג'וליה קורנוול (סידני סוויני), סוג של חנונית ביישנית והלבנה בצוות, מאטי פרנקלין (סלסט אוקונור), אפריקאית-אמריקאית ממשפחה עשירה מאוד, ואניה קוראזון (איזבלה מרסד), קלישאה של נערה ממוצא היספני. יש לציין כי בשלב בו הן מצויות בסכנה, הן לא מכירות זו את זו. שלושתן גם חיות עם נוכחות מאוד מוגבלת, במקרה הטוב, של סמכות הורית בעוד נאמר מספר פעמים כי הן נערות מתבגרות, דבר הכרחי כי לפחות חלק מן השחקניות כבר מבוגרות בהרבה מן הגיל אותו הן מגלמות.

במקביל, קסנדרה ווב עוברת אירוע שכמעט והורג אותה ואז חושף בפניה בהדרגה את כוח העל שלה: יכולת לחוות חזיונות של העתיד, באופן לא סדיר ותחילה בלי להבין מה בדיוק קורה. במהלך הסרט היא לומדת בהדרגה עד כמה היא יכולה להשפיע על העתיד שהיא צופה בו, מתי היא צופה בו ואיך היא יכולה להיעזר בזה על מנת לעזור לזולת. אחרי מקרה בו היא כושלת, היא מבינה את הגורל הצפוי לנערות ומחליטה להושיע אותן. הן מאמינות לה בצורה די פשוטה, שאר העולם לא, מה שגורם לה לנסות להגן עליהן בעוד היא עצמה מואשמת בחטיפתן.

הסרט מעמיד בפני הדמויות שלו דילמה מעניינת מבחינה דרמטית: הנבל מנסה להתמודד עם המוות הצפוי שלו, מה שאולי רק יוצר את המציאות בה הוא ימות בעתיד לא ידוע; הגיבורה ניצבת מול כוח שהיא לא מכירה ועל מנת להכיר אותו, היא תצטרך להבין את עצמה טוב יותר. הבעיה היא שהיחס של הסרט לסיטואציות הללו שטחי מאוד, והסרט לא מתעכב מספיק על מנת להעניק להן, או לכל דמות אחרת בסרט, אישיות של ממש. ראחים, שמסוגל להיות כריזמטי מאוד, מציג נבל משעמם ונטול ניואנסים. ג'ונסון היא שחקנית בעלת יכולת מגוונות שצריכה הכוונה לכיוון רציני או אקספרסיבי, ובסרט הזה היא נעה בין שתי האופציות. במקום בו היא צריכה להכיר את עצמה, התסריט מדלג קדימה או משתמש בסוג של אפקטים שנראים מיושנים, על מנת להעביר חוויה מופשטת של צלילה לתודעה. לזכות הסרט: המעבר בין חזיונות לגרסה נוספת של מה שנראה בהם לפעמים מייצר סצנות אפקטיביות.

שלוש השחקניות המגלמות את הנערות כן מייצרות דינמיקה חביבה בעזרת הכריזמה האישית שלהן, אבל הן מצויות בסרט שדי משתמש בהן כטיזר לסרט המשך עתידי. בשלב זה הוא לא ממש נכנס לעומק שלהן או לאפשרות שהן יהיו משהו פרט להשלכה על קבלת האחריות של הגיבורה, או יצירת סיכון עבור הנבל. מעבר לכך, באמת שאין בסרט הרבה, פרט לרמז לקיומו העתיד של הגיבור המוכר מגרסאות אחרות, מה שמאפשר לסרט ללהק גם את אמה רוברטס לתפקיד אפילו דל יותר מיתר התפקידים שסקרתי. האופציה של לידה אפשרית של גיבור העל המושיע שיש איזושהי הקבלה בינו לבין ישו, לפחות בדמיון שלי, לוקחת את הסרט לכיוון המוגזם שמרמז על קאמפ שיכול לענג. אם כי הסרט כאמור לא תמיד מחזק את הצד הזה.

הכי קרוב לכך היא סצנה בו הגיבורה צריכה ללמוד על עצמה, בה גבר פונה עליה בשאלה "האם את בוטחת בי", דבר שהדהד עבורי, במקרה או שלא, את הצלילה של דמות אחרת שגילמה דקוטה ג'ונסון לעולם הסאדו-מאזו ב"חמישים גוונים של אפור". סרט שאני מניח שהוא התפקיד האחרון של ג'ונסון שמפיקי הסרט רוצים להיות מזוהים איתו, אבל אולי הקשר זה הוא פתח לבריחה מן הרצינות ומן הציפיות של ז'אנר גיבורי העל ורמז לכך כי "מאדאם ווב" מגלם שלב בו הגולם קם על יוצרו, עידן בו כל שחקן בהוליווד צריך לגלם גיבור על בשלב כלשהו. הז'אנר הוא התופעה התרבותית הבולטת של העשורים הקודמים וגם הצליח לייצר בידור ראוי ומעניין גם תחת הגבלות האולפנים. אבל דומה כי הקהל שבע מעודף סרטים כאלו ובסרט זה גם אם היוצרות עצמן שמחות על ההזדמנות, דומה כי היו מעדיפים לעשות סרט אחר מזה שיצרו. וכשאין תשוקה ליצירת הסרט, כל הכישרון שיש לפני ומאחורי המצלמה לא יכול לעזור.

זה לא ספיידרמן