"הרוצח", סקירת נטפליקס

בשיחה על דיויד פינצ'ר שנערכה לאחרונה בפודקאסט ד'ה ביג פיקצ'ר, דיברו האורח אדם ניימן (שכתב ספר על פינצ'ר) והמנחה שון פנסי על האובססיה הסינפילית לנתח ולהתעכב על כל אלמנט ואלמנט בסרטיו של הבמאי. ניימן התייחס להבדלים ביחס של הצופים לעשייה של פינצ'ר וקובריק, מול למשל ג'ון קסאווטס ואיליין מיי. ארבעתם אוטרים משפיעים ומוערכים, אבל ההתמודדות שלנו עם הפריים שלהם, הסאונד והעריכה, שונה.
זה לא כי קבוצה אחת עושה את זה טוב מהשנייה, אלא כי יש משהו בירידה לפרטים של פינצ'ר וקובריק (ולרשימה הזו ארשה לעצמי לזרוק גם את האחים כהן, דני וילנוב ובונג ג'ון-הו), בקיליניות הכירורגית, שמבקש לקחת כל דבר ברצינות תהומית, לנתח כל פרט ופרט, אל מול יוצרים אחרים שמרשים לאיזה אספקט של ספונטניות או לכלוך להשתלט על הרגע. אצל הקולנוענים האלה דבר איננו במקרה, הכול מתוכנן בדקדקנות כמעט פאתולוגית. זה לא אומר שהכול מושלם או יוצא בדיוק כפי שרצו, אבל רמת הדיוק מרגישה לעיתים כמו מחדר ניתוח יותר מאשר סט קולנועי.

זה כמובן דיון שיושב בול על סרטו החדש של פינצ'ר, "הרוצח" (The Killer), שהוקרן בפסטיבל ונציה לפני שנחת בשרתי נטפליקס בסוף השבוע, כי העשייה של פינצ'ר זהה למאפייני הדמות הראשית, מתנקש שהקדיש את חייו למקצוע שלו. ממש כמו הקונספציה על מלאכתו של פינצ'ר, הרוצח תמיד קר, בשליטה, מזכיר לעצמו שוב ושוב להיות משולל אמפטיה, לחשוב באופן הכי נקי שיש. הוא אפילו עוקב אחרי קצב פעימות הלב שלו בזמן משימה. אבל כאן גם נכנס משהו שדי בקלות יכול להיות הלצה של פינצ'ר עם הצופים שלו, כי האמת היא שהמתנקש הזה, בגילומו הסטואי של מייקל פאסבנדר הנהדר, כמעט כל הזמן מפשל. זה הופך את "הרוצח" לכנראה הכי קומדיה שדיויד פינצ'ר מסוגל או רוצה לעשות.
הרוצח, שיוצא למסע נקמה לאחר שאהובתו הותקפה, אמנם כנראה מספיק טוב כמתנקש כדי לצבור את המוניטין שיש לו, אבל פינצ'ר – בשיתוף פעולה חדש עם התסריטאי של "שבעה חטאים" אנדרו קווין ווקר, על בסיס הספר של אלכסיס נולנט ולוק ז'קמון – מייצר דיסוננס מאוד לא מובן מאליו ביחס לגיבור של סרטם. יש פער בין המנטרות של המתנקש (חלקן די מטופשות) והרצינות התהומית שבה הוא לוקח את עצמו, אל מול התוצאות בשטח. בוודאי שאי אפשר להימנע מהמחשבה שפינצ'ר באיזשהו אופן חושף את עצמו דרך הגיבור המוכשר שלעיתים מפיל דברים וצריך כל הזמן לנקות אחרי עצמו.

כמו הרוצח שלו, פינצ'ר ידע מעידות ופספוסים בקריירה הקולנועית שלו. למעשה, מבחינתו הוא התחיל אותה ככה. למרות שהוא נחשב לאחד מגדולי האוטרים של תקופתנו, הקהל והביקורת לא תמיד זרמו אתו, וכנראה שיש משהו מהתחושה הזו של מפלה שקסם לו בסיפור על הרוצח הספציפי הזה. התוצאה היא כנראה הסרט הכי אנושי של פינצ'ר מאז "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", למרות שיש בו מידה רבה של ריחוק ונזיריות. הרי פינצ'ר יודע להרים סרטים שמרגישים כמו אפוס רחב יריעה בין אם הם פנטזיה תקופתית ובין אם מעשייה דברנית על אתר אינטרנט, אבל הפעם נדמה כאילו הוא צמצם את הכול למינימום ההכרחי. אפס שומן, אפס תוספות, כמו הגיבור שלו שמזמין ממקדונלדס אבל זורק את שתי פרוסות הלחמניה כדי לאכול רק את העיקר.
אפילו ש"הרוצח" קופץ בין יבשות וסגנונות, התחושה היא של יומרה קטנה מאוד, בטח לא של ניסיון להתעלות על הפקותיו הקודמות.
האם זה יכול לאכזב את אוהדי הבמאי שמקווים שכל מהלך שלו יעפיל על קודמו? בהחלט. האם זה מונע מ"הרוצח" להיות סרט מעולה? ברור שלא. זה סרט מעולה.

למרות שהוא סרט ז'אנר ולא איזו יציאת ארט האוס מהורהרת, "הרוצח" כן מאתגר בכמה אספקטים. למשל, וזו בוודאי החלטה מודעת, מאוד בולט כמה מעט מידע הוא נותן. זה נשמע קצת מוזר להגיד את זה על סרט עם ווייס-אובר, אבל אפילו בהקשר הזה לא מדובר בטקסטים מסבירניים. כצופה שתמיד מאוד חשדן לגבי שימוש בקול-על, שלרוב משמש כקביים יותר מאשר אלמנט אומנותי, נרתעתי בהתחלה מהמונולוגים הפנימיים של הרוצח. אבל מהר מאוד הבנתי שזו הדרך הכי טובה להכניס אותנו לראש של הגיבור השתקן והמנותק של הסרט, גם אם אני קצת מסוקרן לדעת איך הסרט היה עובר בלעדיהם.
המשפטים הפנימיים של המתנקש שמהדהדים ברקע אינם מכוונים לנו הצופים, אלא יותר מונולוגים פנימיים אסוציאטיביים של אדם כשהוא עם עצמו. ממש כמו שאנחנו עושים כשאנחנו לבד. אם אינני טועה יש רק משפט אינפורמטיבי אחד שניתן בווייס-אובר (זה שמתייחס לאיך הרוצח הכיר את המפעיל שלו), אבל כל השאר הן בדיחות פרטיות משלו (ניו אורלינס – כל כך הרבה מסעדות, רק תפריט אחד) או ניסיונות שלו לפענח סיטואציה, להרגיע את פעימות הלב שלו.

כמעט כל המידע בסרט ניתן לנו מפעולות, לא מדיאלוג. בשונה מסרטים אחרים בז'אנר הזה, בשום שלב אף דמות לא תגיד "אתה זוכר את העבודה הראשונה שלנו ביחד? זה קרה בניו יורק ואתה היית צעיר ונלהב…", או "הנה מה שאתה צריך לעשות: סע לפלורידה, שם תשכור רכב, אחר כך תגיע לבית…". אין שום דבר מהדברים האלה. הדיאלוגים המועטים בסרט הם מאוד מציאותיים, ולמעשה, כמו שקורה בדרך כלל ביומיום שלנו, כמעט ואין פואנטות. אני חושב שיותר אנשים מתים בסרט הזה באמצע משפט מאשר מסיימים אותו. אז גם אם לוקח קצת זמן להבין מי נגד מי ולמה, זה קונספט כל כך מרענן וכל כך נכון, שאולי יותר סרטים צריכים לנסות את זה. "הרוצח" סומך על הצופים שלו. או שלא אכפת לו מהם, אם אתם ציניקנים. אני בוחר באופציה הראשונה.

כמו המידע הספורדי שאנחנו מקבלים, עוד הוכחה לרצון של פינצ'ר להמעיט בקישוטים או תוספות שיתפסו תשומת לב לא הכרחית (בהקבלה ישירה לגיבור שלו, כמובן) היא בחירות הליהוק. יש לא מעט דמויות בסרט הזה, וכבמאי שסידר שבע מועמדויות אוסקר לשחקניו, לפינצ'ר כנראה לא הייתה בעיה לגייס לכל אחד מהם פרצוף מוכר שיביא יותר אנשים לאולם או יילחץ על פליי בשרת. עם זאת, להוציא את מייקל פאסבנדר בתפקיד הרוצח (בהופעה קולנועית לראשונה מזה ארבע שנים, אחרי מחדל "אקס-מן: הפניקס האפלה") וטילדה סווינטון בתפקיד שלא הזמן לפרט עליו, וכמובן גונבת את ההצגה כמו האמזונה שהיא (איחוד ראשון שלה ושל הבמאי מאז "בנג'מין באטן"), כל שאר הדמויות מגולמות על ידי שחקני אופי לא מאוד מוכרים לקהל הרחב. כולם, וזה משהו שפינצ'ר לא מקבל עליו מספיק קרדיט בדרך כלל, מעולים. זה נכון שהוא אחד מבמאי המצלמה הטובים ביותר, אבל פינצ'ר גם אחד הגדולים בעבודה עם שחקנים, לדעתי. בחיי שאני לא זוכר הופעה גרועה בסרט שלו. אולי דברה קרה אונגר ב"המשחק", אבל אני באמת הראשון שישמח להתעלם מהסרט הזה בפילמוגרפיה של פינצ'ר ופשוט להמשיך הלאה.

אבל אפילו יותר מהמינימליזם היחסי ולקומיות היבשה של פינצ'ר (אין סיכוי שהבחירה בשירי הסמית'ס ללוות את הגיבור נלקחה בפנים רציניות), מה שבשבילי מבדיל את "הרוצח" משאר סרטיו, הוא שבעיני לראשונה אפשר למצוא הדים לקולנוע אחר.
מאז תחילת דרכו פינצ'ר קיפץ בין המון סוגי קולנוע, מאימת האקשן של "הנוסע השמיני 3" למותחניות של "שבעה חטאים" ו"נעלמת", לנואריות של "המשחק", לרומנטיקה של "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", לנוסטלגיה של "מאנק", לדרמה המשפטית של "הרשת החברתית" או למיינד פאק של "מועדון קרב". באף אחד מאלה אי אפשר היה להגיד, אה, פה הוא עושה מחווה לסרטי המפלצות של יוניברסל או האקספלוייטיישן של הסבנטיז או הגל החדש או כל דבר אחר. הסרטים שלו, בעיני, מנותקים מעולמות קולנועיים אחרים. ב"הרוצח" זה שונה כי אי אפשר שלא לראות את הסרט בלי לחשוב על "הסמוראי" של ז'אן-פייר מלוויל מ-1967. אפילו שוט הפתיחה זהה ביותר מדי אופנים, שלא לדבר על המלתחה של המתנקש בשתי היצירות. זה עוד משהו שגורם ל"הרוצח" להרגיש יותר כמו מתיחת שרירים של פינצ'ר מאשר זינוק בספרינט אל המסלול בדרך לעוד שיא עולם חדש.
ועדיין, זה לגמרי סרט של פינצ'ר. השימוש בצבעים חמים מול קרים, הפריים הצלול, תנועות המצלמה החדות, הקינטיות בתוך הפריים (עליהם אחראי אריק מסרשמידט שזכה באוסקר על הפיצ'ר הראשון שצילם, "מאנק" של פינצ'ר כמובן), וכמובן עיצוב הסאונד והמוזיקה של אטיקוס רוס וטרנט רזנור הם חלק בלתי נפרד מזה.

אובססיה נוספת של פינצ'ר אותה שילב בסרטו החדש, היא כל מה שקשור לנוכחות של תאגידים ומותגים בחיים המודרניים. כמי שהתחיל כבמאי פרסומות, לפינצ'ר יש יחס כנראה מאוד מורכב לחברות ולצריכה, ולזה בטח מצטרפת הטראומה שהייתה לו כשהתחיל את צעדיו הראשונים בהוליווד, כאשר "הנוסע השמיני 3" נלקח ממנו בחסות האולפן מוכוון הרווחים והשיקולים הכלכליים, מוחק את החזון האומנותי שלו לטובת חשיבה שיווקית.
העניין הוא שאני לא לגמרי בטוח מה העמדה שלו לגבי זה, כי אני לא חושב שהיא בינארית או מטיפה. ב"מועדון קרב" הוא כמובן התייחס לכך בזלזול ובעיניים ביקורתיות, אבל אני חושב שיש שם יותר מזה. "הרוצח" משופע במותגים. ממקדונלדס, דרך הרץ, אמזון, ווי וורק, אייס ועוד, חלק בלתי נפרד מהנוף ומאורח החיים שלנו. אלו מקלים מאוד על חייו של הרוצח, אלו נותני שירות יעילים, מסודרים ונוחים שנמצאים בכל מקום. אבל הקלות הזו היא גם בעייתית, כי בזכותה אפשר בפשטות בלתי נתפסת להעלים גופה, להימלט מזירת פשע או לפרוץ לבית מאובטח. יש גריד שלם של העולם התאגידי פרוש על "הרוצח", עוד שכבה של מורכבות בסרט, אפילו שהוא עובר כמינימליסטי באופן יחסי.

את "הרוצח" ראיתי פעמיים רצוף באותו לילה ובשני המקרים 111 הדקות שלו חלפו במהרה. ההבדל המשמעותי ביותר בשתי הצפיות הוא שרק בנוספת הבנתי באמת כמה הסרט הזה מצחיק והכוונות של פינצ'ר בלטו עוד יותר. הכול מסונכרן מדהים פה, כפי שאפשר לצפות מהאיש הזה.
אני מניח שאפילו פינצ'ר יודה בכך שזה לא אחד הגדולים שלו, אבל בד בבד יכול להיות שזה אחד הפרויקטים שהוא הכי נהנה לעשות. או לפחות ככה זה עובר. עכשיו כל מה שאני יכול לאחל לעצמי הוא שיום אחד תהיה לי הזדמנות גם לראות את זה על המסך הגדול. ככזה זה אצל פינצ'ר. גם כשהוא הולך בקטן עם סרט סטרימינג הוא עושה משהו עצום הרבה יותר מרוב מה שנקבל באולמות או מחוצה להם.