״גברת החידונים״ (Quiz Lady), סקירת דיסני+

מבין כל הדברים הממלאים באשמה לא נחוצה בחודש ונצח האחרונים, הכי מביך אותי להודות שאני צורך ונהנה מקומדיות. לא תכנים הומוריסטיים על המצב, אם כי גם כאלה אני מוצא ברשתות החברתיות וצוחק בחשאי, אלא סתם קומדיות. רצוי מאת אמריקאים שלא יודעים איפה זה ישראל או מה זה פלסטין (כמו רוב מי שמפגין כרגע ברחבי העולם, אבל זה נושא אחר). לכן, מתוך תחילת נובמבר, אז כל שירות סטרימינג התחדש בסרט עם פוטנציאל להיות מדובר במדינות שמצבן הבטחוני מאפשר זאת, שמתי עין על דיסני+ שם אמורה לעלות קומדיה מקורית. עופר כבר כתב על שני הסרטים הבולטים של אותו סופש, ״ניאד״ של נטפליקס ו״ציפורניים״ של אפל. כיוון שכתבתי על שניהם ל״הארץ״, בלי יותר מדי חיבה יש לציין, חשבתי להשלים טרילוגיה עם הסרט שמצאתי כמצטיין של אותו יבול – ״גברת החידונים״ (Quiz Lady). האם זה כי הוא קומדיה ולא הזכיר לי כמעט בשום שלב את המציאות הישראלית-פלסטינית של היום? אולי, אבל נדמה שבכל תקופה בשנה אפשר לצחוק בזכותו.

שם הסרט הוא כינוי, ספק חיבה וספק גנאי, שהודבק לגיבורה שלו בשלב מסוים בעלילה. זוהי אנני (אקוופינה) מבלה את ימיה בהסתתרות מפני העולם. בעבודה המשרדית היא מתחבאת בתוך השקובית שלה, בהגעה הביתה היא מנסה שלא להיתקל בשכנה הקשישה והנרגנת (הולנד טיילור). נחמתה היחידה היא צפייה בשעשועון טריוויה דמוי ״ג׳פרדי״, אותו היא רואה מאז ילדותה. הטקס לא השתנה לכל אורך השנים: ליטוף כלב הפג הישיש שלה ושמו לינגוויני, ובצפייה במנחה שגם הוא לא התחלף מעולם (וויל פארל) מקריא שאלות ידע כללי למתמודדים. אנני יודעת את כל התשובות לקושיות הטריוויה ממקום מושבה על הספה, אבל החרדה החברתית החמורה שלה מונעת ממנה להשתתף בתוכנית בעצמה. כלומר, עד שאין לה ברירה. בערך.

שגרתה של אנני מופרת בשיחת טלפון מבית הזקנים בו שוהה אמה, שהלכה לאיבוד. בגלל ניסוח לקוי אנני מבינה בטעות שאמא שלה ״איננה״, וכך מבינה גם אחותה הבכורה שמוזעקת למקום. זוהי ג׳ני (סנדרה או), ההיפך המוחלט מאחותה הצעירה – מוחצנת, רעשנית, חברותית וחסרת אחריות. היא בנתה על כספי ירושה ככל הנראה, הבינה שהאם רק נטשה אותן ולא את העולם, ובחרה להתעלק על אחותה כי אין לה באמת לאן ללכת ומצבה לא מזהיר משום בחינה. עוד לפני שהאחיות מספיקות לעלות זו על העצבים של האחרת, פושע מקומי חוטף את הכלבלב שלהן ומצפה לכופר נאה. הוא טוען שזה בעבור חוב של אמא שלהן, בסיבוך עלילתי לא נחוץ, המוביל את ג׳ני לשכנע את אנני לעשות את מה שהיא נועדה לו – להשתתף בשעשועון הטריוויה הנערץ עליה, לזכות בממון נאה ולסדר הכל.

את התסריט המסועף שלא לצורך, אך מלא רגעים קומיים ומצטיין ברבדים נוספים שאגע בהם בהמשך, כתבה ג׳ן ד׳אנג׳לו (״הוקוס פוקוס 2״). במקור זו נועדה להיות קומדיה של נטפליקס, אך בית ההפקה ויתר על הסרט משום שלא רצה לשבח את הקטלוג, כנראה. אני לא מצליח לחשוב על אף סיבה אחרת, יש פה אפילו את הגיוון האתני שכל-כך אוהבים בתעשיית הסרטים האמריקאית (אבל באופן לא מאולץ) וכמובן סרט בהובלת יוצרות. הבמאית היא ג׳סיקה יו, שיש לה קריירה של 30 שנה בקולנוע ובטלוויזיה. אחד הדברים הראשונים שהיא עשתה היה לזכות באוסקר עבור הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר, עם ״Breathing Lessons: The Life and Work of Mark O'Brien״. מאז יש לה ברזומה המון פרקים בודדים בכל מיני סדרות שראיתם וראיתן, לא מעט קולנוע תיעודי ומדי פעם סרט עלילתי, למשל קומדיית הספורט (שלא הכרתי) ושמה ״Ping Pong Playa״. הייתי מגזים ואומר שאני שוקל לראותו בזכות ההנאה שהסב לי סרטה החדש, או כדי לבדוק האם היא במאית להשכרה או ממש בעלת מגע זהב בקומדיות.

מבחינה עלילתית, הסרט הזה צפוי ברמה של סנכרון מלא או דחייה קלה מצד הקהל. כלומר, תלוי איך תבחרו לצפות בו. לי מאוד התאים לא לחשוב על המהלך התסריטאי הבא או דווקא לנחש אותו נכונה, כי יש בסרט משהו מנחם במובן המוכר, והעיקר הן בכל מקרה הבדיחות. גם בתחום זה הוא נוטה להיות צפוי בקטע טוב, מנגן חזק על ההופכיות של האחיות ומתבל בהמון סלפסטיק. המון. עד כמה הסרט הזה לא מפספס אף בדיחה מתבקשת? כשנאמרת המילה ״פילדלפיה״ מתחיל להתנגן ברקע ״עין הנמר״. אבל לא מדובר בחוסר השקעה, אלא במיקוד שונה. מה שנראה תחילה כמו סתם קטע על חוסר זהירות במגרש חנייה, הופך לבדיחה חוזרת בעלת אפקט מצטבר. ומה שמתחיל כמו סרט על שתי אחיות המסרבות להתגבש גם במקרה של היעלמות אימן, מתדפק בעדינות ואז בחוזקה על דלת הלב ולפחות אותי הצליח לרגש כהוגן בהציגו את המסע של השתיים זו לעבר זו ואז יד ביד אל עבר מקור הפחד והכאב.

מוטיב ההפכים המתנגשים לכדי משהו חדש זולג גם לליהוק, מה שחילץ ממני עוד כמה צחוקים שאולי לא היו בוקעים אילולא הייתי מכיר היטב את הנפשות הפועלות. ברור לגמרי מדוע כמעט כל מי שעל המסך רצו להשתתף בסרט – אנטי טייפקאסטינג, הזדמנות לעשות משהו שונה מהרגיל. אקוופינה אמנם מסוגלת לגלם גיבורות של דרמה קומית מעודנת יחסית, כפי שעשתה ב״הפרידה״, אבל לרוב היא החברה-הטובה של הגיבורה המביאה אל הסרט אנרגיה קומית-כאוטית (״עשיר בהפתעה״ לדוגמה). הפעם היא כל-כך רפויה ומכונסת בעצמה עד כי חשדתי בכל רגע שהנה היא מתכדררת ומשתבללת עד התפוגגות. מעת לעת פורצת ממנה האקוופינה המוכרת, אבל רוב הזמן ההופעה שלה כמעט מאופקת והיא לרוב ״התחת של הבדיחה״ כמו שאומרים באנגלית, כלומר מוכנה לצחוק על עצמה עד לעג.

במקרה של סנדרה או, שחקנית שאני תמיד חש צורך לכתוב את שמה המלא, כבר מדובר בתפקיד מאוד לא אופייני. שלא לומר, אני מעולם לא ראיתי את הצד הזה שלה. כשהיא מתפרצת פנימה אל הסרט, בבלאגן דמוי אדם שלא היה מבייש את אקוופינה בשיאה, אחותה תוהה מה לעזאזל היא לובשת. זה בדיוק הדבר שעבר לי בראש, אבל הקאמבק של הדמות מאפיין אותה מיד ומוגש היטב בידי השחקנית. הזדקקתי לכמה דקות טובות כדי להבין שהמלאכותיות היא של הדמות ולא של השחקנית, המבצעת זאת באופן מעורר השתאות לפרקים ומצחיק מאוד כמעט כל הזמן. המלתחה אמנם מסייעת אבל התסבוכת הנפרמת תוך כדי תנועה שהיא ג׳קי, זו כבר מלאכת משחק קומית. מסוג הדמויות שהייתי מתחרפן אילו הייתה אחותי, במיוחד הבכורה שאמורה להוות דוגמה, אבל הייתי שמח לשבת איתה ולהבין את מהות השבר מאחורי החזות המתאמצת להקליל.

יש המון הופעות אורח חביבות עד נהדרות בסרט, מג׳ייסון שוורצמן בתור המתמודד בשעשועון שכולם אוהבים והגיבורה שונאת, ועד טוני הייל בתפקיד שנקרא בקרדיטים בן פרנקלין וזה לא סתם. יש גם מחווה אדירה לשחקן שהלך לעולמו השנה, בלי לדעת שזו תהיה הופעתו האחרונה, אני משער. להבדיל ובחזרה אל הברקות הליהוק, נשוב אל וויל פארל. הקומיקאי נוהג לגלם מעין פארודיה על המנחה האגדי והמנוח של ״ג׳פרדי״, אלכס טרבק, בגרסת ״סאטרדיי נייט לייב״ של השעשועון. לכן התפקיד שלו אינטר-טקסטואלי, אבל לא רק. הופעתו עדינה ולפרקים ממש מרגשת, תזכורת לכך שפארל הוא שחקן דרמטי טוב (למי ששכחו את ״מעבר לכל דמיון״) והוכחה שהוא מוכן לאמץ את השלב הבא בקריירה שלו. באחרונה נדמה כאילו הוא מנסה להיות הגיבור הצעיר לנצח, למשל ב״פייר סאגה״, אבל ב״גברת החידונים״ הוא מעניק הופעה אבהית ומניח יד מטפורית על כתפה של הגיבורה הזקוקה לעידוד.

פארל גם נמנה על מפיקי הסרט, כפי שמעיד הלוגו של חברת ״גלוריה סאנצ׳ז״ בפתיחה. זו החטיבה הנשית של ״גארי סאנצ׳ז״ הפקות, בניהולה של ג'סיקה אלבאום ולצד פארל. בפעם הראשונה שהבחנתי בלוגו הגיע אחריו ״בארב וסטאר״, עדיין הקומדיה האהובה עליי בעשור הנוכחי והשוואה לא הוגנת עבור אף סרט. בפעם האחרונה שזה קרה עד השבוע שעבר, הסרט שליווה את הלוגו היה ״Theater Camp״, עדיין הקומדיה המועדפת עליי השנה אפילו שראיתי אותו בינואר. לכן, עצם האזכור של גלוריה סאנצ׳ז גורם לי לחייך אוטומטית, ומכאן המשימה של הסרט עצמו היא לשמור על החיוך. זה הצליח גם משום שאפשר לזהות גם בסרט הנוכחי את פלטת הצבעים של פארל הפקות – משיכות מכחול כלליות שבין הומור בית שימוש להומור בית חולים, או ספציפיות כמו סיקוונס הזיה של אחרי נטילת סמים.

השוני הוא באמן, או באמניות במקרה זה. לכן חומרי גלם זהים אין פירושם יצירה מוכרת לעייפה, והסגולה של ״גברת החידונים״ היא העמקה בתרבות הפופולרית אל עבר תת-תרבות אמריקאית מאוד מסוימת: שעשועונים. מי שלא הבינו את כל הרפרנסים, כמוני, יוכלו להיעזר באינטרנט כדי לגלות פרטי טריוויה. למשל שהמנהג של המנחה שלא לענוד את אותה עניבת פרפר פעמיים הוא הומאז׳ למגישת ״גלגל המזל״ שלא חוזרת אל אותה השמלה. אפשר גם להנות בלי להבין, משום שמטרתם של פרטים כמו אלה לייחד את העולם שמוצג בסרט ולהועיל לחוויה. והחוויה המוצעת היא צפייה בקומדיה המצליחה כמעט בכל מה שהיא מנסה לעשות על פני שעה וחצי (פלוס). בדיוק מה שהייתי זקוק לו.