פסטיבל הקולנוע הגאה 2023: כמה המלצות

באופן שמרגיש מעט סותר למציאות בארץ, הימים האחרונים של השנה יהיו עמוסים בפסטיבלים בסינמטק תל אביב, עם שני פסטיבלים שיתקימו במקביל. על ההיצע של פסטיבל סולידריות לקולנוע בנושא זכויות אדם אולי נכתוב בהמשך או במהלך הפסטיבל עצמו, כאשר בפוסט זה נפרט על הפסטיבל לקולנוע גאה שהיה אמור להתקיים באוקטובר ונדחה. פסטיבל ותיק (מהדורה 18) עם תכניה גדולה יותר שדומה כי כל סרט בה נבחר בקפידה. ההיצע הבינלאומי בפסטיבל כולל לא מעט דברים שניתן להמליץ עליהם ולא רק לאנשי הקהילה הגאה. פוסט זה כולל שבעה טקסטים חדשים שלי (עופר ליברגל) לסרטי הפסטיבל, על כולם אני ממליץ ברמה זו או אחרת. אם כי לא כל סרט מומלץ לכל אחד, בשל אופי הסרטים השונים. לצד הטקסטים החדשים, על לא מעט מסרטי הפסטיבל כבר נכתב כאן בעבר ולכן רק ארכז לינקים.

על ״בלו ג'ין״ כתבתי בפסטיבל ונציה בשנה שעברה, ועל ״ריקוד חגיגי״ בפסטיבל ירושלים השנה. שניהם סרטים שכנראה מגיע להם טקסט ארוך יותר. על ״מחנה קיץ לתיאטרון״ אורון כתב בפסטיבל סאנדנס, וההקרנה שלו בפסטיבל הגאה היא כנראה הזדמנות נדירה לצפות בו בארץ על המסך הגדול ולצחוק יחד עם יתר הקהל, תחת שמו העברי החדש ״חזרה גנרלית״. לפני פסטיבל ירושלים אור כתב על  ״מעברים״ שהציג גם בסאנדנס וזוכה כעת לשבחים מחודשים בסיכומי סוף שנה בארה"ב. במהלך אותו פסטיבל ירושלים אור כתב גם על ״נשי״ ו״מתחת לצל של השמש״, באותו הדיווח עם התרשמות שונה מכל סרט.
כמו כן, כתבתי גם על ״ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר״ אחרי שזכה בפסטיבל דוקאביב, בעוד אני מניח שההקרנה שלו בפסטיבל הגאה תהיה בעיקר הזדמנות עבור רבים לצפות בו פעם נוספת אחרי שהוקרן בהצלחה בסינמטקים. במסגרת הקלאסיקות הישראליות יוקרן ״חסד מופלא״ האייקוני שאור נפעם ממנו שוב בפסטיבל ירושלים, והוא באמת אחד מן הסרטים הישראלים הטובים ביותר מכל סוג. למי שרוצה סרט ישראלי פחות מוכר שמשלים את החוויה, יוקרן גם "ידיים קשורות" של דן וולמן, סרט שהוא בחלקו מחווה לקולנוע ולחיים של עמוס גוטמן ז״ל, ויש בו את אחת מתצוגת המשחק הכי טובות ומפתיעות של גילה אלמגור, שצפויה לקבל פרס הוקרה בפסטיבל.

לצד סרטים אלו, צריך לציין גם את סרט הפתיחה "כולנו זרים" (All of Us Strangers). נכון לרגע כתיבת שורות אלו, להקרנה שלו הצמודה לטקס הפתיחה נמכרו כל הכרטיסים, ולהקרנה הנוספת שנפתחה הודות לביקוש נותרו כרטיסים ספורים. אני ממליץ להתנפל עליהם ולבוא מוכנים עם ממחטות כי הסיכוי לבכי והתפרקות רגשית בסרט היפהפה הזה הוא גדול. אור ירחיב עליו בקרוב ובפוסט נפרד, אז רק אציין שמבחינתי הסרט כולל כמה מתצוגות המשחק שהכי אהבתי השנה, ואת מה שהיא כנראה סצנת השנה שלי. סביר להניח שלא כל מי שצפה בסרט יודע על איזה סצנה אני מדבר. יש לי הסתייגות קלות מן הסרט של הבמאי אנדרו היי(ג), אבל ניתן להניח כי פרט לטקסט המובטח של אור, הסרט יזכה לאזכור (מאוד שסביר שיותר מאחד) בסיכומי השנה של סריטה במסגרת הסרטים הכי טובים של 2023. וכעת, המלצות נוספות לסרטים מתוך התכניה של הפסטיבל.

אלממולה
Almamula

זו כנראה רק נקודת עניין אישית מוזרה שלי, אבל אני נוטה לחפש בפסטיבלים בכלל ובפסטיבל לקולנוע גאה בפרט סרטי התבגרות מאמריקה הלטינית. במקרה, סדר הא-ב גרם לך ששני הסרטים הראשונים בפוסט הזה עונים על הגדרה, כל אחד בדרכו השונה. "אלממולה" נפתח עם גיבור שסופג הקנטות על הנטייה המינית שלו, עוד לפני שהוא לגמרי הבין אותה בעצמו שכן הוא מצוי בראשית גיל ההתבגרות. משפחתו של הגיבור, ששמו נינו, מחליטה לעזוב את הסביבה העירונית לטובת יישוב קטן בחיק הטבע הארגנטינאי, גם בו תהיה לו הזדמנות לפקוד את הכנסייה ולהבין את הסכנה. הקרבה ליער מייצרת גם סכנה נוספת: הדמות המיתולוגית של אלממולה שרודפת את החוטאים בחטאים של הליכה עם התשוקה שלהם. לצד היכרות עם הסכנה, נינו פוגש במקום גבר שהופך לסוג של מודל לחיקוי עבורו וגם למושא תשוקה, כאשר גם לאחותו ולאמו יש קווי עלילה עם תשוקה שייתכן ויש בה מימד לא מוסרי.

יש עוד לא מעט פרטי עלילה וכמה דימויים מיוחדים בסרטו של חואן סבסטיאן טורלס, אבל העיקר בו הוא מה שלא בהכרח נראה על המסך ולא נאמר בצורה ישירה – האווירה הכללית שלא תמיד מוגדרת, המוהלת מימוש עצמי וסכנה, כמיהה שהיא גם פחד. זהו סרט שפועל בצורה חושנית, כאשר הכוונה בכך היא לא רק לחושים הקשורים בחוויה המינית או במשיכה למשהו מסוכן. הכוונה היא גם לתחושת הבלבול שמעוות את העולם, לחוסר היכולת להכריע בין מרידה במוסכמות לבין המתסרות לביטחון שהן מציעות. לא כל הסרט מצליח לייצר את אותה תחושה מרתקת ומפחידה, אבל לפרקים זה עובד וזה כבר שווה את החוויה.

כל האש
Todos los incendios / All the Fires

סרט ההתבגרות הנוסף מגיע ממקסיקו והוא מתמקד בדמותו של ברונו, נער שחי עם אמו ונרתע מבן הזוג החדש שלה. בזמנו הפנוי, ברונו מעלה סרטי וידאו שלו משחק באש/שורף דברים. אין לו הרבה עוקבים, אבל נערה אחת מעיר אחרת בשם דניאלה מפתחת איתו קשר של ממש דרך הרשתות החברתיות. בביתו, ברונו קרוב לחברו איאן שעוזר לו בצילומים, אך כאשר איאן מנסה להכניס למערכת היחסים גם גוון מיני, ברונו בורח מן הבית לעבר דניאלה באופן שמעורר חשש, שכן זו נראה כמו קפיצה של ממש במערכת יחסים. באופן שנראה מעט מוזר תחילה, גם אם הכוונת של דניאלה נראות אמביוולנטיות, דווקא המשפחה שלה ממהרת לקבל אותו כבן הזוג שלה.

יש בסרט כמה סודות שמתגלים לקהל, אבל המסע העיקרי הוא של ברונו לגלות את עצמו ואת מוקד המשיכה שלו לאש, לצד הרתיעה שלו מגורמים בחייו שיכולים להעניק יציבות. הבמאי מאוריסיו קלדרון ריקו בנה סרט שכל הזמן עוקב אחר דמות אחת, אבל מצליח לייצר הזדהות ומהלך רגשי גם לשורה ארוכה של דמויות משנה. כאלו שנמצאות בשלב מאוחר יותר של ההכרה העצמית שלהם מאשר ברונו, אך הידיעה הזו עדיין לא פתרה אותם מן המצוקה הרגשית. זה מסוג הסרטים הצנועים שמצליחים להיות כנים ומעמיקים מבלי לנסות יותר מדי, דרך סצנות שתחילה נראות מעט מוזרות אבל ביחס למכלול הסרט יש בהן משהו טבעי. מאידך הסרט גם מזכיר מדי סרטים אחרים והוא לא מתפתח למשהו שנחרת בזיכרון לאורך הזמן, אבל הוא כן מבטא בדרכו את קולו ועושה זאת בצורה קולחת.

כל צבעי העולם הם בין שחור ללבן
All the Colours of the World Are Between Black and White

די נדיר לראות סרטים מאפריקה על המסכים בארץ בכלל, ובהקשר של הפסטיבל הגאה הדבר מורכב. בלא מעט מדינות אפריקאיות יש חוקים נגד יחסים חד מיניים, כולל ניגריה ממנה מגיע סרטו של באבאטונדה אפלואו. חלק מן המשיכה של הסרט היא תיאור החיים בסביבות העיר הגדולה לאגוס, דרך מה שנראה כמו אזורים עניים מאוד לצד מקומות המנסים לבטא השפעה מערבית. למשל בית קפה שמופיע באמצע הסרט כלוקיישן ונראה כי ההשפעה שלו ממנהגים זרים מכניסה גוון נוסף של מבוכה, תחושת חוסר התאמה וכמיהה לשייכות, המאפיינת את גיבורי הסרט.

אולם, מה שהופך את הסרט לאחד מהכי טובים שראיתי השנה בפסטיבל הוא הסגנון הקולנוע של הבמאי, סגנון שאולי ידרוש קצת הסתגלות מצד חלק מן הצופים, אבל בסופו של דבר מצליח לייצר רגעים פשוטים ופיוטים המתארים היטב תחושת בדידות, חוסר תקשרות ובעיקר ייסורים פנימיים של הגיבור הנקרע בין תכתבי החברה בה הוא חי לתשוקה שלו. הדבר נעשה בסגנון שהוא לפרקים מוקפד ומינימליסטי בהעמדות המיזנסצנה ובתשומת לב לפרטים קטנים והתנהגות סמלית של הדמויות.

הדמות הראשית היא זו של במבינו, רווק שחי בלי משפחה ועובד כשליח המצפה לקידום. יש לו מערכת יחסים עם אישה, אך בניגוד אליה הוא חושש להכניס מימד מיני לקשר שלהם. במקביל, נקרמת חברות בינו לבין באווה, בעל חנות הימורים וגם צלם בעל שאיפות אמנותיות. בשני המקרים, במבינו הוא זה אשר מפגין יותר חשש לגבי התקדמות מערכת היחסים, באופן שגורם לו להתנהג לא פעם בצורה פוגעת. לפרקים, הדיאלוגים בסרט ישירים או פשטניים מדי, מה שצפוי לפלג את הקהל ולייצר תחושה של חוסר אחידות בעשייה. אבל פתיחות לקצב קולנועי אחר ודרך שונה של ייצוג המציאות ממה שאנו מורגלים לו תעזור לחשוף יצירה עם רגעי שיא רגשיים רבים.

לרדוף אחרי צ'ייסינג איימי
Chasing Chasing Amy

סרטו של קווין סמית' "לרדוף אחרי איימי" (שיוקרן גם הוא בפסטיבל) הוא בו בזמן סרט פולחן וסרט שנתפס כבעייתי בימינו. בפוסט של אור על הסרטים שהשפיעו על ספרו "מה שכבר ארוז" הוא כותב היטב על הדואליות בצפייה בסרט כיום: מצד אחד, יש בו רבדים פוגעניים ומבט גברי סטרייטי על להטב"קים בכלל ורצון לקיים יחסים רומנטיים עם אישה לסבית בפרט. מאידך, באופן שמפתיע ביחס לסרטים האחרים של היוצר, זה סרט שאוהב את הדמויות שלו ולפרקים גם את הקהילה הגאה שהוא מתאר, בצורה שהיה נדיר למצוא במיינסטרים של שנות התשעים.
בטקסט שלו, אור קרא לכתיבת מאמרים על סרטו של סמית והסרט הנוכחי עושה את זה בצורה שהיא גם מסע אישי לגלוי עצמי בעזרת הקולנוע, וגם מבט על הצדדים הפחות מחמיאים בעשייה שלו. צדדים היוצרים של שני הסרטים לא בהכרח רצו לראות או להתמודד איתם, חלקם כלל לא קשורים להתייחסות לקהילה הגאה. בכל המקרים, הסרט התיעודי מצליח לנסח טענות משכנעות וגם להביא צדדים אחרים, לכאורה הפוכים אבל למעשה משלימים באופן המאיר משהו פגום בראייה הבינארית של סרטים ואנשים בימינו: פוגעני יכול להיות גם מעורר השראה, מעמיק יכול להיות גם רדוד, ייצוג חשוב יכול להיות גם בעייתי.

הדבר נכון גם לגבי הדמות של קווין סמית' כפי שהיא מופיעה בסרט – מנטור תומך, מודע לעצמו, שמנסה לעזור ומוכן גם לשמוע ביקורת. מאידך, הסרט לא מתחמק גם מהתנהגות בעייתית שלו בעבר, שכללה פגיעה בחברים ובאנשים הקרובים לו ביותר. אנשים הם דבר מורכב וב"לרדוף אחרי איימי" סמית', שמצטיין לרוב בהומור, הצליח לבטא את זה בסרט עם נקודת מוצא בעייתית מאוד. הכניסה אל מאחורי הקלעים של היצירה מראה כיצד סיפורים שונים בסביבתו של הבמאי חברו יחד להשראה לסרט ולדמות של איימי. היא לא אישה אחת אמתית, אלא כמה נשים היוו לה השראה ותרמו לבניית דמותה. הסרט מעניק להן מחדש קול ואפשרות לסלוח או לא לסלוח לחלוטין על העבר.

בנוסף, זהו סרט אישי על כך שהצפייה בקולנוע יכולה לגרום לאנשים להגדיר את עצמם מחדש בצורה טובה יותר. בחלק מן המקרים, כולל במקרה של סב רודג'רס שביים, בכלל לחשוף את הקיום של הקהילה הגאה ולהכניס לתודעה אוצר מילים שאיפשר הכרה והגדרה עצמית בשלבים שונים של החיים. המסעות האישיים הופכים את הסרט התיעודי לא רק לדיון מעמיק בסרט עלילתי שנעשה לפני יותר מ-25 שנה (והוא נותר בתרבות עד כדי כך שהנטייה לקרוא לו בארץ בשמו הלועזי חדרה לכותרת העברית), אלא גם למבט מרגש על תיקון ופנייה לדרך חדשה בחיים בהווה עבור מספר דמויות.

משק בית למתחילים
Housekeeping for Beginners

סרטו של גורן סטולבסקי (״לא תהיי לבד״) הוא נציג צפון מקדוניה לפרס האוסקר הבינלאומי השנה ואולי גם המלצת הזרם המרכזי שהכי קל לעמוד מאחוריה השנה בפסטיבל הגאה. סטולבסקי אמנם לוקח את הזמן שלו בתיאור שגרת החיים של הדמויות, אך הוא מצליח לרגש ולתת תמנות מצב של תא משפחתי מורכב המצוי ברגעי משבר, ועושה זאת בצורה שיכולה להגיע לקהלים רחבים, אני מאמין. בתחילת הסרט אנו נכנסים לסיטואציה מורכבת: זוג נשים חולק דירה ומגדל את שתי הבנות של אחת מהן, כאשר האם הביולוגית מתמודדת עם מחלת סרטן ועם האופציה של מוות קרב. בבית של הזוג יש גם שותף לדירה, גבר הומוסקסואל שחי חיים פרועים יותר. לפעמים סגנון חייו מתנגש עם החוויה של הילדות, המבוגרת שבהן מצויה בשלב המרדני של גיל ההתבגרות.

האישה החולה מבקשת מבת זוגה לדאוג לילדות במקרה של מוות, מה שמציב בפני המשפחה אתגר כפול: אתגר בירוקרטי שייתן לבת הזוג חזקה על הילדות, במדינה שדומה כי אין בה אופציה להכרה ממסדית בזוגיות בצורה ישירה; לא פחות גדול הוא האתגר בניית הקשר הרגשי שמעולם לא היה חזק, והתמודדות עם הפערים בין האישיות השונות והמצב השונה של הילדות, שגם סופגטת מידה מסוימת של להטב"קפוביה מן הסביבה. דרמה ומתח יש בכל סצנה, אבל סטולבסקי בונה את סרטו לא כמהלך המוביל בהכרח לשיא. למעשה, ייתכן ושיא העצבים הוא בסצנת הפתיחה על דבר שהוא משני ביחס לעלילה, בסרט שהוא גם מבט רוחבי על החברה בצפון מקדוניה. אולי כתוצאה מכך, חשתי כי הסרט נותר מעניין לכל אורכו אבל בסופו של דבר אין בו רגעי שיא שנחרטו עבורי. זה לא אחד מן הסרטים שהכי אהבתי באופן אישי מההיצע של הפסטיבל, אבל יחד עם זאת זה סרט שיש בו הרבה מה להעריך ומהרבה בחינות, זה ההימור הכי בטוח להמלצה לקהלים מגוונים ככל האפשר.

עבודה
Labor

אם יש נושא שהוא טאבו נפיץ גם עבור חלק מבאי הפסטיבל, הוא כנראה עיסוק בעובדות תעשיית המין. הסרט הזה נוגע בטאבו דרך תיעוד אינטימי של אישה שבחרה בנתיב הזה, אך הוא מנכיח את המחלוקת כבר בפתיחה, בתצלום תקריב על פני אישה שלא מאפשר זיהוי, ובאמירה שלה שהיא עצמה לא תצולם לסרט התיעודי שמספר את סיפורה. אישה אחרת תהיה הקול שיקריא את המילים שלה, מחשש לתגובות בסביבה בה גדלה. הפחד מלספר למשפחה מלווה את הגיבורה, המכונה בסרט האנה, גם במהלך הסרט העוקב אחר הסיפור שלה בעשור. היא חיה בשוודיה בזוגיות עם אישה, אך הרגישה רצון לבקר בסן פרנסיסקו עקב משיכה לתרבות הקווירית במקום. שם היא פגשה שלוש דמויות. טובה פילס, הבמאי.ת של הסרט וגם שני עובדי תעשיית מין המרואיינים בסרט בפנים גלויות בצורה ישירה: סיד הטרנסג'נדר וקלואי שעובדת כדומינטריקס.

על מנת לשרוד כלכלית ולהישאר בארה"ב, האנה פונה לנתיב דומה. מכיוון שהיא חוששת לעבוד לבד, היא מצטרפת לקלואי בעבודה. להוריה היא לא מספרת כיצד היא מתפרנסת, חבריה מטילים ספק ובת הזוג שנותרה מאחור תומכת בהתחלה, אבל דברים מסתבכים גם בגלל קשיים אחרים של מערכת יחסים מרחוק. יש בסרט גוון של מלנכוליה, אבל אין בו שיפוט ואף כי אחת משלוש המרואיינות בעצם לא נראית, הוא מספק תחושה של אינטימיות.
זה לא סרט למי שמחפש שורה תחתונה ברורה לגבי מוסריות המקצוע או הנזקים לעובדים בו. יש בו כאב, אבל לא בהכרח מדובר בסיפורים על ניצול ובניגוד לחלק מן העוסקים בעבודה הזו, דומה כי יש אופציה לבחור בכל שלב. למרות הכותרת, עבודה היא לא נושא העיסוק היחידי. הסרט מפגין גם פתיחות ביחס למנעד המשיכה המינית וההנאה ועוסק גם במערכות יחסים רומנטיות וחברויות, עם או בלי מעורבות של מין בקשר. אף כי היוצר.ת כמעט ולא מכניסה את עצמה לסרט מעבר לאזכור כי פגשה את האנה, התחושה היא לא של נקודת מבט חיצונית אלא של תיעוד מבפנים, הכולל פרספקטיבה של זמן אבל לא מחפש שיפוט בעודו מראה משהו באופי העבודה בלי רגע אחד של ארוטיקה.

עלינו לא עלינו
About Us But Not About Us

הבמאי הפיליפני ג'ון רובלס לאנה מבסס את סרטו על מגבלה קולנועית: מקום התרחשות הזמן, כלומר התרחשות בזמן אמת. מצד אחד, הדבר מונע שימוש בחלק מן הכלים הקולנועיים. מאידך, הוא מאפשר ליוצרים הזדמנות להראות כיצד סרט יכול להיות הרבה יותר דינמי מתיאטרון מצולם גם בתנאים הללו. לכן, הסרט שעל פניו מתרחש כולו במסעדה בשלבי היציאה הראשוניים ממגבלות הקורונה, מתגלה כעשיר בתנועות מצלמה מודגשות, שינויים בזוויות הצילום ובתאורה. זה קורה באופן שלעתים מרגיש מוגזם או מאולץ, אבל בפועל מייצר עניין חזותי פנימי במה שהוא רוב הזמן שני שחקנים מדברים. אם כי הסרט מכניס עוד דמויות לרקע וגם לפרקים שובר את הריאליזם ומנכיח לא רק את הדמויות המרכזיות. זאת משום שזהו סרט שבמרכזו שני שחקנים, אבל ניתן לומר שהוא מספר סיפור של שלוש דמויות. אלו הם מרצה לספרות אנגלית, סטודנט שהוא בן טיפוחו בצורה שספק חוצה את הגבול הלגיטימי, וגם מי שלא נראה ישירות על המסך, בן זוגו של המרצה שהוא סופר נערץ המרצה באותו מוסד לימודי.

יותר מזה לא כדאי לדעת על העלילה, שכן הסרט נע בין דרמה לרגעים רומנטיים, אבל בסיסו הוא מותחן. כולל טוויסטים וסערות של ממש, גם אם לכאורה אנו נשארים בגבולות המסעדה. מלבד היחסים הבין-אישיים, הסרט עוסק גם במתחים מופשטים יותר. למשל, המתח בין שתי השפות של הסרט שהן גם השפות בהם יש לסטודנט הצעיר אופציה להתפתח ככותב: אנגלית, השפה אותה הוא לומד והמרצים שלו סבורים כי היא מתאימה יותר להצלחה ספרותית, וטגלוג, השפה המדוברת בפיליפינים, שהיא אולי אותנטית יותר. הכותרת מתייחסת גם למתח בין ספרות "בדיונית" לחיים, דרך כמה יצירות שאולי מבוססות על משולש הדמויות ובו בזמן גם בדיון. מידת הנזילות בין ההגדרות תלויה במפרש והצופה עשוי לשנות עמדה. הסרט היה יכול להיות משויף מעט יותר על מנת לייצר עניין לכל אורכו, אבל לפחות במקרה שלי ולמרות מגבלות מסוימות הוא לכד אותי מחדש בחציו השני. למי שמחבב סרטים בלוקיישן אחד, זו אופציה יחסית מוצלחת.