פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 11: "ההסדר" (2000)

התיקון לחוק הקולנוע הישראלי, שסוף סוף הסדיר את הזרמת הכספים לתעשייה הנאבקת שבין הנהר לים, נכנס לתוקף רק כמה חודשים ספורים לפני טקס פרסי הקולנוע לשנת 2000. אז אמנם לא הייתה לחוק השפעה ישירה על המתמודדים בתחרות, אבל אולי בגלל הרוח הגבית שהביא, אולי סתם צירוף מקרים, היה משהו שונה כבר ביבול השנתי הנוכחי. מעבר לכך שנרשמו 11 סרטים לתחרות, שניים יותר מהשנתיים שקדמו לה, הסרטים עצמם הרגישו אחרת, כאילו בטוחים יותר בעצמם, מעיזים יותר. אבל יותר מזה, אם בשנים שלפני כן הרוב המוחלט של הסרטים התפוגגו בענני התודעה, יבול שנת 2000 השאיר כמה שעדיין זכורים ואפילו חוזרים אליהם.
מבין כל 11 הסרטים שהתמודדו, רק אחד לא זכה להיכלל באף אחת מהקטגוריות השונות – "האחים מבורך". כל שאר הסרטים הוזכרו לפחות פעם אחת ("אודות המוניטין" בפרס השחקן הראשי לאסי דיין ו"אחות זרה" בפרס שחקנית המשנה למרים נבו) כאשר את הסחיפה השנתית, כלומר נוכחות בכל אחת מ-13 הקטגוריות, לקח הפעם "כיכר החלומות".

אבל עם כמה שהשינוי של חוק הקולנוע היה דרמטי, זה כאין וכאפס לעומת שאר האירועים שפקדו את מדינת ישראל בשנת 2000. נכון שאנחנו מדינה מוגזמת מלכתחילה, וכל שנה אצלנו עמוסת תהפוכות ומקרים חריגים, אבל השנה הזו הייתה לגמרי מופרכת. בשנת 2000 נשיא המדינה עזר ויצמן התפטר בגלל חשד לשחיתות (אלו היו ימים…), זו השנה בה נאסר אריה דרעי, השנה של ועידת קמפ דיויד והתפטרות ראש הממשלה אהוד ברק, שנת היציאה מלבנון, שנת הפריצה של האינתיפאדה השנייה, ולהבדיל, שנת ההשקה של yes הטלוויזיה בלוויין. אלו הרבה מאוד דברים לתקופת זמן של קצת פחות מתריסר חודשים.

אל תוך העולם המשתנה הזה, שבו באופן ביזארי להפליא הקולנוע הישראלי היה אחד הדברים היותר יציבים במדינה, נכנס כוח מסוג חדש לתעשייה המקומית. יוצר צעיר שאני מרשה לעצמי להתבטא במילים גדולות למדי לגביו, ולומר שכמוהו טרם נראה במחוזותינו. בעיקר בעקבות הניגודיות שהביא עמו.
זהו יוסף סידר בן ה-32, עם סרט הביכורים שלו "ההסדר". מצד אחד, בחור שהגיע מתוך הקהילה הדתית, חובש כיפה וחייל קרבי לשעבר, כלומר נציגות טוטאלית של ישראליות שורשית, אבל גם כזה שנולד ולמד קולנוע בניו יורק (המור"ק המשעשע הוא שלא הצליח להתקבל לסם-שפיגל), ובעשייה שלו הצליח לקרב בין שני קצוות שנראו רחוקים מאוד בנוף העשייה המקומית (שגם אם לא היו תקדימיים בוודאי היו נדירים מאוד): סרט שמוטמע לחלוטין בתוך זהות ישראלית עכשווית, שעוסק בדתיים לאומיים, במתח שבין מתנחלים וכוחות הביטחון, ולכן אי אפשר לטעות באיזו מציאות הוא מתרחש; אבל במקביל גם פועל בקולנוע ממסורת שמזוהה עם העשייה האמריקאית, לא רק בהעמדת המצלמה והשימוש בסאונד, אלא גם בתסריט מאוד יציב, אולי הבנויים והמאורגנים ביותר שהיה בקולנוע הישראלי באותה תקופה. סיפור שעובד לפי חוקים ברורים של מערכות, שלכל סצנה בו יש תפקיד ומשמעות.
כדי שלא יובן אחרת – כמובן שהיו תסריטים טובים מאוד בקולנוע הישראלי של לפני האלף החדש. עם זאת, בנייה ודגש על התפתחות לא הייתה הצד החזק של רובם המוחלט, בין אם שיבוש שהגיע כבר מהתסריט או בגלל בעיות עם החומרים בחדר העריכה.

סידר כמובן לא היה לבדו נושא הבשורה. בשנת 2000 בלטו קולות חדשים לצדו כמו עודד דוידוף, בני תורתי וגור בנטביץ', כל אחד מהם הביא משב רוח מקורי משלו. אבל הפריצה של סידר עם הסרט הספציפי הזה, והמשך הקריירה שלו – שיכלול שני זוכר אופיר נוספים, שני הפרסים הבינלאומיים היוקרתיים ביותר שסרט ישראלי קיבל עד לנקודה ההיא, ואז מעורבות בסנסציה הכי גדולה בתולדות הפרס שעוד נגיע אליה בהמשך – מבשרים כיוון חדש של הקולנוע הישראלי, שיתפתח עם יוצרים אחרים עליהם נדבר בפרקים הבאים: דובר קוסאשווילי, ניר ברגמן, אבי נשר וערן קולירין בין היתר.
זה לא שהגענו לאיזושהי ארץ מובטחת. ממש לא. הקולנוע הישראלי ידע שנים מצוינות לאחר מכן, כמו גם רעות באופן ספקטקולרי, אבל נדמה משהו בנקודה הזו התחיל להתעצב מחדש.

"ההסדר", שסידר גם כתב, מביא את סיפורו של מנחם, סגן בסיירת צנחנים, שמוסלל על ידי הרב והמנהיג הרוחני רב ההשפעה צבי מלצר, להיות מפקד של פלוגה תורנית המורכבת מבני ישיבות. מבחינת מלצר, מנחם הכריזמטי והערכי (וכן, התמים) הוא כוח הזרוע ועמוד האש הביטחוני של הדור הבא. זאת בזמן שחברו הטוב של מנחם, פיני, הוא התלמיד המצטיין של הישיבה וזה שיירש את מקומו של מלצר כמנהיג הרוחני שלה. במרכז המשולש הזה של מנחם, פיני ומלצר, נמצאת מיכל, בתו הבכורה של מלצר, ששובה את לבם של שני הצעירים אבל זה שלה בעצם שייך למנחם, בחירה שגורמת לטינה גדולה אצל פיני. עם זאת, ההתנגדות של מלצר לשידוך מערערת את מנחם ואת נאמנותו. כך בזמן שהפלוגה שלו מתכוננת למסע הכומתה ולהפיכתה לחלק משמעותי מהכוח הלוחם, השב"כ וצה"ל חושדים שאולי מתחת לפני השטח ישנה אג'נדה נוספת, פוליטית הרבה יותר, שיכולה להביא לאסון גדול.
את "ההסדר" הפיקו דוד מנדיל ואייל שיראי, שהיו מועמדים יחד כמפיקים ארבע פעמים לפני, אך זו הייתה זכייתם הראשונה. הצלם היה עפר ינוב, העריכה של טובה אשר, והמוזיקה מאת יונתן בר-גיורא.

לקראת הטקס ה-11, בהכרזת המועמדויות (כזכור, אז היה סיבוב הצבעה אחד. זהות הזוכים כבר הייתה ידועה לאקדמיה כשפורסמו המועמדים, אבל נשמרה לטקס עצמו), התבשר "ההסדר" שהוא מועמד בכל הקטגוריות, להוציא את פרס שחקנית המשנה אליה מלכתחילה לא רשם אף מתמודדת. נוכחות מוחלטת השיג גם "כיכר החלומות" עם 13 מתוך 13.
"ההסדר" ו"כיכר החלומות" חלקו את המועמדויות לסרט והבימוי עם "מרס תורכי", "כיפור" שהביא לסיום הטרילוגיה האופירית של עמוס גיתאי (אחרי "יום יום" ו"קדוש"), ו"הבולשת חוקרת" שהיה סרט הביכורים כבמאי של אחד מבכירי המפיקים בישראל (אז כמו היום) מרק רוזנבאום. יחד עם החמישייה הזו אפשר גם לציין את "בסמה מוצ'ו", סרטו השני של יוסף פיצ'חדזה, שהיה מועמד למספר מרשים של תשעה פרסים, אך לא לסרט, הבימוי או התסריט. למעשה, "כיפור" היה המועמד היחיד לסרט שאיננו יצירת ביכורים.

"ההסדר" יצא לבתי הקולנוע בשלהי נובמבר 2000, אחרי ניצחונו באופיר. לפי המידע שהצלחתי למצוא הוא די פיצל את המבקרים לאלו שהתרשמו מרמת העשייה הגבוהה שלו, לאלו שלא לגמרי הצליחו להתחבר למערכתו האחרונה, שבאמת הגיעה מעולמות קולנועיים רחוקים מאוד מאלו שלנו פה וכנראה הרגישה זרה לרבים.
כמו הביקורת, נדמה שגם האקדמיה הייתה חלוקה למדי לגבי "ההסדר". על אף העניין הרב שיצר וההערכה כלפיו, דווקא הוא לא הצליח לייצר לעצמו סוויפ קיצוני כמו שהיה ל"החברים של יאנה" שנה לפני כן, או ל"חתונה מאוחרת", "כנפיים שבורות" ו"האסונות של נינה" לאחריו. ייתכן וזה תוצאה של איכות הסרטים שיצרו פיצול, וזה כמובן מבורך, אבל אל מול שש הזכיות של "ההסדר", חמש הזכיות של "כיכר החלומות" כנראה מעידות על קרב צמוד, בטח כשבני תורתי הביס את סידר בפרס הבימוי, מאפשר לו ללכת הביתה "רק" עם פרס התסריט.

כשזה מגיע ליקום של האופיר, "ההסדר" הביא להרבה דברים מאוד יוצאי דופן בטיימליין. אולי תוצאה של האירועים האקטואליים הקיצוניים שעברו על המדינה. זה היה זוכה פרס הסרט הראשון שעוסק באופן בלעדי בקהילה דתית, הזוכה הראשון שהגיע מבמאי חובש כיפה (הוא גם היחיד, נכון לשנת 2023. אם כי כמובן שצריך להזכיר את זוכת העתיד רמה בורשטיין בהקשר הזה), והוא גם חלק מהפיצול השני בסך הכול בין פרס הסרט והבימוי, אחרי מה שקרה ב-1998 (זוכה הסרט "קרקס פלשתינה" מול זוכה הבימוי "מסוכנת").
האמת היא שלמרות שעל פניו יש שוני רב בין שני הטקסים, אלו של 1998 ו-2000, קשה להימנע מכמה השוואות בעקבות תוצאות ההפרדה בין שתי הקטגוריות. אמנם "קרס פלשתינה" היה ניסיון לעשות פארסה סאטירית, בזמן ש"ההסדר" הוא דרמה כבדת ראש הנודדת לטריטוריות של מתח ופעולה (הרבה לפני "בית לחם" ו"פאודה" היה "ההסדר"), אבל למעשה יש בהם מן המשותף: שניהם סרטים שמתרחשים באזורים ישראליים מעוררי מחלוקת ודליקים פוליטית, בשניהם הגיבור הוא חלק מהצבא אבל יש בו גם משהו חיצוני אליו, ושניהם הפסידו את הפרס השני בחשיבותו לסרט שמקדש את האומנויות הנראטיביות-ויזואליות של קולנוע ותיאטרון.
על פניו זה היה אמור להיות ההפך – "כיכר החלומות" המנחם ומעלה החיוך והדמע ייקח את פרס הסרט, כש"ההסדר" המרשים טכנית יותר יקבל את הבימוי. פיצול מוזר בהחלט.

לקראת הפרק עשיתי צפיית ריענון גם ב"ההסדר" (שמאוד קשה להשיג, מסתבר) וגם ב"כיכר החלומות" (דרך ערוץ הקולנוע הישראלי) והיה די מדהים לראות את ההבדלים בין מובילי התחרות, כמעט בכל אספקט. אמנם שניהם מספרים על קהילות ישראליות קטנות הרחק מהמרכז, אבל "כיכר החלומות" הוא דרמה קומית נוסטלגית ואסקפיסטית, כאשר "ההסדר" הוא דרמה עם נגיעות אפלות מאוד, מפלרטטת עם ז'אנרים ועוסקת בנושאים שהם כל כך נפיצים (מילולית) שאפילו לכתוב על כיום יכול להביא למקומות שלא מאוד קל לצאת מהם בשלום.
בכל מה שקשור לייצוג של הדתיות הלאומית, הנהגה רוחנית וכוחות הביטחון, "ההסדר" יכול להכעיס הרבה פלחי אוכלוסייה. עם זאת, במהלך שקצת מאפיין את סידר גם בסרט אקטואלי נוסף כמו "בופור", יש הרגשה של ניסיון ללכת בין הטיפות. להצביע על סלעי מחלוקת בחברה הישראלית, אבל גם למהר לפייס את כל הצדדים, לא לשפוט או להאשים אף צד. יש שיקראו לזה מורכבות ויש שיקראו לזה התחמקות, אני קטונתי מלהכריע.
"ההסדר" הוא מסוג הסרטים שאפשר להדביק להם את המשפט הקלישאתי "לא היו יכולים להיעשות כיום". ממש כמו שכתבתי על "קרקס פלשתינה" (להבדיל), במרוצת השנים הפכו החומרים בהם עוסקים הסרטים האלו להיות כל כך מלהיטים ופרובוקטיביים, שאין סיכוי שזה היה מתעכל טוב באקלים הנוכחי. השיח סביבם היה הופך לרעיל עוד לפני כתוביות הפתיחה בפרימיירה, ובעיני זה מעיד על רגרסיה שלנו כחברה יותר מכל דבר אחר.

את הקונספט של לפסוע על קו דק בין ניסיון לטלטל את הסירה, לבין לפרוש ידיים רחבות לחיבוק לאומי מאחד, אפשר גם לשייך לבחירות הליהוק יוצאות הדופן של "ההסדר" (לא הצלחתי למצוא את זהות המלהק או המלהקת. אם מישהו יודע, דווחו לי). זאת מכיוון שלדמויותיו השייכות לעולם הדתי, סידר בחר את השחקנים שמזוהים יותר מהכול עם חילוניות תל אביבית, בחירה שיכולה להתפרש בשתי דרכים – או כמהלך מתריס לערבב בין ליבת היהדות המאמינה ו"העגלה הריקה" של החילוניות, או כרצון אופטימי להראות שכולנו בסופו של דבר בסך הכול אנשים, ובעצם ההבדלים בינינו הם רק חיצוניים.

לתפקיד מנחם נבחר אקי אבני, אז שחקן ודוגמן בן 33, נאה באופנים שאפילו היום קשה למצוא בקולנוע הישראלי. אבני התפרסם בסרטים מאוד תל אביביים כמו "נערי החוף" וכמובן "חסד מופלא", שם גילם גיי צעיר ומיני מאוד שבורח משירות צבאי. בהמשך היה מוכר כמנחה טלוויזיה בתוכניות וטקסים שניתן להמר שלא היו נוכחים מדי ברשימת הצפייה של תושבי איו"ש. השינוי היה שנתיים לפני "ההסדר", כשאבני הופיע על מדים באירוע תרבותי ישראלי משמעותי אחר, כשחקן בסדרה "טירונות". הוא היה סיפור כל כך גדול באותה תקופה, ואובססיה תקשורתית, שלא רק פרס אופיר נרשם לשמו בשנת 2000 (יחד עם מועמדות נוספת בקטגורית המשנה) אלא גם ניצחון בפסטיבל הזמר עם השיר "תפילת האור". דאבל מוזר לחלוטין שקשה לי להאמין שהתרחש לפני או אחרי.
את מיכל, בתו החכמה והרומנטית של מלצר, גילמה טינקר שיראי (אז בשם טינקרבל, למרות ששמה האמיתי הוא רוית רוזן). כיום טינקר שיראי היא אמנית ומנהלת פסטיבל הסרטים ערבה יחד עם בעלה אייל שיראי – כן, המפיק של "ההסדר". באותה שנה עבדו יחד גם על "משהו טוטאלי" – אבל בשנת 2000 טינקר הייתה "מלכת ביצה" תל אביבית שהופיעה בסרטים ובסדרות אבל לא פחות מזה במדורי רכילות. הכי רחוק שאפשר מאצולה צעירה של הדתיות הלאומית.
הצעד הקיצוני ביותר הוא כנראה ליהוק הרב מלצר. למנהיג הרוחני שנחשב קיצוני ומסוכן על ידי השב"כ, נבחר אסי דיין. בין אם בעקבות הייחוס המשפחתי שלו, ובין בעקבות סרטי טרילוגיית החיים שלו ("החיים עפ'י אגפא", "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"מר באום") דיין היה כנראה האושיה הקולנועית הכי מזוהה עם חילוניות שמאלנית.
בתפקיד פיני שיחק עידן אלתרמן, אז בן 29, שאמנם כבר צבר רזומה בתיאטרון אבל רוב תהילתו הגיעה מעולם הקומדיה והנון-סנס כחלק מקבוצת "פלטפוס" וחצי מצוות המופע "ילדים סורגים לאלוהים" לצד אבי גרייניק. לא בדיוק הראשון שהיה קופץ לראש כמומחה לגמרא.

כך יצא שלכל אחד מארבעת הקודקודים הראשיים של "ההסדר" סידר ליהק אישיות מוכרת ונוצצת – או סתם פרועה – אבל אין לזה זכר בהופעות שלהם. וזה משעשע, כי סידר יעמוד בהמשך הקריירה שלו מול אחד הדיונים הכי מתישים ודי מטופשים שהיו פה בנוגע לייצוג בתרבות הישראלית, אחרי שליהק ל"בופור" שחקנים שלא שירתו בצבא. ליהוק זו אמירה, גם אם בקולנוע הישראלי לא תמיד הולכים לכיוון הזה. מה שבטוח הוא שבצפייה הנוכחית ב"ההסדר", כאשר המטען שהביאו השחקנים בעת הצילומים כבר איננו רלוונטי, שום דבר מזה לא משנה וכל כך קל ליהנות מהופעות המשחק.
אך בזמן שטינקרבל ואבני (שסצנת החקירה שלו היא אחת המרשימות) הצליחו לזכות, אלתרמן, שגם הנחה את הטקס, למרבה הצער הפסיד את האופיר. זה קרה לטובת אחד מנציגי "כיכר החלומות", יוסף שילוח, במה שכנראה היה יותר הזדמנות לחגוג את אחד מהשחקנים הגדולים של הקולנוע הישראלי. שילוח הביס את אלתרמן, את כרמל בתו ("בסמה מוצ'ו"), גל זייד ("מרס תורכי") ואת אקי אבני בכבודו ובעצמו, שהורץ כשחקן משנה על "הבולשת חוקרת".
הדמות של פיני היא אחת ההוכחות לכתיבה המצוינת של סידר, וההופעה המעולה של אלתרמן בהחלט חלק מזה. המהלך של פיני מהנעבעך המכופכף לנבל המצמרר של הסרט הופך אותו לאחת הדמויות הכי מרתקות שראיתי מתחילת הפרויקט הזה.

האמת היא שלהוציא את אלתרמן, כל אחד משחקני "ההסדר" התמודד באופיר עם סרט אחר. אבני כאמור גם על "הבולשת חוקרת", אסי דיין הפסיד לאבני עם "אודות המוניטין", ובפרס השחקנית טינקר שיראי ניצחה את אסנת פישמן ("הבולשת חוקרת"), יונה אליאן-קשת ("כיכר החלומות"), יעל הדר ("מרס תורכי") ועל הדרך גם את עצמה ב"משהו טוטאלי".
שחקן אחר מ"ההסדר", אורי קלאוזנר, אמנם לא היה מועמד באותה שנה אבל הופיע בשלושה מהמועמדים לפרס הסרט: "ההסדר", "כיכר החלומות" ו"כיפור". כנראה היה סעיף בחוק הקולנוע שחייבים ללהק אותו לכל סרט. לא שיש פה התנגדות לזה, כמובן.
ואם אנחנו כבר בעניין, גם שמואל קלדרון עשה דאבל עם "ההסדר" ו"מרס תורכי".

בדיעבד, ייתכן וקטגורית הסרט הטוב ביותר של שנת 2000 היא אחת מהחזקות ביותר בתולדות האופיר. אמנם יש מתנגדים לסגנון של גיתאי ב"כיפור", ואתוודה שאני חייב צפייה נוספת ב"הבולשת חוקרת" כדי להיות בטוח (ראיתי אותו פעם אחת, כשיצא לבתי קולנוע), אבל מדובר בחבורה מרשימה למדי.
הפער שללא ספק בעיני מבדיל את "ההסדר" משאר מתחריו הוא הכתיבה שלו, אותה לא התאפקתי מלהזכיר מקודם. יש משהו כל כך מאופס ויציב בתסריט, שזו באמת ליגה אחרת. במיוחד בולטים באיכותם הדיאלוגים המעולים ועיצוב הדמויות, שהופכים גם את אלו המשניות למעניינות מאוד (עם חולשה קלה בעיצוב אנשי השב"כ) ולכן ישנה תחושה של עולם אמיתי ומרוכב. אמנם בתור מי שגדל בסביבה חילונית והשירות הצבאי שלו היה בחיל הים, אני לא יכול לפסוק לגבי אמינות הנראטיב של "ההסדר", אבל בין אם מהלך האירועים הגיוני או לא, סידר מוכר את זה לחלוטין.

עם זאת, להפתעתי הגדולה – בטח ביחס לסרטיו הבאים של סידר – דווקא הבימוי מרגיש כמו החלק הפחות מתקתק בסרט. לחלוטין הייתי נותן לסידר את פרס הבימוי לפני תורתי (אם כי, אתוודה, כנראה שהייתי מצביע לעודד דוידוף) בעיקר בזכות העשייה המרשימה, שנתמכת על עבודת הצילום היוצאת מגדר הרגיל של עפר ינוב (סצנת המסוק היא וואו אחד גדול). ובהחלט יש בו הברקות בימוי, למשל שני השוטים המקבילים של צחצוח השיניים של מוקי (אמנון וולף), שמתארים בלי מילים את ההשתלטות הדתית על הנוכחות הצה"לית. אבל גם אם זה לא באמת פוגם בהערכה לסרט, יש פער חריף בקצב ובהתנהלות של שתי המערכות הראשונות של "ההסדר" לעומת השלישית.
רוב הסרט מתנהל כמו דרמת סאנדנס משובחת, אבל המטרונום לא באמת זז. הקצב אחיד לרמה של מונוטוניות, ואז בחצי השעה האחרונה שלו סוחט את דוושת הדלק באופן שגרם לי כצופה לנסות ולגשש אל חגורת הבטיחות כי הרגשתי שכולנו בסכנה, אם להמשיך עם הדימוי הממונע. זה לא בהכרח דבר רע. אני באמת לא זוכר שהייתי מעורב ככה רגשית בעלילת איזשהו סרט מפרויקט האופיר וזה בהחלט לא מובן מאליו, אבל עדיין יש תחושה של חוסר שליטה שבא בניגוד לכתיבה המאורגנת.
אני מניח שהרעיון היה ליצור תחושה של בעבוע שקט בחלקיו הראשונים של הסרט, כזה שיהפוך לגלישה רותחת בדקותיו האחרונות. אבל בזמן שיש הצלחה מוחלטת בעיני בהקשר של החלק המאוחר, זה המוקדם יותר באיזשהו שלב עובר כיותר מנומנם מאשר אורב ומבשר רעות. זה בהחלט לא מונע מ"ההסדר" לבלוט ראש, כתפיים ודרגות קצונה מעל רוב מנצחי פרסי הקולנוע הישראלי, ובעיני די בקלות התסריט הכי טוב שזכה לפחות בעשר השנים הראשונות.

"ההסדר" יהפוך את יוסף סידר לסוג של נער פוסטר של הקולנוע הישראלי, והאקדמיה תקבל אותו בהתלהבות עם כל אחד משלושת סרטיו הבאים, גם אם בפרויקט הנוכחי יופיע רק עם אחד מהם – "מדורת השבט" שיזכה ב-2004. סרטו השלישי, זוכה פרס דב הכסף של פסטיבל ברלין והמועמד לאוסקר "בופור", לא יהיה חלק מהסדרה מכיוון שבעצם הוא איננו זוכה אופיר לפרס הסרט; וזוכה פרס התסריט של פסטיבל קאן והמועמד לאוסקר "הערת שוליים" יהיה כבר אחרי נקודת הסיום של הפרויקט. אני מחכה מאוד לצפייה הבאה שלי ב"מדורת השבט" אבל עד לשם יש לנו שלושה זוכים מרתקים לא פחות.

רשימת הזוכים המלאה של טקס פרסי הקולנוע הישראלי 2000
סרט: אייל שיראי ודוד מנדיל – "ההסדר"
בימוי: בני תורתי – "כיכר החלומות"
שחקן ראשי: אקי אבני – "ההסדר"
שחקנית ראשית: טינקרבל – "ההסדר"
שחקן משנה: יוסף שילוח – "כיכר החלומות"
שחקנית משנה: דלית קהן – "מרס תורכי"
תסריט: יוסף סידר – "ההסדר"
עריכה: טובה אשר – "ההסדר"
צילום: עפר ינוב – "ההסדר"
מוזיקה: שם טוב לוי – "כיכר החלומות"
עיצוב פסקול: אלי ירקוני, אלכס קלוד, גיל תורן – "כיפור"
עיצוב אומנותי: דלית ענבר ואלחנן תורתי – "כיכר החלומות"
עיצוב תלבושות: דלית ענבר ובתי רוזנטל – "כיכר החלומות"
סרט תיעודי: דוד פישר ויהלי גת – "רשימת אהבה"
דרמה לטלוויזיה: עודד רסקין, אורי סבג ועינת ביקל – "הקרב על תל חי"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "קלרה הקדושה"
2. "ההסדר"
3. "שחור"
4. "החיים עפ'י אגפא"
5. "חולה אהבה בשיכון ג'"
6. "שורו"
7. "החברים של יאנה"
8. "קרקס פלשתינה"
9. "מעבר לים"
10. "עפולה אקספרס"
11. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"