עוד תשעה פודקאסטים מומלצים על קולנוע

במהלך שנות הקיום של האתר, אור המליץ בשלושה פוסטים שונים על פודקאסטים בנושא קולנוע (ונושאים אחרים) להם הוא מאזין. במהלך אותה תקופה ושלוש וחצי השנים שחלפו מאז הפוסט הקודם, אני הפכתי למאזין יותר ויותר כבד של פודקאסטים, בדגש על קולנוע. חלק מן הפודקאסטים עליהם המליץ אור בעבר הם גם כאלו להם אני מאזין בקביעות, פחות או יותר, אבל יש גם העדפות אחרות שחלקן רק שלי וחלקן משותפות לעוד מכותבי האתר. המלצות אלו טרם נכללו במסגרת פוסט המלצות מרוכז ולכן אציין אותן בפוסט זה, בפורמט שאול אך שונה מעט, שמגיע בתקופה בה אני מוצא שפודקאסטים מהווים הסחת דעת נחוצה מן המציאות. אולם, ההסכתים מתאימים לכל תקופה על מנת ללוות נסיעות ארוכות, פעילות ספורטיבית, ניקיון בבית או סתם דרך להעביר את הערב.

אציין גם שיש לי חיבה לפודקאסטים בעלי פרקים ארוכים, שלא מאזינים לכולם ברצף, אבל הפוסט כולל גם כמה האזנות שעוברת מהר יותר על מנת לאזן. עוד יש לציין כי מדובר בסוג של פתח גם לפודקאסטים שלא מוזכרים בפוסט, שכן ברבים מן הפודקאסטים שאציין מתארחים מנחים אחרים בקביעות. דרך כך ניתן לקבל המלצות לתכני האזנה נוספים גם בפודקאסטים עצמם. ואם לחזור לפודקאסטים שאור כבר סקר, אני גם מקשיב בקביעות של פעם בשבוע או כמעט ל: You Must Remember This, This Had Oscar Buzz, The Filmcast, Filmspotting – בהכרח לא בסדר הזה.

Team Deakins

נפתח עם פודקאסט שכבר הוזכר פעמים מספר באתר, אבל לא במסגרת המלצות פודקאסטים כלליות. ומאז שכתבנו עליו הוא דייק יותר את אופיו. בראשית ימי הקורונה, הצלם האגדי רוג'ר דיקינס ואשתו ג'יימס, שעובדת איתו בכל סרט (בעיקר כמפקחת תסריט אבל בפועל גם בתפקידים שונים), החלו להקליט פודקאסט על שאלות שונות בתהליך העבודה שלהם, לפעמים עם אורחים. זה הספיק על מנת לבחור את דיקינס לאנשי השנה שלנו, גם הודות למעבר למוקד אחר, אחרי כמה פרקים: במקום לענות על שאלות או זכרונות אישיים, שיחת עומק עם איש אחר בתשיית הקולנוע. בהתחלה אלה היו בעיקר אנשים שעבדו עם הזוג, בהמשך ניתן דגש לצלמים, אבל עם הזמן פחות או יותר כל פונקציה בהפקה זכתה לפרק: מן העוזרים השוליים לכאורה, דרך מתאמי הלוקיישנים ועד לבמאים ושחקנים מוכרים בשלבים שונים של הקריירה.
המגישים פיצחו טוב יותר את מלאכת הובלת הראיון: מן השאלה הכללית על מה הוביל אותך לעסוק במקצוע בו אתה עוסק, השניים משרטטים סיפור חיים ומגיעים לסרטים הבולטים עליהם המרואיין מעוניין לדבר. רוג'ר דיקינס עצמו נחשב למרואיין משעמם מיוחד, אבל הפורמט של התכנית מאפשר לו לחלוק מניסיונו ולהביע את דעתו במינון נמוך ורק וכאשר יש לו משהו מעניין לתרום. פחות או יותר בכל פרק יש לו. ג'יימס, כיאה למקצוע שלה, שומרת על סדר, פחות או יותר.
זהו פודקאסט מרתק עבור אנשי מקצוע הרוצים לדעת איך זה נראה בהוליווד, או לפחות בסרטים בעלי תקציב גבוה, אם כי לא מעט פרקים עוסקים גם בסרטים פחות מתוקצבים. לצוות דיקינס יש נטייה יותר לארטהאוס ופחות לבלוקבאסטרים, אם כי הם מאוד אהבו את "הבאטמן" אחד מן הסרטים הבודדים שזכה לפרק ניתוח מיוחד (בנוסף לשיחות נפרדות עם הבמאי והצלם). החסרון של הפודקאסט הוא שלא כל האורחים מעניינים באותה המידה ואף כי כולם מעריצים את המגיש, לא כולם מייצרים דינימקה מעניינת איתו. כך שיש פרקים לא מעטים שהפסקתי באצמע. אבל כשמגיעים אנשים כמו ג'ון סיילס (למשל) זו האזנה מרתקת.

https://teamdeakins.libsyn.com/

Blank Check with Griffin & David

הפודקאסט הזה מתמקד בבמאים ועובר על כל סרט בפילמוגרפיה שלהם. וב״עובר״ הכוונה היא לפרק שלם המוקדש לסרט, באורך של בערך שעתיים, לפעמים יותר או הרבה יותר. הבחירה היא בבמאים שבשלב מוקדם בקריירה שלהם זכו להצלחה גדולה וקיבלו "צ'ק פתוח" לעשות איזה סרט שהם רוצים, מה שלפעמים הצליח ולפעמים ממש לא. השיחות על הכישלונות הם חלק בלתי נפרד מהפודקאסט שפתח עם עיסוק במ. נייט שאמאלן וסקר גם את הסרטים של רוברט זמקיס, לצד עיסוק בסטנלי קובריק, סטיבן שפילברג (רק מאז הקמת אולפני דריימוורקס), ג'יין קמפיון, איליין מאי, באסטר קיטון ורבים אחרים. הדיון תמיד מעמיק ונוגע בהיבטים רבים של הסרט והוא גם מתנהל בצורה מסודרת, אבל לוקח זמן להגיע לשם.
המבנה הטיפוסי של פרק הוא כזה:
1. שיחה כללית שלא ממש קשורה לסרט.
2. שיחה על הקשר הראשוני עם הסרט ומידת החיבה כלפיו.
3. הצגת האורח, לרוב הרבה אחרי שהוא כבר התערב בשיחה.
4. סקירה על הרגע להפקת הסרט ומצב הקריירה של הבמאי.
5. אנקדוטות של ההפקה.
5. העלילה של הסרט עצמו ומעבר על הרגעים הבולטים.
6. משחק ניחוש של רשימת שוברי הקופות בארה"ב בזמן יציאת הסרט וסוג של סיכום.

הפודקאסט נשען על הקסם של הדינמקה בין המנחים והאורחים שלהם. שני המנחים בעלי ידע רחב מאוד בקולנוע, אחד מהם הוא המבקר דיוויד סימס והשני, שדי תופס את המקום המרכזי, הוא גריפין ניומן, קומיקאי-שחקן מן הסוג שאולי אתם מזהים אותו ולא בטוחים מאיפה. דומה כי עשיית הפודקאסט תופסת מקום יותר מרכזי בחייו והוא בהחלט בעל כישרון על מנת להפוך את כל השיחה הארוכה למבדרת. על מנת לאזן מדי פעם הם שואלים את המפיק שלהם, בן, בעל ידע מגובל בתולדות הקולנוע, את דעתו. מה שיכול לשדרג פרק הוא לא רק זהות הסרט הנידון, אלא גם האורחים: מבקרים ומנחי פודקאסטים אחרים, אבל גם במאים, כותבים, קומיקאים ושחקנים בדרגות שונות של פרסום אבל בדרגה גבוהה של ידע או לפחות תשוקה לקולנוע. למשל, לשמוע את לין מנואל מירנדה מדבר על בוב פוסי במשך שעות זה משהו שחובבי מיוזיקל חייבים לעצמם.

https://www.blankcheckpod.com/podcast

Screen Drafts

הפודקאסט הזה שלישי ברשימה, אבל למעשה כנראה הראשון שאני מאזין לו מיד כשמתעדכנים פרקים חדשים שלו (מדי יום שלישי). הסיבה למיקום הוא שטרם מצאתי שותפים ישראלים לאהבה שלי לפודקאסט הזה, שבבסיסו הרכבת רשימת סרטים ״הכי טובים״ בנושא מסוים מדי שבוע. אלא שאת הרשימה מרכיבים שני אנשים (או יותר) מתחלפים, והם עושים זאת מהמקום השביעי ועד למקום הראשון, במשהו שהוא בין שיתוף פעולה לתחרות במקרה הנפוץ שהטעם לא בדיוק חופף או צפוי. המנחים הקבועים הם קלי קלר וראיין מרקר, שהכירו כשעבדו בחנות וידאו איכותית בלוס אנג'לס וצברו מספיק חברים בשולי תעשיית הסרטים על מנת לספק קאדר יפה של מנחים אורחים איכותיים מדי שבוע. קאדר שגדל עם הפודקאסט ועם יצירת קשרים, גם מכיוון שמרקר מנהל את בית קולנוע "Aero" שהוא חלק מן הסינמטק האמריקאי.
האורחים כוללים מבקרים ומנחי פודקאסטים אחרים, אבל גם שחקנים ולא מעט תסריטאים די מוכרים בהוליווד, כמו למשל בריאן קוגמן (״משחקי הכס״) שהוא סוג של מנחה אורח מצטיין. המילה "דראפט" שנבחרה על ידי יוצרי הפודקאסט לא בדיוק מתארת את המשחק כפי שהוא מתקיים מן הסוף להתחלה, עם עוד קצת חוקים נוספים שקל להבין, אבל התוצאה שלו כן מזכירה אירוע ספורט מבחינת מתח ובידור. כמעט תמיד, השיחות מעניינות בגלל ההשכלה השונה של המנחים והבוחרים ובגלל אהבת קולנוע וטיעונים חזקים בכל בחירה.

חסרון אפשרי הוא אורך הפרקים המשתנה. פרקים רגילים הם באורך של שעתיים ולפעמים יותר קרוב לשלוש שעות ויותר, אבל הפרקים בהם יש דראפט מורחב יכולים להיות באורך של מעל ארבע שעות ולפעמים יותר. אלו בדרך כלל הפרקים שאני הכי אוהב, למשל דירוג כל סרטי סטיבן שפילברג במשך שלושה פרקים ארוכים עם צוות בוחרים משתנה בכל פרק. גם לפודקאסט הזה יש סוג של הומור פנימי שלוקח זמן להבין את החוקיות שלו, מה שמוביל לפעמים לפתיחה ארוכה של הפרק בטרם הדראפט עצמו מתחיל. העיקר הוא אהבה קולנוע ולא כמה מפתחי גוף גרים עם ראיין בקרוון שלו.
זה פודקאסט שאני גם תומך בו בפטריון שמספק שלושה פרקי בונוס קבועים (וברוב החודשים עוד כמה נספחים/ספיישלים) מדי חודש, בהם המנחים הם הבוחרים: שיחה על סרט קריטריון, דירוג זיכיון קולנועי של חמישה סרטים בדיוק (הגדרה גמישה לפרקים) ולאחרונה גם תחרות שלהם בהרכבת מרתון קולנועי סביב רשימה מן העבר, תחרות שיש לה חוקים מוזרים משלה. הפודקאסט הזה הוא שילוב של כמה דברים שונים שאני אוהב: ספורט (אבל בלי ידע בספורט), אהבת קולנוע, דירוגים אבסורדיים ואמירה של דברים ברצינות מוחלטת למרות הידיעה שהם חסרי חשיבות.

https://screendrafts.libsyn.com/

Fighting In The War Room

נחזור לפודקאסט שהוא חלק מן ההאזנה של כמה כותבים בסריטה, "נחלמים בחדר המלחמה". מעבר למחווה לקובריק, הפודקאסט מציע שיחה חברית בין ארבע חובבי קולנוע שהם גם חברים טובים, גם אם הם גרים במקומות שונים ברחבי ארצות הבאית. העניין הוא שהם מבקרים ומסקרים בכירים מאוד בתעשיית הבידור: קייטי ריץ' שעורכת את מדור הפרסים והפודקאסטים ב-וניטי פייר, מאט פאצ׳ס שהוא עורך בכיר בפוליגן ועיתונאי ומבקר של קולנוע וטלוויזיה בעיתונים ואתרים שונים, דייב גונזלס (שמאיית את שמו הפרטי עם הספרה 7) שהוא גם עיתונאי פרילנס וגם יוצר לפרקים, והגדול מכולם, דיוויד ארליך, המבקר המבריק של אינדיוויר שמתגלה בפודקאסט גם כשחקן נלהב של משחקים בטלפון הסלולרי. הידע על הסרטים והנימוקים הביקורתיים מרשימים, אבל הדגש הוא דווקא על החברות לצד ההבדלים בטעם. משמע, גם כאן צריך קצת זמן על מנת להבין את הטבע של הדינמקה, אבל זה כמו האזנה לחברים הכי חכמים שלכם, גם אם הם לא תמיד לוקחים את עצמם בשיא הרצינות. למעשה המבנה של כל פרק הוא התחלה בבדיחה, מעבר לקריאת ביקורות על הפודקאסט עצמו (בשלב מוקדם מדי בפרק לטעמי), ומעבר הדרגתי דרך שאלות לעיסוק בנושאים המרכזיים.

 Podcast Like It's 1999/1992

עמדה ידועה בקרב סינפילים היא ששנת 1999 היא אחת מן השנים הכי טובות בתולדות הקולנוע בכלל והקולנוע האמריקאי בפרט. שנה בה האולפנים הסתכנו בכיוון אמנותי וביקורתי יותר כלפי אורח החיים האמריקאי, ובמקביל נוצרו סרטים מכוננים במספר ז'אנרים. הפודקאסט הזה בחן את השנה לעומק עם פרק על כל סרט שיצא בהפצה מסחרית בארה"ב במהלך השנה. מי שהובילו את הפודקאסט עם שני תסריטאים שעובדים בעיקר בטלוויזיה: פיל איסקוב (שואו ראנר ב"סליפי הולו") וקני נויברט (מכותבי "הפמליה"), והם צוללים לסרטים המוכרים והנשכחים כאחד.

כמו במקרים אחרים: בכל פרק אורח מיוחד שהוא לפעמים מבקר/פודקאסטר, ולעתים קרובות האורח הוא חלק מתעשיית הקולנוע. הדיונים הם ארוכים ומעמיקים אולם אציין כי במקרה הזה, בפרקים רבים הפסקתי את ההאזנה באמצע, אבל הלך הרוח שלהם על כל מקרה נותר מסקרן. אחרי שעברו את כל סרטי השנה (ובונוסים על טלוויזיה ודברים אחרים בתרבות), הם סיכמו בראיון עם שרה פולי, שהצטיינה במספר סרטים שהם "גילו" מחדש דרך הפודקאסט, ואז בפרק מרובה אורחים (כולל פולי) על ״מגנוליה״. פיל איסקוב המשיך לבד – שנת 1989 הייתה מיועדת לתורמים בפטריון, אז השנה החדשה עליה הוחלט היא 1992. לא בהכרח שנה שזוכרה במיוחד, אבל הפודקאסט מעלה דיונים מעניינים גם על השנה הזו, בעזרת המבקרת אמילי סיינט ג'יימס שמוצגת בכל פרק מחדש בתור מנחה אורחת.

https://podcastlikeits1999.libsyn.com/

A Tripp Through Comedy

זה פודקאסט למי שרוצה את הדיונים שלו על שנת 1999 באורך של פחות משעה, תוך התמקדות רק בקומדיה. מנחי הפודקאסט טריפ ברטון ורוס ברטין חולקים לא רק שם משפחה, אלא גם אהבה לקולנוע וסוג של היכרות איתי, דרך ערבי טרוויה של הפודקאסט Filmspotting. ההבדל ביניהם הוא שבסוף שנות התשעים ותחילת האלף הנוכחי, טריפ היה "סנוב קולנוע" שזלזל בקומדיות הוליוודיות, בעוד רוס היה נער שאמנם צפה גם בסרטי איכות, אבל אהב את הקומדיות. עכשיו הם עוברים על כל קומדיה שיצאה בהפצה רחבה החל משנת 1999, בין עם הם צפו בה בזמן אמת (רוס צפה ברובן, לא בכולן; טריפ צפה בכמה) או שמעו עליה בכלל. הדיונים כוללים ביקורת עניינית כללית על הסרט, בחינה של מה שעדיין מצחיק ומה שהתיישן לא טוב, מצטיין בקרב שחקני המשנה וניסיון של טריפ לנחש מה הביקורות חשבו על הסרט בזמנו, ומה חושבים על הסרט בלטרבוקסד בימינו. בגדול הם הולכים לפי סדר יציאת הסרטים, אבל לפעמים עושים פרק כפול על סרטים עם נושא דומה, כמו פרק נהדר על הקומדיות הרומנטיות עם ג'וליה רוברטס ב-1999.

https://www.audacy.com/podcast/a-tripp-through-comedy-7d54c/episodes

The Incinerator Podcast

אחד מן המשתתפים הכי פרועים/מרגיזים בצורה מהנה ב-Screen Drafts הוא בילי ריי ברוטון – תסריטאי/במאי וגם עובד בארגון וניהול תכניה של פסטיבלים. כנראה שקצת נמאס לו מכך שהאנשים שבוחרים מולו בפודקאסט נוהגים לפעמים בהיגיון או בוחרים בהתאם לטעם הביקורתי הרגיל, כך שהוא הקים פודקאסט משלו על רשימות סרטים. רק כזה שמשוחק באופן אכזרי יותר ועם הרבה יותר חוקים שגם לו לקח קצת זמן להבין. שני האורחים המתחלפים מתחילים עם רשימה של סרטים בנושא מסוים (20 בעונה הראשונה, 16 בעונה הנוכחים) שנבחרה מראש על סמך הרשימות העדפה האישית שלהם. בכל תור, אחד מהם נפטר מהסרט שהוא הכי פחות אוהב והוא נשלח לכבשן במטרה להישרף ולהימחק מן הזיכרון, כאשר כל כמה בחירות המחיקה היא קצת פחות אכזרית ולבסוף נשאר רק סרט אחד בנושא הספציפי. אם זה נשמע פשוט – חלק מן הבחירות כוללת מוקשים משני משחק ודורשות כישורי טריוויה או השתתפות במשחק לא הגיוני. יש גם "מהנדס" (בעונה השנייה זה מפיק התכנית) שמשפיע על צמרת הרשימה בעצמו וגם המנחה יכול להתערב במקרים מסוימים. הכאוס הוא חלק מן העניין ולכן נהנתי יותר בעונה הראשונה, בה המשחק עדיין התעצב בהדרגה והמנחה עצמו הלך לאיבוד בחוקים מדי פעם.

https://www.patreon.com/incineratorpod

Films To Be Buried With with Brett Goldstein

באווירה קצת שונה ובריטית יותר, אם כי לפעמים אמריקאית: הקומיקאי הבריטי ברט גולדשטיין החל את הפודקאסט הזה בו הוא שאל בעיקר קומיקאים בריטים אחרים שאלות לגבי הטעם הקולנועי שלהם, בפורמט קבוע. אלא שמאז שיצא הפודקאסט, הוא התפרסם הרבה יותר בתור רוי קנט מ"טד לאסו" (גולדשטיין הוא גם אחד הכותבים של הסדרה) מה שעזר לו להיות בכל מקום ולהרחיב את רשימת האורחים גם לאמריקה ולהגיע ליותר אנשים קולנוע שהם לא בהכרח קומיקאים. נגיד, בארי ג'נקינס. אם כי הדגש הוא עדיין קומיקאים לרוב, או רוב הקאסט של ״טד לאסו״ שהתארח מתישהו. הצורה היא שכל אורח לומד יחסית בתחילת הפרק על מותו (ונדרש להסביר כיצד הוא התרחש), לפני שאנשי העולם הבא מתעניינים בטעם שלו דרך בחירת סרט אחד בקטגוריות שונות: הסרט הטוב ביותר אובייקטיבית, הסרט המצחיק ביותר, הסרט הכי סקסי, והסרט שפעם אהבת ועכשיו כבר פחות. הרמה משתנה בהתאם לאורח והפרקים הם ארוכים גם כאן ולפעמים הם מפוצלים. הגישה של גולדשטיין שלא פגש תשובה שהוא לא אוהב יכולה קצת להרתיע, אבל בגדול זה פודקאסט שופע אהבת קולנוע והומור.

https://www.iheart.com/podcast/1119-films-to-be-buried-with-w-31077271/

המלצה בלב העניין: טראשטוק

הפוסטים של אור הסתיימו בהמלצה "מחוץ למניין" וגם הפודקאסט הזה מעט שונה מהשאר שהוזכרו בהיותו ישראלי. אבל בדרכו הוא בלב העניין וגם בלב שלי, ולא רק כי אני וכל הכותבים ב"סריטה" התארחו בו בעבר, ואף הזכרנו אותו בכתב לא פעם. גילי פורת ושני קיניסו מנהלים בעברית שיחות על סרטי טראש, קאלט ו"מה שביניהם", כולל מאפיינים של פולחן במקומות אחרים, אך הבסיס לכל פרק הוא אהבה לקולנוע ולדיון. גם במקרים של חוסר הסכמה, או חוסר עמידה בכללי הטעם הטוב. הדיון הוא גם על האומץ של הסרטים ויש בו גם ביקורת על שבירת גבולות אתיים, אבל השיח בסופו של דבר תמיד מלא בכבוד ובמחשבה על הצדדים הרבים של הסרט. זו גם הזדמנת לשלוח אהבה וחיזוקים לשני קיניסו, שאיני מצליח לתפוס, לעכל, לדמיין או לתאר את הימים הקשים שעוברים עליו ועל יתר חברי קיבוץ בארי ותושבי עטוף עזה בימים אלו.

https://trashtalk-trshtvq.simplecast.com/