סיכום 2023: הסרטים הטובים ביותר שגילינו השנה

עוד שבועיים תסתיים לה אחת השנים הקשות שידענו, אולי הקשה בהן, ואחרי כל מה שעברנו קצת קשה להיות חגיגיים במיוחד. מצד שני, כולנו שמחים לראות את 2023 נגמרת בתקווה שאולי זו הבאה תהיה טובה יותר. אנחנו בסריטה כבר ממש מוכנים להחליף ספרה, וכעת, מותשים ודי מפוחדים אם להיות כנים, משיקים את סיכומי השנה הרשמיים שלנו.

את הסיכומים אנחנו עושים פחות או יותר מאז שהתחלנו לפני 13 שנה, ומדי פעם הדברים משתנים ומתעדכנים. בשנה שעברה, למשל, אחת התוספות שלנו הייתה בחירת התגליות הגדולות של השנה, והנה היא חוזרת.
בשונה משאר הסיכומים שלנו, פה אנחנו פותחים את העדשה ובוחרים את הסרטים הטובים ביותר שנחשפנו אליהם לראשונה בתריסר החודשים האחרונים, אבל לא כאלו שנולדו ב-2023. הרעיון הוא לתת מקום גם לסרטים שאינם חדשים כחלק מחגיגות הסיכום, כי לא פעם הם משמעותים ומהדהדים ממש כמו אלו הטריים.
כמו בפעם הקודמת, כל אחד מאתנו בחר ודירג את חמשת הסרטים "הוותיקים" הטובים ביותר שראה השנה לראשונה, וכמו בפעם שעברה אין אפילו חפיפה אחת בין כל הרשימות. ככה יוצא שרשימת התגליות הזו מעידה עלינו ועל טעמנו אפילו יותר מהעשיריות הרשמיות, כי שם באופן טבעי האופציות מצומצמות הרבה יותר.

20 הסרטים שהופיעו בדירוגי התגליות שלנו מגיעים מתשע מדינות שונות ומתפרשים על פני שבעה עשורים, משנות החמישים של המאה הקודמת ועד העשור הראשון של המילניום החדש. ובקטע מאוד מפתיע, כוללים שלושה סרטי ג'יאלו, כולם נחשפו באירוע מיוחד של סינמטק תל אביב. זו עוד עדות לחשיבות הסינמטקים והפסטיבלים בהשכלה הקולנועית שלנו (רבע מהרשימה מורכב מהקרנות מיוחדות בפסטיבלים), משהו שצריך להזכיר במיוחד בשנה כמו זו שהייתה קשה להם במיוחד.

אז למקרה שאתם רוצים להכיר אותנו קצת יותר טוב, או מחפשים סרטים נוספים להשלמות עתידיות, הנה לכם רשימת התגליות שלנו, שהפכו את 2023 למיוחדת ומשמעותית.

התגליות של עופר ליברגל

5. "טורסו" – Torso / I Corpi Presentano Tracce di Violenza Carnale
ספרד 1973

תגלית מחגיגת סרטי הג'יאלו בסינמטק תל אביב מתחילת השנה, של הבמאי סרג'יו מרטינו אותו פחות הכרתי. הסרט לא ממש עומד בסנדרטים של ימינו בכל הנוגע להצדקה הגיונית לסצנות עירום, אבל הוא חגיגה סגנונית בכל פריים ובנייה אפקטיבית של נרטיב בו יש רוצח סדרתי והסרט מעצב כל גבר כחשוד אפשרי.

4. "הנהג" – The Driver
ארה"ב 1978

השלמת אקשן הכרחית שזמינה ב-yes. סרטו של וולטר היל הוא החוליה המקשרת בין ז'אן פייר מלוויל להרבה סרטי פעולה מאוחרים יותר, עם ליהוק מדויק של ריאן אוניל בתור פושע-גיבור שלא מביע את עצמו וברוס דרן בתור שוטר שמביע את עצמו יותר מדי.

3. "הימור המחר" – Odds Against Tomorrow
ארה"ב 1959

הוכחה שהארי בלאפונטה שנפטר השנה היה יכול לעשות קריירה הרבה יותר מגוונת כשחקן. כאן הוא מוזיקאי שעקב חובות נאלץ להשתתף בשוד לכאורה בטוח, ביחד עם פושע גזען שלא מרוצה מהשותף ומהכיוון אליו הובילו חייו. רוברט ווייז מביים שילוב של סרט שוד לפני כללי הז'אנר, סרט חברתי ומבט על הדמויות הגבריות ומערכות היחסים הבעיתיות שלהן עם נשים.

2. "הו, שמש" – Soleil Ô
צרפת-מאוריטניה 1967

סרט הביכורים של מד הונדו שהופק באמצע שנות הששים הוא דוגמא מוקדמת להתפתחות שפה קולנועית ייחודית של מערב אפריקה ויוצאיה. העלילה עוקבת אחר ניסיון של מהגר ממאוריטיאנה להשתלב בחיים בצרפת, תוך שהוא עד לגזענות הקוטעת את התקווה לתעסוקה וחיים טובים יותר. הסגנון מושפע מהגל החדש, אבל כולל אלמנטים ניסיונים.

1. "לבבות במדבר" – Desert Hearts
ארה"ב 1985

סרטה של דונה דייץ' מאמצע שנות השמונים מתרחש בסוף שנות החמישים, והוא שופע הבנה ובניית הזדהות עם כל הדמויות שלו. מרצה לספרות מניו יורק מגיע לחווה ליד רינו, על מנת שתוכל להתגרש מבעלה בהליך מהיר. אישה צעירה בעלת קשר משפחתי מורכב לבעלת החווה מתאהבת בה ועל פניו זה כל הסיפור, אבל יש בו עוד הרבה דמויות משנה ושאלות על פתיחות, התחברות לבני אדם וקיפוח והסתרת הזהות בעבר ולא רק בו.

התגליות של עופר

התגליות של אור סיגולי

5. "עונת הדובדבנים"
ישראל 1991

כחלק מהצלילה שלי אל הקולנוע הישראלי בעקבות פרויקט זוכי האופיר שהתחלתי השנה, הגעתי לסרטו של חיים בוזגלו בחשש קל. לא ידעתי למה לצפות בטח אל מול מאבקי הקולנוע הישראלי בתקופת עשייתו ומידת ההתיישנות שלהם. להפתעתי גיליתי סרט מלחמה ייחודי ומרתק שעדיין מדהים לצפייה, וצריך לקבל מעמד יותר משמעותי בתולדות היצירה המקומית.

4. "המקצוענים" – The Professionals
ארה"ב 1966

במהלך העבודה על פרויקט אחר שלי מהשנה, 100 ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר, גיליתי מערבון שלא שמעתי עליו עד כה, שהצליח לעשות משהו שמעט מאוד מערבונים עשו לפניו – להיות מועמד לשלושה אוסקרים, כולל בימוי, תסריט וצילום. ברט לנקסטר, לי מרווין, וודי סטרוד, ג'ק פאלאנס, רוברט ריאן וקלאודיה קארדינל קובצו על ידי ריצ'רד ברוקס למשימת הצלה מסוכנת במיוחד, ועל הדרך אחד המערבונים המהנים והמעניינים של התקופה.

3. "אני קובה" – Soy Cuba
קובה-ברה"מ 1964

אחרי הרבה שנים בהן חיכיתי להזדמנות לראות את הסרט בתנאים ראויים, היא הגיעה סוף סוף בזכות הקרנה בקולנוע קנדה המאוד סמוך לביתי. במוצ"ש התייצבתי לסרט הארוך למדי של מיקאיל קאלאטוזוב ("העגורים עפים") שהוא כולו קולנוע פורץ דרך ואמיץ. אבל אתם לא צריכים שאני אגיד לכם את זה.

2. "שחקנית המילניום" – Millennium Actress
יפן 2001

ידיעותי באנימה די בסיסיות, והאמת היא שזה לא עולם שאני נמשך אליו במיוחד. ובכל זאת החלטתי לבדוק את סרטו של סאטושי קון שעלה ל-yes וכבר במהלכו תהיתי איפה הוא היה כל חיי. אם אתם כמוני לא בטוחים כמה אנימה מדבר אליכם, אני עדיין ממליץ לכם לבדוק אותו כי גם במנותק מז'אנר או סגנון, זה סרט ענק.

1. "אורלנדו" – Orlando
אנגליה 1992

חור משמעותי מאוד בהשכלה הקולנועית-קווירית שלי נסתם השנה בחסות פסטיבל ירושלים שהקרין עותק מחודש לסרטה של סאלי פוטר. כל כך התלהבתי ממנו שאפילו לא היה אכפת לי לחשוף בפני כל את העובדה המביכה שטרם ראיתי אותו עד עכשיו. לא היה דבר אחד בסרט הזה של הדהים אותי. הקדשתי לו פסקאות מספר באחד הדיווחים שלי מהפסטיבל.

התגליות של אור

התגליות של אורון שמיר

5. "בלתזאר" – Au Hasard Balthazar
צרפת 1966

דבר אחד טוב יצא מהצפייה בסרט ״אי-אה״ בתחילת השנה, והוא השלמת הסרט של רובר ברסון שבהשראתו נוצר. הקולנוען הצרפתי המשפיע הוא אחד החורים העצומים בהשכלה הקולנועית שלי וכל סרט שלו שאני משלים כאילו סוגר לי המון פינות אחרות. צפיתי בו בבית, בשירות הסטרימינג של קרייטיריון, ונזכרתי שכיוון שנוצר ב-1966 אין לדעת מה עשו לבעלי החיים בצילומים. ולא שזה מצדיק, אבל גם בני אנוש לא מלקקים דבש אצל ברסון, את זה אני כבר יודע. המינימליזם שלו הוא בית ספר למה נחוץ לסיפור, וסרט שהוא דיון מוסרי בלי להיות מוסרני זה משהו שכמעט פס מן העולם.

4. "רעל" – Poison
ארה"ב 1991

משעשע לראות את הסרט הראשון והאחרון של אותו קולנוען באותה שנה, ותודה לפסטיבל ירושלים על שבחרו להקרין את יצירת הביכורים המטורללת הזו מ-1991. טוד היינס הוא במאי שיש לי איתו יחסים מורכבים, כאשר סרטים מסוימים שלו גורמים לי להתעלף ואחרים לקלל. כמעט ואין באמצע. ״רעל״ התגלה כמעין קפסולה שמכילה את שני הקצוות והוא סרט כל-כך קיצוני ומוזר עד כי נכבשתי בקסמו באופן מיידי. גם אם הוא נטול אחידות בהיותו מורכב מכמה סיפורים ומסופר מכמה נקודות מבט ובכל מיני ז׳אנרים, יש פה יותר הבנת קולנוע ובעבוע של רגשות מאשר ברוב הסרטים האמריקאיים השנה.

3. "כרס של ארכיטקט" – The Belly of an Architect
אנגליה 1987

ההשלמה המרכזית שלי בפסטיבל הקולנוע של חיפה נועדה להיות ״קליגולה – הגרסה האולטימטיבית״, אבל זה לא סתם עותק משוחזר אלא ממש חזון חדש שרשום בתור סרט מודל 2023 בכל מקום. לכן, במקומו אציין את הסרט שראיתי באותו ערב, בלי שום תכנון ובלי לדעת שהוא יהיה האחרון שלי בפסטיבל. התודות מגיעות לשיבוץ של מנהל הפסטיבל ירון שמיר ושכנוע של המנהל האומנותי של סינמטק הרצליה ניר נאמן, שסחב אותי לרפד את הידע הדליל מדי שלי אודות במאי שאני תמיד מאותגר ממנו בהנאה. סרטו מ-1987 הזכיר לי שאף אחד לא עושה סרטים כמוהו, בהתעקשות על פאר כמו על ריקבון. לתחושת העולם הולך ונעלם תרם גם העיסוק הבלתי מתנצל בגבריות של פעם, בסרט שהוא יצרי כשם שהוא אינטלקטואלי.

2. "מארי אנטואנט – Marie Antoinette
ארה"ב 2006

הרשימה שאני הכי אוהב לעדכן בלטרבוקסד נקראת ״סרטים שאשתי הכריחה אותי לראות בטענה שהן קלאסיקות מודרניות״, והסרט הזה איתגר את הצמרת. אני מסוגל לנחש מדוע הסגנון האנכרוניסטי במתכוון של סופיה קופולה היה מתקדם מדי למבקרי הקולנוע של 2006, אבל בראי הזמן ובהתחשב בכמות החיקויים שקמו לו זה לא סתם סרט – זו ממש סוגה. עוד בזכות הזמן החולף אפשר להתפעל כפליים מהקאסט. לא רק קירסטן דאנסט בתפקיד הראשי וג׳ייסון שוורצמן כמלך הלא-מתפקד, אלא שחקני משנה שעלו לגדולה מאז: מג׳יימי דורנן דרך טום הארדי ועד טרנט קרים מ״טד לאסו״ (ג׳יימס לאנס בשמו האמיתי). יש מצב שזה הסרט החביב עלי שלה, עכשיו כשראיתי את כולם.

1. Stop Making Sense
ארה"ב 1984

מבחינתי יכול להיות רק מתמודד אחד על המקום הראשון, ואילו הייתי מדרג חוויות באולם קולנוע ב-2023 זו הייתה מתברגת גבוה. חברת A24 החליטה לא רק לשחזר דיגיטלית את סרט ההופעה הטוב בכל הזמנים, אלא גם להפיץ אותו מחדש בבתי הקולנוע בארה״ב. כולל באלאמו דראפטהאוס האהוב עליי. ייתכן שיצרתי באולם בורות ברצפה עקב רקיעת רגליים לפי הקצב של הטוקינג הדס, ואיזה מזל שהיה מותר להתפעל בקול רם בהקרנה הזו (בניגוד לאיסור על דיבורים וטלפונים בבית הקולנוע הזה). בעיקר מעבודת הצילום-עריכה וכמובן הבימוי של ג׳ונתן דמי. בישראל אפשר היה לראותו בפסטיבל הסרטים ערבה וגם בסינמטק הרצליה, בתקווה שמוסדות נוספים ירימו את הז׳קט הענק בעתיד הקרוב. למשל בשנה הבאה, אז הוא יחגוג 40.

התגליות של אורון

התגליות של לירון סיני

5. Short Night of Glass Dolls /  La Corta Notte delle Bambole di Vetro
איטליה 1971

עשיתי השלמת ג'יאלו השנה בנסיבות משמחות של פאנל על סרטי הז'אנר שהשתתפתי בו. בין יצירה צעקנית אך אלגנטית אחת לאחרת, נהניתי מהאופן שבו הסרט של אלדו לאדו, שנפטר ממש לפני חודש, לא מייפה שום דבר ולא מפחד לערבב עוד ועוד חומרים. עלילה בלשית מפותלת עם שעון מתקתק, כאשר המספר והגיבור הוא בלש אמריקאי במדינה אירופאית לא לו, שמנסה להיזכר יחד איתנו בנסיבות שהובילו אותו לחדר המתים, רגע לפני נתיחה. יש בו מיסתורין, מתח, מגוון מוסכמות וקלישאות שאיכשהו עובדות, ובעיקר פחד מזרים ומעין אזהרה לתרבות האמריקאית כולה לא לחטט היכן שלא יצליחו להבין את כללי הטקס.

4. "זעזוע" – Tenebrae
איטליה 1982

עוד בג'יאלו, השלמתי סרט נוסף של דריו ארג'נטו, אחד מאבות הז'אנר. יש כאן חומרים משובחים של סרט מתח מדמם: סופר ספרי מתח בעיצומו של ביקור באיטליה לקדם ספר חדש, מזדעזע לגלות שמישהו או מישהי מחסלים אנשים שקשורים אליו, ובאופן שמזכיר בצורה חשודה את התכנים שהוא כותב. השאלה מי עשה את זה ומה הקשר של הסופר אליו הן כמובן רק תירוץ, רוב הזמן, לסצנות רצח אכזריות ומצועצעות לעילא, כנהוג בג'יאלו. ועדיין, גם אם היא פה ושם מקרטעת וסבוכה, מצאתי גם את התעלומה עצמה והמעקב אחרי התפתחות העניינים מספיק מסקרנת כדי שתהיה מהנה.

3. "We Go On"
ארה"ב 2016

הגעתי אל שיתוף הפעולה של ג'סי הולנד ואנדי מילטון אחרי שאהבתי את "The Witch in the Window" של מילטון, שאחראי גם ל-"The Harbinger" השאפתני יותר, אך המהודק פחות לטעמי. אין דבר שתופס אותי רגשית יותר מסרטי אימה עם לב גדול, כאלו שמשתמשים בפחד ככלי לשאת בו יחסים מורכבים והמון אמפתיה. כאלו שמייצרים קצת תקווה במין האנושי, למרות הזוועות. בליבו של הסרט הזה גבר שלא מתאושש רגשית מתאונת דרכים בה איבד אדם יקר לו. והוא מחליט להתמודד באופן הבא: הוא מציע פרס כספי נדיב למי שיוכיחו לו באופן שאינו ניתן לערעור, שיש חיים אחרי המוות. נקודת הפתיחה הזו מפגישה אותו עם מגוון טיפוסים והתרחשויות, חלקן מבדרות, חלקן מטרידות ומפחידות. ועל אף שיש משהו דל בהפקה ובאופן שהכל מתנהל, הוא גם מלא בחמלה ומייצר תחושה כמעט אופטימית בסופו.

2. "אנטי ויראלי" – Antiviral
קנדה 2012

אחרי ההתפעמות מ"פוזסור" וההערכה אך האכזבה הקלה מ"בריכת האינסוף", שאני עדיין מתחבטת כרגע אם יהיה בעשיריות השנה שלי או לא, החלטתי לשוב ולהשלים סוף סוף את סרטו הראשון של ברנדון קרוננברג. הסיוט המענג מתרחש בעולם שבו ההערצה שלנו לאושיות תרבות פופולרית עברה שלב, והיא חומרנית וחולנית, פשוטו כמשמעו. זה סרט חיוור באסתטיקה שלו, מבחיל במידה ראויה, מעניין, מקורי ונועז בהתאם לציפיות, ומרתק, אולי דווקא בגלל שצפיתי בדלות התקציב שלו אחרי שני סרטים עם ערך הפקה גבוה יותר פי כמה של אותו יוצר. כאן אפשר לראות את הגישה, את הרצון לשקוע ולחפור בתוך המצב האנושי על המכוער והנואש לחיבור שבו כשהכל עדיין נא, פחות מהוקצע, אבל כבר מהפנט ומשכנע.

1. "כל הג'אז הזה" – All that Jazz
ארה"ב 1979

הייתי יכולה בקלות לרשום את הסרט של בוב פוסי, הכוריאוגרף ובמאי המיוזיקלס האגדי, חמש פעמים ולסגור עניין. נכון, הכרתי את המחזמר הבימתי שלו "שיקגו" הרבה לפני הצפייה הנ"ל, וידעתי באופן כללי שהוא היה משמעותי. אבל לא יכולתי להכין את עצמי לפיסת החיים המפוארת, המתפוררת, המתוארת כאן. רוי שיידר מגלם במאי תיאטרון וקולנוע מצליח על סיפה של תהום חייו, ואנחנו מוזמנות ומוזמנים לצלול יחד איתו לסרט שהוא מיוזיקל שכל הזמן מונע מאיתנו לחוות אותו ככזה. היה לי הכבוד והעונג לדבר עליו בהקרנה בסינמטק תל אביב השנה, כחלק מהקרנות שערכו של הקולנוע של הוליווד של שנות ה-70. בחרתי דווקא בסרט שלא ראיתי, מז'אנר שלפעמים קשה לי לעיכול, וקיבלתי פיסת חיים, מוות, אהבה, מחול, מוזיקה, שעדיין נוצצת, עדיין מרהיבה, מכעיסה ומרגשת עד דמעות.

התגליות של לירון