• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

״אניו״ ו״אי של שפיות״, סקירה תיעודית כפולה

10 בינואר 2024 מאת אורון שמיר

סרטים תיעודיים אמנם מגיעים אל בתי הקולנוע בישראל בתדירות גבוהה יותר מבעבר, אבל עדיין נדירים מכדי לא להדגישם בסקירה משלהם במידת הצורך. מן העבר השני, אני מוצא את המשימה של כתיבה על סרט תיעודי מאתגרת אם אי אפשר לתאר את כולו או להרבות בדוגמאות. זה משהו שאני רואה את עמיתיי עושים (ואז תוהה האם חסכו לי צפייה בין אם התלהבו או לאו) ולהאריך אנחנו דווקא יודעים בסריטה, אבל לאחרונה המציאות מקשה על הריכוז והזמן הפנוי. בתור סוג של פשרה ביני לבין עצמי, החלטתי להתייחס בקיצור, באיחור ובאיחוד לשני תיעודיים: סרט שזמין כמעט חודש על המסכים בישראל, וסרט מהסופש הנועל של השנה החולפת. אין ביניהם קשר ישיר מלבד העובדה ששניהם כאן כדי לתמוך אחד בשני בפוסט דאבל דוקו, אבל אפשר בהחלט למצוא נקודות דמיון: שפה שאינה אנגלית (מה שמצמצם עוד יותר את הקהל הפוטנציאלי, אם כי פחות בישראל), הצגת פנים מסוימות של זיקנה, והדגמת הכוח המרפא והמזכך של אמנות בכלל ומוזיקה בפרט. נתחיל עם הסרט שנותרו הזדמנויות ספורות יותר לתפוס אותו, על אף שהוא חדש יותר מבחינת שנתון מזה שהגיע אחריו למסכי ארצנו.

אי של שפיות
On the Adamant

כשהוצג הסרט הזה בבכורה ישראלית, היה זה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, תחת השם העברי ״על האדמנט״. אני תוהה האם קיים צופה שראה את הסרט פעמיים בלי כוונה בגלל שינוי השם בין הפסטיבל ביולי וההקרנות המסחריות בדצמבר. אניח שלא ואמשיך לתהות לגבי הבחירה ב״אי של שפיות״. ההגדרה של ״אי״ קצת תלושה, ועל משחקים עם המילה ״שפיות״ בסרט העוסק בצורה ישירה וכנה במתמודדי נפש גם לציניקן כמוני קשה להבליג. שפיות היא מה שהמצולמים משתוקקים אליו, אבל מוצאים במקרה הטוב אוזן קשבת, חברה מכילה או שלווה רגעית. זאת בעוד השם הראשון שנבחר הוא תרגום ישיר מאנגלית ומצרפתית וגם תיאור נאמן של מקום התרחשות הסרט עליו צף הסרט – מעון יום למבוגרים מתמודדי נפש, המגיעים אליו כדי להפיג את בדידותם ולקבל טיפולים משלימים. האדמנט הוא מעין סירה הצפה בנהר הסן הפריזאי, עוגנת לא רחוק מגשר שארל דה גול, ומצולמת בתחילה מרחוק כאובייקט זר בנוף. כמעט עב״מ או חללית אליה מזמינה אותנו היצירה להתקרב כדי לגלות בפנים לא חייזרים אלא בני אדם, כמו כולנו אבל פשוט שונים בצרכים וביכולות שלהם.

מי שביקר במקום במשך תקופה וזכה לאמון של הצוות והחוסים כאחד הוא הדוקומנטריסט המוערך ניקולא פיליבר. הצרפתי ידוע בקולנוע המתבונן שלו, הבלתי-מתערב, כפי שהדגים בסרטיו ״פעלים למתחילים״, ״ננט״ או ״הבית של הרדיו״. בדומה לקולנוע של פרדריק וייזמן, אבל פחות אדוק או סבלני, גישת הזבוב-על-הקיר מובילה את פיליבר לצייר תמונה רוחבית של אתר התרחשות ספציפי ודרכו להכיר לנו דמויות. כך הוא עושה במקרה של האדמנט, מראיין את המקומיים בלי לגלות את השאלות אלא רק את תגובתם (מלבד פעם-פעמיים), או פשוט נותן להם לדבר למצלמה. בשאר הזמן הוא מלווה מהצד אינטראקציות ופעילויות יזומות בינם לבין עצמם, ומדי פעם חוזר להביט מבחוץ על הסירה הגדולה, הצפה בלי נוע בין שתי גדות נהר בלב עיר שוקקת. אין ממש מבנה או אפילו נראטיב אבל החזרתיות והפרצופים שנעשים מוכרים ככל שנוקפות הדקות מדמות, ככל הנראה, את החוויה של הגעת אדם חדש אל המקום. לא לחינם אחת הסצנות הראשונות היא מפגש קולקטיבי בו מברכים לשלום את החדשים, וכאילו אותנו, הקהל.

הקולנוע המתבונן של פיליבר יכול להיות סיבה לצפות בסרט או דווקא להימנע ממנו, כמו גם הנושא ומושאי התיעוד. לכן השהיתי את הכתיבה על הסרט ממש עד למה שנראה כמו ימיו האחרונים בקולנועים או בסינמטקים, כדי לא להמליץ ולא להרתיע מפניו. הצפייה הייתה עבורי לא קלה, בלשון המעטה. פחות בגלל הגישה הקולנועית ויותר בשל המבט אל תוך עיניהם של מתמודדי הנפש אך מבלי באמת להכיר אותם. החוויה דומה למפגש עם ״משוגעים״ באמצע הרחוב, מפגשים המותירים בי חותם. המצוקה בעיניהם ולרוב גם המילים שהם אומרים, או טון וסגנון הדיבור, לא נותנים לי מנוחה גם שעות ולפעמים ימים אחרי היתקלות אקראית. רוב המצולמים בסרט מעידים כי הם תחת טיפול תרופתי או ״כבר לא שומעים קולות״ אבל כנראה שיש טראומות שאי אפשר להחביא. יש גם אמת צרופה ונטולת פילטרים או גינונים חברתיים בהרבה מן הנאמר בסרט, וכמות כזו של ישירות אינה משהו שרובנו מורגלים אליו ביומיום.

עבור הצופה הישראלי, כל זה עשוי להיות קצת יותר מדי בתקופה הנוכחית. עבור השופטים בפסטיבל ברלין זה הספיק להענקת ״דב הזהב״, הגבוה שבעיטורי הפסטיבל היוקרתי. פיליבר מקפיד אמנם להציג את המצולמים ברגעיהם היפים והצלולים, בלי אלימות או התפרצויות, וחלקם בהחלט נגעו לליבי. במיוחד בחור צעיר אחד שהכנות שלו והרצון להתנסח כראוי היו צובטים במיוחד ואפילו מעוררי הזדהות. אבל לא הרגשתי שלמדתי להכירם כבני אדם, להתקרב באמת, אפילו כאשר הם מספרים על עברם. המצלמה נותרת מרוחקת ולרוב גם מונכחת בדרכים שונות, מה שמותיר את המתועדים כדמויות בסרט וכסיפורים אנושיים ועצובים (דרגה אחת מעל תוכנית ריאליטי). זה כמובן עניין אישי, אולי אפילו רק שלי, אבל בכל צפייה ביצירה קולנועית העוסקת במצבים נפשיים מתמשכים ובמוסדות טיפול, עולה השאלה מה מפריד ביני ובינם – במקום מה מחבר בינינו. לכן, בעיניי הרגעים הטובים בסרט הם אלו בהם באי האדמנט מביעים עצמם בציור או בשירה ובנגינה, חוגגים את החיים על מלוא מורכבותם וחושפים צדדים שלא בהכרח באים לביטוי בדיבור גלוי.

אניו
Ennio

על הסרט הזה קל יותר לכתוב וגם מאוד פשוט להמליץ, לפי קהל יעד – אם השם אניו מוריקונה משמעותי בחיים שלכם ושלכן, רצוי לפנות זמן לסרט הגדוש הזה אודותיו. אפשר גם לשייכו לטרנד של ביוגרפיות מוזיקליות שעדיין פוקד את המסכים שלנו (דרישת שלום מ״מאסטרו״), על אף שהוא בעצם מ-2021 ולכן גם קיים הסיכוי שכבר ראיתם או שמעתן עליו. מצד אחר, ״פברוטי״ מ-2019 הגיע ארצה בסמוך, אז זה לא שהוא הכי עתיק על המסכים כרגע. חשוב מכך, וכפי שמוכח בסרט, המוזיקה של מוריקונה היא נצחית.

גורם הרתעה מסוים הוא אורך הסרט, שעתיים וחצי לא כולל קרדיטים. ניכר כי הבמאי ג׳וזפה טורנטורה ביקש להקיף את מלוא הקריירה של המלחין והמוזיקאי האגדי עוד בחייו. זו כמובן משימה בלתי אפשרית, עם מעל ל-500 סרטים שנהנו מפסקולים מקוריים שלו ונגיעות אגביות לאורך הסרט בעבודתו המקבילה כמוזיקאי ומלחין מוזיקה לקונצרטים, או מוזיקה ניסיונית. אבל טורנטורה, שמוריקונה הלחין עבורו את ״סינמה פארדיסו״ ונוספים, משתדל להעביר בסרטו את הגדולה של מוריקונה ומנסה לנסח את סוד כוחו וכישרונו. לרוב מדובר רק ברפרוף על פרקים מכריעים בחייו אבל כמו המטרונום שפותח את הסרט, כך היצירה כולה מצויה בתנועה מתמדת ולכן הצפייה נותרת קולחת גם כשהתכנים חוזרים על עצמם.

הסרט בנוי מראיון עם מוריקונה בערוב ימיו וממקהלה שמאדירה אותו, כלומר כמה עשרות מרואיינים (שמם ומקצועם תמיד מופיע לצידם כדי שאי אפשר יהיה להתבלבל גם כשהם חוזרים). כמו מנצח על תזמורת, מוריקונה מכתיב את הקצב ואת המעבר מתקופה לתקופה, מילדותו ברומא של שנות ה-30 וה-40 ולימודי המוזיקה בהשראת אביו החצוצרן, דרך היחסים עם מורהו בשלבים המתקדמים של חינוכו המוזיקלי, שבהמשך ספק קינא בו א-לה סיפור מוצארט וסליירי. חלק הארי של הסרט הוא כמובן הקריירה הקולנועית, אבל גם סיפורי הצד על התנסויות מוזיקליות שונות היו מעניינים עבורי, בעיקר אלו שלא ידעתי עליהן.
באשר להלחנה לקולנוע, מה שמרשים אצל מוריקונה הוא השילוב בין כמות ואיכות. די להזכיר רשימה חלקית של הבמאים שעבד איתם מאז שהחל להלחין לסרטים בשנות ה-60, ולרוב שב לעבוד עימם: סרג׳יו ליאונה (טרילוגיית ״איש ללא שם״ וצמד ״היו זמנים״), סרג׳יו קורבוצ׳י (״השתיקה הגדולה״), ברנרדו ברטולוצ׳י (״לפני המהפכה״), מרקו בלוקיו (״אגרופים בכיסים״), אליו פטרי (״חקירתו של האזרח העומד מעל לכל חשד״), דאריו ארג׳נטו (״הציפור עם פלומת הזכוכית״), ג'ילו פונטקורבו (״הקרב על אלג׳יר״), האחים טביאני (״אלונספנן״), טרנס מאליק (״ימים ברקיע״), בריאן דה פאלמה (״הבלתי משוחדים״), וכמובן קוונטין טרנטינו (״שמונת השנואים״). זו רשימה חלקית מתוך אלו שמרואיינים בסרט ומשבחים את המלחין, אבל רציתי להבליט את פייר פאולו פאזוליני והסיפור המסופר בסרט על כותרות הפתיחה המושרות של ״ציפורי שיר, ציפורי טרף״. אנקדוטה שכבר הכרתי ועדיין ריגש אותי לשמוע שוב.

מוריקונה שינה את עורו בהתאם לכל במאי עימו עבד, אבל אפשר לזהות דרך האוזן שזה הוא כמעט תמיד כבר מהתו הראשון, כפי שנאמר עליו. יוצר גאון בלי הפוזה של אמן, בניסוח אחר שאהבתי. הוא מספר גם על זכרונות לא נעימים, כמו למשל ההחמצה של חייו – לא להלחין את ״תפוז מכני״ של קובריק (ליאונה אמר לקובריק שמוריקונה עסוק בעבודה על ״בעבור חופן דינמיט״, מה שלא היה מדויק, והג׳וב התפספס). הסרט שב אל ההשפלה החוזרת בטקס האוסקר, מתעכב על הפסד הפסקול של ״המשימה״ של רולנד ג׳ופה. אחריו היו עוד הפסדים ואז אוסקר של כבוד, אבל גם המשך הקריירה ולבסוף האוסקר התחרותי היחיד שלו, על ״שמונת השנואים״ של טרנטינו. דעתי השלילית על הזכייה הזו כבר הובעה בעבר, אז רק אוסיף שהסרט חידש לי – השראה לפסקול הוא ציטוט מתוך יצירה של סטרווינסקי, שמוריקונה מזכיר בתחילת הסרט כיקרה לליבו. העובדה שהוא נתן אותה לטרנטינו מוסיף ממד חדש למוזיקה הזו מבחינתי, לא אחת מעבודותיו הגדולות בעיניי.

עוד מגיעים לפרגן אינספור מלחינים ומוזיקאים איטלקים שלא הכרתי, ושני הענקים המכהנים של הוליווד – ג׳ון וויליאמס והנס זימר. כולם מהללים את אישיותו, גם כשיצא מהכלים, אבל בעיקר את המסירות שלו ואת מתת-האל של שמיעת המוזיקה בראשו, העברתה אל הדף ומשם אל הנגנים או הזמרים באופן ברור. גם האיש עצמו נותר צלול בראיון המסכם עליו נשען הסרט, זוכר כל פרט וכנראה גם כל יצירה שהלחין, מתרגש עד דמעות כשהוא נזכר באירוע מכונן, מתחיל לזמזם ולהמהם ולנצח בידיו על תזמורת בלתי נראית, רוקד בגופו את המוזיקה שהוא שומע במוחו. לא הרבה אחרי הצילומים, בגיל 91 מוריקונה עלה לנצח על תזמורת גן עדן. הסרט לא מזכיר את מותו על אף שהיה ידוע בשלב המאפשר להוסיף זאת, וזו בחירה מעניינת. יש בו את אותה אנרגיית חיים בכל גיל בו הוא מוצג בסרט, בין אם בצילומי ארכיון ישנים מאוד או בראיון המרכזי. אותו ניצוץ בעיניים שהיה כנראה סודו והסרט הזה מיטיב ללכוד.

תגובות

  1. smadar knoll הגיב:

    הסרט כבר הוקרן בישראל?
    אני בטוחה שראיתי אותו. אין סיכוי שהייתי מחמיצה את הבמאי.
    תודה

  2. טאי הגיב:

    לפי מה שראיתי ויודע ממקור ראשון, הוצג לפחות בסינמה סיטי גרסה מקוצרת של שעה ו-45 דקות של הסרט "אניו". אין לי מושג מאיפה הגרסה הזאת הגיעה, לא מופיע עליה שום מידע בימד"ב. אז אני מנחש שעשו לה את טיפול ה"סופרמן" הידוע לשמצה כמו בשנות ה70 כשקיצצו חלקים נרחבים מתוך סרט גיבור העל וככה הוצג מסחרית בזמנו.

    1. שרית הגיב:

      אכן כך.. שעה ו 45 דקות.
      על כן לא הוזכרו כל הלחנים של מוריקונה.
      אם היתה החלטה לקצר את הסרט, ראוי היה ליידע את הצופים מבעוד מועד.
      חבל שקוצר … רק כדי "לדחוף" הקרנת סרט נוסף .
      אם כבר סרט דוקומנטרי אז שיהיה במלואו..
      טעם לפגם !

  3. smadar knoll הגיב:

    תודה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.