״היוצר״, סקירה

לצאת אל בית הקולנוע היה שונה מהרגיל. לא רק כי ללכת לראות סרט אחרי חודש וקצת של צפייה ביתית, ואפס יכולת להתרכז בשום דבר מכל סוג, שידר מעין תחושת ״נורמלי הוא המוזר החדש״. כמעט התנצלתי כשרכשתי כרטיס לסרט הכי אסקפיסטי למראה בקולנוע רב-חן שבכיכר דיזנגוף, אפוס המדע-בדיוני ״היוצר״ (The Creator) של גארת אדוארדס, ולא שכחתי לשאול מה לעשות במקרה של אעזקה ואף למלמל תודה שהקולנוע בכלל פתוח. שמחתי לגלות שאני לא היחיד באולם, לא לבד בבחירה שלי במה שנראה על פניו הכי רחוק ממהדורות החדשות, ונחרדתי למראה השקופית המבשרת כי מתישהו במהלך הסרט תישמע צפירה עולה ויורדת כחלק מהעלילה. מסתבר שזה לא היה הטריגר היחיד, ודווקא הסרט שהכי הסתקרנתי להשלים מבין אלו שחזרו לקולנועים אחרי ההשבתה, התגלה כרלוונטי לחיים של כולנו. זו לא בהכרח הייתה כוונת היוצר, משחק מילים שלא אחזור עליו בהמשך, אבל יש פה סרט שראוי להתייחס אליו בתור מה שהוא. המון סרט ולכן לא מעט נקודות התייחסות, למעשה.

אחר הקריירה של אדוארדס אנחנו עוקבים בסריטה כמעט מראשיתה. לפני סרט הביכורים שלו ב-2010, השנה הראשונה שלנו, הוא חתום בעיקר על יצירות קצרות או טלוויזיוניות ולא רק כבמאי אלא בעיקר כאיש אפקטים מיוחדים. ״מפלצות״ הראה את הפוטנציאל שלו בשני התחומים, כבמאי שיודע לשלב היטב אפקטים וצילום וכך לגרום לסרט דל תקציב להיראות כמו בלוקבאסטר. הוא נחטף להוליווד מיד לאחר מכן כדי לעשות את אותו הדבר ב״גודזילה״ גרסת 2014, ולהשתתף בפרויקט הכושל (בדיעבד אם תרצו) של חידושי ״מלחמת הכוכבים״, עם סיפור הצד ״רוג אחת״. העבודה מול תאגיד דיסני-לוקאס הייתה כנראה טראומתית במיוחד משום שמאז 2016 ועד ״היוצר״ השנה, אדוארדס לא ביים. אולי זו אחת הסיבות בגללה הסרט נראה כאילו ניסו לדחוס לתוכו את רוב יצירות המד״ב שראיתם בחייכם ולארוז הכל לשעתיים ורבע. כמות הרעיונות פר דקה היא מהגבוהות שראיתי בסוגה הזו השנה, כאילו אדוארדס לא משוכנע שאי פעם יתנו לו לביים שוב והוא חייב להעמיס על המסך את כל היצירתיות שהצטברה בו.

התסריט הוא מה שקרוי ״מקורי״ בקולנוע האמריקאי, מה שמעיד על מקורותיו אבל לא בהכרח על מקוריות במובן האיכותני של המילה. כי ״לא מבוסס על מותג או קניין רוחני״ זה קצת ארוך ומסורבל, אפילו בראשי תיבות (למעמאק״ר). אדוארדס חתום על הכתיבה יחד עם כריס וייץ, מי שכתב עימו את ״רוג אחת״ (עד שטוני גילרוי הגיע לעשות סדר) אבל הוא גם במאי בזכות עצמו, עם מסלול דומה לזה של אדוארדס – הצלחה בתחומו עם ״רווק פלוס ילד״ והיבלעות במכונה ההוליוודית (״מצפן הזהב״, ״דמדומים 2: ירח חדש״). על הפרויקט המשותף הקודם של השניים נהוג לומר שהוא הפוליטי בסרטי ״מלחמת הכוכבים״, בוודאי החדשים שבהם, והקרדיט לכך לרוב הולך אל גילרוי שהגיע בשלב מאוחר. ההנחה הזו מתחזקת אם צופים או צופות בסדרה של גילרוי בדיסני+ ושמה ״אנדור״, אבל אני פה כדי להזכיר שפוליטיקת מד״ב הייתה הקטע של אדוארדס עוד מ״מפלצות״. סרט ובו חייזרים ענקיים נחתו בכדור הארץ ואיזור הנחיתה שלהם הפך לשטח מפורז ומוקד לסכסוכים גיאו-פוליטיים. הפעם הוא מגביר את החוגה למקסימום או מוצא הילוך חדש בתיבה, משום ש״היוצר״ הוא יותר דרמה פוליטית אלגורית מאשר אקשיונר או מדע-בדיוני פילוסופי.

אפשר להיווכח בכך למן הפתיחה, המורכבת מצילומי ארכיון (מפוברקים למופת) על השתלבות הבינה המלאכותית בחברה האנושית, כך בעולם של הסרט ובעתיד הלא-מאוד-רחוק, בחצי השני של המאה הנוכחית. במונטאז׳ יעיל, גם אם לפתוח סרטים במהדורות או כתבות חדשות זה טריק די מאוס, מתוארת לנו היסטוריה אלטרנטיבית שמובילה לעתיד עגום – המכונות נעשו מתקדמות ודומות מספיק לבני אדם על מנת להשתלב בחברה, אבל אסון קטלני הוביל לרדיפתן והוצאתן אל מחוץ לחוק. בהווה של הסרט, רק ב״אסיה החדשה״ עדיין מצדדים במכונות ומסתירים אותן מפני האימפריה האמריקאית, שצדה את אלו שנראים כמו אנשים אבל הם סינתטיים. ״רפליקנטים״ היה תפוס אז בסרט זה האנדרואידים נקראים סימולנטים – חלקם ממוכנים מכף רגל ועד ראש, ואחדים מהם דמויי אדם למעט העורף וצידי הראש החושפים כי מדובר ברובוטים. יש עוד המון בניית עולם והסברים זריזים ורופפים על הצד המכני לעומת האנושי, אבל מה שחשוב לדעת הוא שלאמריקאים יש נשק קטלני המנצח להם את המלחמה: מבצר מעופף המכונה ״נומאד״, עין בשמיים המאירה זרקור כחול מן האטמוספירה על הקרקע ובכוחה להשמיד איזורים שלמים.

אל תוך העולם המעניין למדי, נשזרת עלילה שמצליחה להיות גם תבניתית להחריד וגם מבולגנת וחסרת צורה. סוג של הישג, בעיניי. ג׳ון דייויד וושינגטון מגלם את הגיבור, ג׳ושוע, חייל אמריקאי לשעבר שאיבד יד ורגל באסון המכונן ונעזר בתותבות רובוטיות. הוא ערק אל אסיה החדשה והתאהב במקומית (ג׳מה צ׳אן), המחוברת למחתרת המסתירה ומגינה על סימולנטים. רובם נראים אסיאתים, למשל זה שמגלם קן וואטנבה. יהושוע, או שוקי אם תרצו, לא מספר לזוגתו ההרה שגם הוא במחתרת, כלומר עדיין עובד בשביל האמריקאים ששתלו אותו שם כדי להשיג מודיעין. המשימה הסודית שלו היא למצוא את ״נירמאטה״, שם קוד ליוצר משם הסרט, זה שמפתח את הזן הבא של הרובוטים. פשיטה של כוחות אמריקאים על ביתו של ג׳וש מאלצת אותו לבחור צד, ומביאה אותו לשלב הבא במשימה שלו – מציאת הנשק שובר השיוויון שפיתח אותו נירמאטה. כדי לסבך עוד יותר את העניינים, מתגלה שאותו נשק הוא בעצם ילדה סימולנטית מתוקה נורא (מדליין יונה ווילס, בבכורה קולנועית). בחיי שרק התחלתי אבל ברור לאן זה הולך – שוב עלילת הזאב הבודד שנאלץ להגן על גורה ברחבי עולם קשוח ואפל.

קו העלילה הזה, שהופך למרכזי וממנו מסתעפות קלישאות ז׳אנר נוספות, דווקא מבוצע לא רע. וושינגטון הבן והשחקנית-ילדה שלצידו מתחילים מחוסר תקשורת מוחלט ועוברים יחדיו מסע שמגיע לאהבת דמות-אב ודמות-בת, באופן אמין ולפרקים גם מערב רגשית. עבורי זה קרה בעיקר משום שהיא רובוט, ממש כפי שהייתי אוטומטית בעד המכונות ונגד בני האדם הרשעים. בעיה חוזרת שלי בסרטים מסוג זה, כך שאני לכאורה קהל היעד של ״היוצר״, אבל יש בעיה גדולה יותר – נזכרתי בכל אותם סרטים לאורך הצפייה. מצאתי את עצמי ממש משלים משפטים שנאמרים כך שיתאימו לסרט שעשה זאת יותר טוב. לדוגמה, במהלך הסיפור על החייל האמריקאי שנשלח לחיות בארץ זרה ומתאהבת במקומית, אחת הדמויות אומרת לגיבור ״Don’t go native on me״, ומיהרתי להוסיף ״ג׳ייק סאלי״. לא ש״אווטאר״ היה שיא המקוריות, למעשה ההאשמה החוזרת נגדו היא הפוכה, אבל ישנן דרכים לגרום למוסכמות לעבוד לטובתך. ״היוצר״ כאילו מוותר מראש באמצע ההסבר ולי לא נותר לסיים את המחשבות האפויות למחצה שמוצגות מולי, נגיד עם ״אה, אז כמו בשליחות קטלנית״, מבלי שהסרט יספק הסברים משלו.

זה חבל כפליים משום שרעיונות לא חסרים כאמור, אבל אדוארדס או אולי המפיקים שלו עסוקים כל הזמן בקידום העלילה הכי קלושה וחסרת חשיבות שיש, במקום בפיתוחם. הייתי מאוד רוצה להבין, בין היתר: מה ההבדלים בין הסימולנטים השונים, מה זה המכשיר של העלאת זיכרונות אנושיים לתוכם, באיזה קטע הם צריכים לנמנם כמונו ואוכלים את האוכל שלנו, או למה יש טיסות ישירות ואזרחיות לתחנת חלל מבצעית. אבל רעיונות מד״ב משנים צורה תוך כדי הסרט לחורי עלילה, או חוטי עלילה שנפרמים אם מושכים בהם. המונח דאוס אקס מכינה, בהקשר של סרט על מכונות דמויות אדם שיש דיון שלם האם הן בעלות נשמה או נעדרות אחת, שב ועולה לתודעה בכל כמה דקות לאורך הצפייה בהקשרו המקורי.

בעיניי, זה לא באמת על בינה מלאכותית. הסימולנטים הם בדיוק כמונו, שזו אמירה בפני עצמה אבל היא קשורה לבני אנוש ולא לטכנולוגיה עם תודעה. ואלה שצדים אותם נעזרים במחשבים ובמכונות להשגת יתרונות טקטיים, אז מה עשינו בזה. אולי אם נתייחס לתסריט כתוצר של בינה מלאכותית, שנתבקשה לכתוב סרט מדע-בדיוני אלגורי על עצמה, אפשר לומר שזה אחד הנושאים הרבים בסרט. אבל מה שהטריד אותי יותר הוא חוסר ההתאמה של מסע הגיבור לסיפור המסגרת: בסרט על מלחמה כוללת בין בני אדם לעצמם ולרובוטים, עם תוצאות הרסניות לכל המשתתפים, כל מה שמעניין את גיבורנו הוא למצוא את זוגתו ואולי גם את עצמו. זה מפריע לו להבין שהילדה-סימולנטית-נשק שהוא אחראי עליה פתאום ראויה להגנה ואפילו לחיבה שלו, מפריע לי להנות מהרובוטים החמודים, וזה משונה ברמה שדוחקת לשוליים את כל שאר הדברים המשונים בסרט.

מה שמביא אותנו לז׳אנר האמיתי של הסרט, שהוא סוג של אוקסימורון – מד״ב לטמבלולים. קחו בחשבון שבכל כמה דקות השכל הישר עלול להישבר בגלל משהו נוסף שנאמר או קרה בסרט, עד כדי קצר מערכות מוחלט, מה שמעלה תהייה מי קהל היעד של הסרט ולמה שמישהו שבא לספוג רעיונות מד״ביים יזדקק לחצאי-הסברים דווקא על העלילה הפשוטה. לכן אסור לחשוב על כך (רק בדיעבד) אם תרצו להוסיף ולהיסחף. לשמחתי, היה מאוד קל להיסחף בזכות הבימוי של אדוארדס, בדגש על השימוש שלו באפקטים ובסביבה העוטפת את הדמויות הקלושות. זו בקלות עבודת האפקטים המרשימה ביותר שראיתי בסרט גדול מאז סרטי ״כוכב הקופים״ האחרונים, עם יצירי מחשב שנדמים אורגניים לגמרי לרקעים ולסיפור. לא להאמין שהסרט הזה עלה כ-80 מיליון דולר, ויש לומר ״בלבד״, בזמן שסרטים עם תקציב כפול ומכופל נראים כמו ג׳ורה מפוקסלת.

זה אומר שלרגע לא פקפקתי בנוכחותו של אף יצור או מכשיר, ולא פעם ממש התפעלתי לרמת ה-וואו מהיכולת של אדוארדס להנדס את הפריים לצרכיו. הצילומים בלוקיישנים אמיתיים בתאילנד, עם מחשבה תחילה על שילוב יצירים דיגיטליים בהמשך, השתלמו בענק. הבחירה מוסיפה לתחושת האותנטיות ומבליטה את הסרט בין שלל היצירות שנעזרות במסכים ירוקים ועבודת פרך של צוותי אפקטים. הצד האודיו-ויזואלי הוא לא רק הנדבך הכי מרשים בסרט, אלא ממש סיבה לצפות בו ועל מסך גדול. סחתיין מגיע לצלם הישראלי-אמריקאי אורן סופר, שעבד כממשיכו של גרג פרייזר (״חולית״, ״הבאטמן״). המוזיקה שהלחין הנס זימר הייתה פחות דומיננטית, במפתיע, מן האפקטים הקוליים. הייתי מגזים ואומר שאולם קולנוע טוב יותר היה משנה את החוויה שלי, אבל תנאי ההקרנה בישראל די דומים ברוב בתי הקולנוע ויש ליקויים תסריטאיים ששום מקרן או רמקול לא יוכלו לתקן.

מה שמביא אותנו לפן העכור ביותר בסרט, וגם המטרגר שלא בכוונה בגלל המצב בישראל – הפוליטיקה. במקור, אני משער שאדוארדס כיוון לרפרר אל מלחמת וייטנאם, כפי שיעידו כל הסצנות בהן אמריקאים פושטים על כפרים אסיאתיים במדינות מיוערות וחסרות שם, או לאימפריאליזם בכלל. תעיד על כך הדמות של אליסון ג׳ני, גנרלית חסרת רגש יותר מכל מכונה בסרט, שדוחפת קדימה את חייליה להשיג יתרון במערכה ללא התחשבות בחיי חפים מפשע. ופתאום השימוש הציני בילדים בעת מלחמה, דיבורים על חטופים והשבתם או בחירת צד אחד במה שהוא ללא ספק אירוע מורכב, והופ – אני כבר לא באולם הקולנוע ספון במושב מול יצירה בדיונית. תזכורת אחר תזכורת לגבי התנהגות אנושית בשם אידיאל לעומת הומניות לשמה, או מקרים ספציפיים המזכירים שזה אולי מאוחר מדי אבל בכל זאת משנה מי באמת ירה על בית החולים בעזה, כלומר, בלוס אנג׳לס של ״היוצר״.

מבלי להיכנס לעוד קלישאה של הזמנים, התוהה האם זה כן או לא הזמן לראות סרטים בקולנוע, אומר רק שעבורי מדובר בגורם המשפיע על החוסן הנפשי. רק קחו בחשבון שהסרט המסוים הזה, בו אזרחים מסתתרים מפני טילים וכולם שופטים את כולם רק בשל השתייכותם לקבוצת אוכלוסייה כזו או אחרת, איננו אסקפיזם טהור כרגע. אולי רק עוד כלי לעיבוד המציאות.