"אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט", סקירה

זה יישמע מוזר אבל יש מספר דברים משיקים בין הסרטים "ברבי" ו"אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט" (Are You There God? It’s Me Margaret).
שניהם יצאו לקולנוע ב-2023 (בהפרש של ארבעה חודשים), בשניהם עלילת משנה משמעותית עוסקת ביחסים בין אמא במשבר קיומי קל לבתה המתבגרת, שניהם בוימו על ידי נשים, ושניהם מבוססים על מותג שכבר כמה עשורים מאוד פופולרי אצל ילדות ונערות. יש גם עוד קשר משעשע, ודי מקרי, בין השניים – מעצבת התלבושות של "אלוהים, אתה שם?" היא זוכת שני האוסקרים אן רות' ("הפצוע האנגלי", "הבלוז של מא רייני") לה יש הופעת אורח מדוברת במיוחד ב"ברבי", כאישה המבוגרת בתחנת האוטובוס. לגמרי דאבל פיצ'ר שנועד לקרות.
יש גם הבדלים כמובן, כמו זה ש"ברבי" הוא ההלהיט הגדול ביותר של השנה, ו"אלוהים אתה שם?" הוא אחד הכישלונות הקופתיים המהדהדים ביותר בתריסר החודשים האחרונים. אבל האמת היא שאצלי, הלינק בין שני הסרטים נרקם בגלל שיחה אקראית שנכחתי בה, בחדר הכושר שלי, לא פחות.

מה שקרה הוא שכמה דקות לפני תחילת האימון, שאלתי את המאמן אם אשתו הצליחה בסופו של דבר לגרור אותו ל"ברבי" (אחרי שהרגעתי אותו שלמרות מה שהוא חושב, זה לא סרט שונא גברים). הוא הנהן חלושות. אז לא אהבת? שאלתי באכזבה. הוא טען שלא, אבל עוד לפני שהספיק לפרט, מתאמנת אחרת שגם הקדימה, אמרה לו משהו בסגנון של, זה סרט מעולה ואם לא אהבת אז זה כנראה בגלל שאתה גבר.
הסתכלתי עליה, ניסיתי להיות הכי לא פוץ שאני יכול ואמרתי, תראי, אני בצד שלך, אבל זה לא טיעון בעד הסרט. נכון שנשים כנראה יחוו ממנו משהו יותר חזק, אבל אם הוא היה פונה רק אליהן ומשאיר את הגברים בחוץ אני לא לגמרי בטוח שזה אומר עליו משהו טוב.
היא בהתה בי כמה שניות, מה שגרם לי להבין שיצאתי פוץ על אף ניסיונותיי, והמשכנו האלה בחיינו.

זה טיעון שעולה הרבה פעמים בשיח על סרטים – "לא הבנת" או "הוא לא בשבילך", ואני תמיד הודף אותו. אני זוכר את זה משיחות על "חדר" או "בין כוכבים" כשבטענה לכך שלא ממש התרגשתי מהם אמרו לי, אם היית הורה היית בטוח אוהב אותו. שגם אני לא בטוח שזה נכון, וגם אם הסרטים האלו מצליחים לסחוט תגובה רק מהורים אז מבחינתי זה לא נותן להם יותר נקודות. סרט טוב הוא סרט שעובד על מספר רבדים, וגם אם הוא לא מדבר עליך ועל דומיך, אתה עדיין תמצא בו משהו להתרגש ממנו, אתה תבין אותו, אתה אולי אפילו תראה את העולם דרך עיניים שלא חווית.

הסיבה להקדמה הארוכה הזו, והקשר שלה ל"אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט", היא מכיוון שהסרט לשמו התכנסנו – שכעת מגיע ל-VOD לאחר שנמנע מבתי הקולנוע בארץ – הוא ההוכחה המוחלטת שאין דבר כזה "הסרט הזה לא בשבילך". כשהסרט עובד, כשיש לו לב ורגש, הוא ייגע גם באנשים עם ביוגרפיה אחרת לגמרי.
הנה אני, לדוגמא. לפחות באופן רשמי מעולם לא הייתי נערה, בוודאות מעולם לא הייתי הורה לילדה מתבגרת, ומעולם לא קראתי את הספר המפורסם של ג'ודי בלום עליו הסרט מבוסס. ועם זאת, "אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט" הפך תוך צפייה אחת לאחד מהסרטים האהובים עלי בשנה הזו, ולאחרי הצפייה הנוספת הכרזתי עליו ביני ובין עצמי כקלאסיקת סרטי התבגרות. למרות שאינני הקהל המיידי של הסרט, למרות שמעטים הדברים בו שמקבילים לחיי או להיסטוריה שלי, אני בכיתי וצחקתי – לעיתים באותו הזמן – במשך כל מאה הדקות שלו ללא הפסקה.
אז אם גם אתם חוששים שסרט על ילדה מתבגרת בשנות השבעים הוא משהו שלא יעניין אתכם, אני אומר – תנו לו הזדמנות. זה זהב, מה שקורה שם.

לקח כמה שנים עד שרב המכר של ג'ודי בלום קיבל את העיבוד הקולנועי שלו. 53 שנה, למעשה. תקופה ארוכה בהחלט. מספר אנשים ניסו, אבל הסופרת הפופולרית לא מיהרה להעניק את הזכויות. הן נמכרו סוף סוף, בהחלטה מעוררת השראה מצד בלום, לג'יימס ל. ברוקס. זה מאוד לא מובן מאליו, כי על אף שהוא טיטאן הוליוודי עם מספר סרטי אוסקרים ברזומה ("תנאים של חיבה", "משדרים חדשות", "הכי טוב שיש"), להוציא את "משפחת סימפסון" ברוקס לא חתום על שום דבר שהכה גלים כבר מעל לעשרים שנה. האינסטינקט של בלום התברר כנכון, כי הקולנוע ההוליוודי, המיומן והמתקשר שברוקס יודע לעשות התגלה כמתאים ביותר.
ברוקס הביא להפקה את הבמאית-תסריטאית קלי פרמון קרייג, שעימה כבר עבד על הסרט היחיד שביימה עד כה – "Edge of Seventeen", אחת מקומדיות ההתבגרות המוערכות ביותר של השנים האחרונות. קרייג שלחה את תסריט הבכורה שלה לברוקס כמעריצה, והוא הבין שכדאי להשקיע בה.
מסביבה, גייס ברוקס צוות חלומי: אן רות' כאמור על התלבושות, האנס זימר ("חולית", "מלך האריות", "התחלה") הלחין, העיצוב האומנותי הוא של סטיב סאקלד ("בארב וסטאר", "תלוי באוויר"), וטים אייווס כצלם.
את צוות השחקנים הצעיר והלא מוכר שמובילה אייבי ריידר פורטסון ("אנטמן והצרעה") גיבו בעזרת נוכחותם של קאת'י בייטס כסבתה של מרגרט, בני סאפדי כאביה, והסיבה העיקרית שבכלל שוכנעתי לצפות בו – רייצ'ל מקאדמס בתפקיד האמא.

מרגרט משם הספר היא ילדה בת 12 שחוזרת ממחנה קיץ ומגלה שהוריה החליטו לעבור מהדירה הניו יורקית הקטנה לבית פרברי גדול בניו ג'רזי, בעקבות המשרה החדשה של אביה. למרגרט אין הרבה זמן להתמודד עם כך שהיא נקרעת מחבריה ומסבתה האהובה ונאלצת להתחיל חיים חדשים במקום שאיננה מכירה, אבל היא מחליטה להשתדל כמה שיותר. הסרט עוקב אחריה במשך שנה בבית ספר החדש, כשהכול אקוטי יותר כי מרגרט הגיעה לגיל הכל כך מטלטל הזה שבו הגוף ותפיסת העולם משתנים, אליו מתווסף הגילוי של מרגרט על הדת שקרעה את משפחתה – אמה גדלה בבית נוצרי אדוק, וכשהתאהבה ביהודי, הוריה חתכו עימה את הקשר ולכן מרגרט מעולם לא פגשה אותם.
"אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט" יצא לבתי הקולנוע באפריל 2023, ועל אף הביקורות החיוביות צלל בקופות כמו גוש עופרת. זאת גם כנראה הסיבה שנמנעה ממנו הפצה בישראל.

אם אתם רוצים קצת להבין את הווייב של הסרט, אפשר לפנות אל סרט התבגרות מצוין אחר מהשנים האחרונות, גם הוא לא הופץ בארץ אבל זכה להתעניינות מקבוצות יודעות דבר – "כיתה ח'", סרט הביכורים של בו בורנהאם. תיזכרו בסרט ההוא, ואז תדמיינו את ההפך הגמור ממנו. זה "אלוהים, אתה שם?".
סרטו של בורנהאם מ-2018 כאילו כל הזמן הוביל לאיזה רגע איום ונורא, לרמה שלעיתים הרגיש כמו סרט אימה. הוא היה מצחיק ומעורר חיבה אמנם, אבל גם עשוי באופן ריאליסטי ומחוספס, שמבליט את השונות והזרות של הגיבורה שלו על פני העולם שסביבה. זה לא הכיוון שרצתה ללכת אליו קרייג הבמאית ב"אלוהים, אתה שם?", ולכן עיצבה עולם צבעוני ומושך, נוסטלגי מאוד, שמאמץ כיוון קומי וקליל יחסית, גם כאשר הוא מתמודד עם דברים שיש בהם קושי. על פניו, בדיוק סוג הקולנוע שאני נרתע ממנו, אבל פה זה עבד ויצר אצלי חיבה כל כך גדולה לכל מה שמתרחש ולכל מי שעל המסך, שהייתי מעורב בסצנות לחלוטין.
אבל כן, אפשר לבקר את הסרט על הקלילות שלו, במיוחד במה שבעיני הוא החולשה העיקרית שלו – ההתמודדות עם נושא הדת, שללא ספק תופס מקום מאוד מרכזי באישיותה המתעצבת של מרגרט. הוא זה שמפריד אותה מכל מי שהיא מכירה כילדה לבית מעורב דתית, גם אם הוריה ברחו מהדת וגידלו אותה ללא שיוך בגלל שהם חוו על בשרם את החלק הקשה של האמונה. קרייג יכלה להגיד כמה דברים על הנושא, לתפוס עמדה לגבי הפער שמייצרת הדת – או לחילופין לגלות לנו שדווקא הבסיס האמוני הוא טוב ומחבר – אבל הלכה בין הטיפות, נמנעת מכל אמירה שיכולה קצת לעורר ויכוח.

זה הדבר הכי קרוב שיש לי לאכזבה מהסרט, כי מכאן הייתי מעורסל אתו במאה אחוז. אני מנסה לפרק מה עבד עלי כל כך טוב בו, ואולי באמת הניסיון שלו להיות מפויס ואוהב הוא זה שחיבב אותו עלי, הופך לקונטרה מנחמת מכל מה שקורה עכשיו בחיים האמיתיים. זה קצת הזכיר לי בחוויה את "ברוקלין" מ-2015, סרט שיכל לבחור בכל מהלך בו בקונפליקט גדול, באיזה אנטגוניסט אכזר, באסון שמי יודע איך יהיה אפשר לשרוד, אבל בחר פעם אחרי פעם להתרחק מזה, ועדיין הרגש עלה על גדותיו. האנשים הטובים שמרכיבים את "אלוהים, אתה שם?" יחד עם האמינות והתבונה בה הסרט בונה את הסיטואציות הוא מקסים ומצחיק. ממש מצחיק.
כמובן שחלק גדול מזה נופל על השחקנים, אבל במיוחד יש פה משולש שהוא מבחינתי מכאן ישירות לאוסקר.

אייבי ריידר פורטסון היא הברקת ליהוק מוחלטת כמרגרט, וזה תפקיד קשה מאוד. היא צריכה לשכנע בסיטואציות מביכות נורא אבל תמיד לשמור על רמת אמינות, לא לברוח למשהו מוגזם מדי, ואני חושב שהיא עוברת את זה באופן שגורם לזה להיראות קל. זה הכול חוץ מקל. היא נוכחת בכמעט כל סצנה בסרט, ואם היה בה משהו נראה מעושה הרבה דברים היו מתפוררים. למרבה השמחה זה רחוק מלהיות המצב.
קאת'י בייטס, ביותר זמן מסך ממה שחשבתי שיהיה לה, נהנית כמו שלא ראיתי אותה מאז ההופעה זוכת האמי שלה ב"אימה אמריקאית 3" או "המשרד". אני אפילו כמעט סולח לה על שלקחה מועמדות לאוסקר מג'ניפר לופז. בייטס עושה דמות שכבר ראינו בעבר, של הסבתא העקשנית והדברנית, אבל היא מזכירה לנו את התזמון הקומי המשובח שלה והיא ממש מאירה את המסך. וזה מסך מואר למדי מלכתחילה.
וכמובן, אהבתי הנצחית, רייצ'ל מקאדמס, ששוב, ממש כמו ההופעה המועמדת לאוסקר שלה ב"ספוטלייט", לא הגיעה הנה כדי לתפוס תשומת לב או כדי להראות מה היא יכולה (והיא יכולה). עם העדינות והאש הנמוכה שלה היא יוצקת כל כך הרבה רגש ואהבה לסצנות עימה, שהיא הופכת להיות המצפן הרגשי של "אלוהים, אתה שם?". סצנה אחת, כלל לא קשורה לעלילה ואיזה מזל שהשאירו אותה בסרט, של הציפור בחלון היא אחד הרגעים הכי יפים בקריירה שלה.

על אף כל המילים שנשפכו פה, עדיין קשה לתאר את הקסם של "אלוהים, אתה שם? זאת אני מרגרט". אני אזכיר לכם שאני נמנעתי ממנו זמן מה עד שבסוף הלכתי על זה, ומאז כבר הגיעה צפייה נוספת, אז משהו טוב קרה שם. אין ספק שהוא בוודאי ידבר אל אמהות וילדות הרבה יותר מאלי, וכזו בעיני זה במסגרת צפיית חובה לנערות והוריהם, אבל אפילו אני בסופו של דבר הצלחתי למצוא את עצמי בו, דווקא מהשוליים. בפעם הראשונה עם דמותה של לורה דנקר (איסול יאנג) שהתבגרה הרבה יותר מהר מחברותיה ונושאת את העול הזה כל יום, שזה משהו שהיה די מוכר לי משנות ההתבגרות האיומות. הפעם הנוספת הייתה בהקשר של מרגרט וסבתה סילביה.
הסבתות שלי עזבו את העולם הזה לפני הרבה מאוד שנים, אבל אני חושב שמעולם לא הרגשתי את ההיעדרות שלהן מחיי כמו אחרי הסרט הזה. הוא הצליח להזכיר לי כמה הן חסרות לי, וכמה כאב לי בסופו כשידעתי שלא אוכל להתקשר אליהן ולשאול מה שלומן.