פסטיבל חיפה 2023: "כוס קפה ונעליים חדשות", "מחר יום נוסף", "מגדל ללא צל", "במצב קריטי"

מהדורתו ה-39 של פסטיבל הסרטים בחיפה עברה את הפתיחה החגיגית, את ערב החג שגם היה לסוף השבוע הראשון שלה, ואפילו את השקת הדיווחים שלנו, שהתבצעה על ידי עופר אתמול. כעת אני נכנס לאירוע, עם סקירה של ארבעה סרטים מתוך ה-11 שהספקתי לראות ביומיים וחצי מאז שהכול החל.

כמו בשנתיים הקודמות, גם הפעם אני מלווה את כל הימים וההקרנות בדירוג סרטי הפסטיבל בהם צפיתי דרך רשימה מתעדכנת באתר לטרבוקסד, אז אם נוצר עניין לראות מי המוצלחים ביותר בעיני ומי המשתרכים מאחור, זה המקום. ובכל זאת, כן הייתי רוצה לזרוק כמה מילים על חלק מהסרטים אותם ראיתי ולא יקבלו מקום של כבוד בפוסט הזה, בעיקר כי כבר זכו לטקסט משלהם על ידי אורון או עופר.
אתחיל במה שהייתה כנראה ההקרנה הכי שמחה ואנרגטית מתחילת הפסטיבל – "ספר הפתרונות", שובו של מישל גונדרי אחרי כמה שנות היעדרות. הוא בטח לא ברמת הגדולים שלו (אם כי הרף גבוה במיוחד), אבל גם אם הדמות הראשית שלו עלולה להתריע לעיתים, בעיני הוא מצחיק, יצירתי ומקסים, עם כמה סצנות שיתחרו על מקום במצעד 20 רגעי השנה המסורתי שלי כשנגיע לסיכומי 2023. כיף גדול.
באנרגיות חיוביות גם אם קצת אחרות, הצטרפתי לגל משבחי "הרוע אינו קיים", עליו עופר כתב מפסטיבל ונציה. היה ברור כבר בהקרנה שלא כולם התחברו אליו, וזה לגמרי לג'יט, אז כדי בכל זאת למקם את עצמי בסקאלה שלו, אספר שבסופו חברים שלי שאלו אותי מה הבנתי ממנו, ועניתי בהתחמקות קצת מתחכמת: אני לא בטוח אם "הבנתי" משהו כמו שפשוט ספגתי מסה על אנושיות ברגישות גדולה ובקולנוע מופלא, וזה לגמרי מה שהייתי צריך.
אני מקווה שזה נשמע קצת פחות מעצבן כשניסחתי את זה בדיבור.
מילה אחרונה על סרט נוסף שכבר סוקר אצלנו, "מפלצת", הפעם מאורון בפסטיבל קאן. ממנו יצאתי קצת יותר מסוייג (אבל ממש קצת). גם אם ברור מהפריים הראשון שאנחנו בידיים של אחד מגדולי מספרי הסיפורים של הקולנוע המודרני, הירוקאזו קורה-אדה, עדיין משהו במערכה השנייה לא לגמרי התיישב אצלי' ובחלקיו האחרונים הרגשתי שנעשו קצת מאמצים מיוזעים למדי לקשור יחד כל מיני דברים שלא בטוח עד כמה היה לי קל לקנות אותם. אבל שלא תבינו לא נכון, זה רמת התקטננות מאוד מאסיבית מצדי. מדובר בסרט נהדר ומומלץ.

חלק הארי של הסיקור הנוכחי כולל סרטים מארבע מדינות שונות, וכולם שמות יחסית עלומים (בטח בהתחשב בסרטי סיקור הקודם) אבל לכולם מגיע הרבה קרדיט על כך שניסו לעשות משהו יוצא דופן. אמנם לחלקם זה עבד, לחלקם חלקית, וחלקם כמעט שברו אותי, אבל על אף מילים כאלו או אחרות שיכתבו עליהם, התענוג הזה של להיחשף לקולנוע יוצא דופן מכל קצוות תבל הוא משהו שאני מודה עליו. גם אם לעיתים זה קשה מדי.

"כוס קפה ונעליים חדשות"
A Cup of Coffee and New Shoes On

כדי להתחיל לדבר על הסרט הזה צריך לעשות מהלך הפוך, בעיקר מכיוון שאני חושב שהוא חזק ונהדר, אבל גם כזה שמגיע עם כוכבית רצינית בצד.
אתחיל, ברשותכם, מהמחשבות שלי בזמן שהתקדמתי מאולם טיקוטין בו הוקרן הסרט בחזרה למלון, וניסיתי לשחזר מתי לאחרונה סרט הצליח לגרום לי דיכאון. להפתעתי גיליתי שזה לא קורה כמעט בכלל. למרות כמות הסרטים שנקרית בדרכי, חלק משמעותי מהם על הצד המדכדך של הסקאלה, אני לא לוקח את התחושות הקשות אתי החוצה אחרי שהם מסתיימים.
במהלך צפייה אני יכול להיות עצוב מאוד, מבואס, מתוסכל מהנעשה על המסך, אבל כשזה נגמר ואני חוזר לחיים שלי, הדברים די נשארים מאחור. הרצתי קצת אחורה כדי להיזכר מתי פעם אחרונה סיימתי סרט ותחושות קשות ליוו אותי זמן מה לאחר מכן, ואני חושב שהפעם האחרונה הייתה "בתוך לואין דייויס" לפני עשור. וכנראה גם "צייד הצבאים" בצפייה המחודשת עם פרויקט כל זוכי האוסקר, לפני הרבה יותר שנים ממה שאני מסכים להודות. רוצה לומר, זה מאוד נדיר אצלי. והסיבה שנסחפתי למחשבות האלו, אם לא ניחשתם בשלב הזה, הוא שמ"כוס קפה ונעליים חדשות", הסרט השני בסך הכול שראיתי בפסטיבל, יצאתי מרוסק. וגם אם לא אתווכח אם איש שיגיד שבשבילו זו הייתה סחיטה רגשית סדיסטית, הקולנוע שלו היה לופת מספיק בשביל שאסכים לו לקחת אותי מטה.

אל סרטו של גנטיאן קוצ'י, שהוזכר פה בסריטה לפני שנה כשנשלח לייצג את אלבניה באוסקר, הלכתי לראות בלי לדעת כלום על העלילה. זה היה מסוג סרטי הפסטיבל שפשוט הסתדר עם הלו"ז והיה הרבה יותר מסקרן מכל מה שהוקרן במקביל אליו. קלולס לחלוטין נכנסתי אליו, מקווה לטוב, ובאמת שתוך כמה דקות הבנתי שהבחירה הייתה נכונה.
מה שעוד התברר לי ככל שהעלילה התקדמה והתייצבה, הוא שאם הייתי יודע על מה הוא, סיכוי קלוש מאוד שהייתי עושה את זה לעצמי. מה שהדהים אותי בהקשר הזה הוא שאולם טיקוטין הקטן היה די מלא, ולכן תהיתי אם שאר הצופים (חלק זעום מהם יצא באמצע) ידעו למה הם נכנסים, ולכן אחרי הצפייה פניתי אל אתר הפסטיבל כדי לראות כיצד הוא תואר בתקצירים. להפתעתי, גיליתי שהפסטיבל לא ניסה לייפות או לזייף והציג את הדברים כמו שהם. ובכן, סוג של.
בתיאור העלילה בהחלט מופיעים עיקרי הדברים – זוג אחים תאומים חרשים מגלים שהם נושאים מחלה נדירה שתגרום להם לאבד גם ראייתם. מה שכן, מכאן יש איזושהי התחכמות קלה כי מה שאפשר להבין מתקציר הפסטיבל שמשמש כאירוע מחולל של הסרט, הוא בעצם נקודת הסיום שלו.

אז כדי להסביר קצת יותר, וכמובן בלי להסגיר דבר מחלקו האחרון, אספר שכן, במרכז הסרט נמצאים גאזים ואגים, זוג תאומים זהים וחרשים בשנות השלושים לחייהם. ההורים לא בנמצא, לכך אין תשובה ברורה עד רגע מתקדם יותר, והם חיים יחד בדירה עירונית, כאשר ההבדל המרכזי הוא שגאזים מנהל נגריה ונמצא בזוגיות עם בחורה בשם אנה, ואגים עדיין קצת פחות מסודר בחייו. בשלב מוקדם מגלה אגים שראייתו הולכת ונעלמת, כאשר הבדיקות מעידות על כך שזו מחלה גנטית, כזו שתופיע גם אצל אחיו. כלומר, העולם הולך וסוגר עליהם, ומכיוון שיש להם רק זה את זה, הם מתקדמים למקום בו הם יהיו חסרי אונים לחלוטין, וזה בלתי הפיך.
זה די בקלות לא עלילה של סרט שתגרום ליותר מדי צופים להכניס את עצמם אליו, וייתכן שדי בצדק. ועם זאת, זה עדיין סרט נפלא, כזה שאני מאמין שלא אשכח בעתיד הנראה לעין.
סליחה, זו הייתה בחירת מילים לא ראויה.

בראש פירמידת של "כוס קפה ונעליים חדשות" נמצאים שני השחקנים הראשיים בו, שאמנם אינם חרשים אבל לגמרי תאומים זהים, בשם רפאל ואדגר מוראיס, שהם בכלל פורטוגזים אם הבנתי נכון. מעבר לזה שמדובר בשני הבחורים הכי יפים שנוכל למצוא השנה מחוץ לקולנוע ההוליוודי, גם המשחק שלהם וגם הדרך בה הסרט מציג ומצייר את הקשר ביניהם מפוצצים את הפריים. אי אפשר שלא להאמין לחלוטין בתלות ובאהבה של השניים אחד לשני. בנוסף, קוצ'ה הבמאי מרים פריימים נהדרים בעזרת הצלם איליאס אדאמיס שמבהירים בפעם המי-יודע-כמה איזה יופי ועומק אפשר להוציא מדירת שלושה חדרים ושימוש חכם בצבעים. מהרגע הראשון הסרט עוטף את הצופה בעולמם של שני האחים, שהקשר ביניהם מרגש באופן קטלני. לכן, ככל שהאימה מתקרבת אליהם, זה פשוט הופך להיות מחנק פיזי.

"כוס קפה ונעליים חדשות", שעליו גם שמעתי אנשים ששנאו אותו בצורה יוקדת, הוא מלודרמה בצורתה המופשטת ביותר. וכן, די קשה לי עם זה שבכוונה תחילה הכניסו אותי לעולם ללא תקווה וגרמו לי להתאהב בשתי דמויות ששום דבר טוב לא הולך לקרות להן. זה לא מאוד מגניב בעיני. גם הדמות של אנה, אותה מגלמת דריטה קבאשי, מאוד חד ממדית בכך שהיא פשוט מלאך מוחלט, וכנראה בת הזוג האוהבת, המכילה והבוגרת ביותר אי פעם. היא אמנם דמות משנה, אבל התסריט יכל לתת לה קצת יותר מורכבויות בהתחשב בכך שגם היא נשאבת לסיוט הזה.
ובכל זאת, הסרט העביר אותי חוויה שגם אם אני לא בטוח שבכלל רציתי לעבור, יש בו לא מעט הצלחות מרשימות בתיאור של אהבת אחים שמרסקת את הלב, בבניית דינמיקה משפחתית מהיפות שראיתי לאחרונה, ובקולנוע קטן אך מפואר. בואו נגיד שלא הייתי יוצא ממנו כל כך שבור אם היה בו אפילו רגע אחד שבו הייתי מזהה זיוף או חוסר כנות. ככזה אני לא יכול להמליץ לאף אחד לראות אותו, אבל בסתר נורא רוצה שיגלו אותו.

"מחר יום נוסף"
There is Still Tomorrow / Ce Ancora Domani

סרט הביכורים של השחקנית והסופרת פאולה קורטלזי מתנהל בדרכים מתעתעות למדי. על אף שהוא מחווה מאוד ברורה לקולנוע הניאו-ריאליסטי שיצא מאיטליה בשנות הארבעים והביא לעולם כמה מיצירות המופת המגדירות והמופלאות ביותר של האומנות המודרנית ("גונבי האופניים", "רומא עיר פרזות"), תוך כמה שניות ניתן להבחין שקורטלזי מנסה לעשות משהו קצת יותר מזה. בזמן שהצילום בשחור-לבן והלוקיישנים מניחים אותנו בעולם קולנועי מאוד ספציפי, פס הקול שנבחר עומד בניגוד מוחלט לזמן ההתרחשות שלו עם שירים ממגוון תקופות חלקן אפילו של ימינו אנו, והריאליזם נשבר לרגעים של סוריאליזם ואפילו פנטזיה.
ככזה, לי היה קצת קשה בהתחלה להבין איך אני אמור להגיב למתרחש. האם אני אמור לקחת את הדברים כפשוטם ולצלול לעולם רגשי של גיבורה נאבקת, או לשמור על איזשהו ריחוק ברכטיאני כדי להבין מה האג'נדה שהבמאית מציבה מולי. בהמשך הסרט כבר הצלחתי להסתנכרן עם המבע הקולנועי ונהניתי רבות ממנו, אבל חלק מהבחירות כן הרגישו לי קצת מתאמצות ואפילו מיותרות לעיתים.

גיבורת "מחר יום נוסף" היא דליה (קורטלזי בכבודה ובעצמה), אישה שחיה באיטליה לא הרבה אחרי מלחמת העולם השנייה, בדירה חנוקה, עם בעל שהוא חלאה קיצונית אבל בהגזמה, חתנה שהוא גרוע לא פחות, ושלושה ילדים – שני בנים קטנים ומשולחי רסן, ובת מתבגרת שממנה נמנע חינוך בגלל המצוקה הכלכלית. מהשנייה הראשונה של הסרט אנחנו מקבלים תמונה עגומה למדי על היומיום של דליה, אבל כאשר היא יוצאת לרחוב מתגלים גם קרני השמש בחייה: היא עובדת בכמה עבודות בה מעריכים אותה ונותנים לה יחס מכבד הרבה יותר מאשר בבית (גם אם התשלום איננו מגבה את זה), יש לה חברות שאוהבות ודואגות לה, ואפילו המוסכניק המקומי והמקסים רוצה את קירבתה. כאשר בתה סוף סוף מקבלת הצעת שידוך, ועוד מהבחור בו היא מאוהבת, דליה מרגישה שאולי עכשיו הגיע הזמן שלה לעמוד על שלה, אך במקביל חוששת שלילדתה מחכה גורל עגום כשלה.

המאבקים הפנימיים והחיצוניים של דליה כתובים ומבוצעים היטב, ואפילו יכולים להדהד באופן אלגנטי למדי אמירות שקשורות למצב הנשים כיום. זאת הסיבה שלעיתים הקישוטים שבחרה קורטלזי – כמו למשל סצנת הכאה שהופכת לריקוד מודרני, או בחירה בשיר היפ-הופ ללוות נקודת שיא של העלילה – גרמו לי אפקט הפוך ממה שאני חושב שהתכוונה הבמאית. במקום לטשטש את הפערים בין העולם הישן לחדש ולהכניס קצב וסגנון, התוצאה אצלי הייתה חשדנות ביכולות של הסרט לבטוח בעצמו. כאילו קורטלזי חשבה שהסיפור עצמו לא מספיק מחזיק, ומיהרה לקסום לנו בכל מיני טריקים. להרגשתי גם המערכה השלישית נמתחת מעט יותר מדי.
עם זאת, הלב והנשמה של הסרט ברורים וצלולים, וכל הדברים שמסתדרים או לא מסתדרים במהלכו מתפוגגים בסיקוונס השיא, סוג של תפנית עלילתית נהדרת מצד קורטלזי, בה אנחנו מגלים שכל מה שחשבנו על רצונותיה של דליה אינם מה שנדמה.
זה רגע מרחיב לב ומרגש במיוחד, שמוציא החוצה מהאולם בתחושת התעלות מופלאה. אי אפשר להישאר אדישים לזה.

הקרנות נוספות:
3.10, יום שלישי, 19:30, אולם טיקוטין | 6.10, יום שישי, 20:30, אולם טיקוטין

"מגדל ללא צל"
The Shadowless Tower

הלו"ז של הפסטיבל הטיל צל גדול (סליחה) על הסיכוי שלי לצפות ב"מגדל ללא צל", סרטו של ז'אנג לו. ההקרנה של "מפלצת", הסרט החשוב ביותר שלי באותו היום, הייתה אמורה להסתיים ממש דקות ספורות לפני "מגדל ללא צל" באולם הסמוך, וידעתי שלא יהיה לי הרבה זמן מנוחה בין לבין. שזה בסדר, אבל למרבה הצער "מפלצת" התעכב ביותר מרבע שעה, וזה כבר הפך את הכול להרבה יותר מלחיץ. החלטתי לא לוותר, ובשנייה שעלתה כותרת הסיום הראשונה של הסרט היפני, זינקתי מהמקום וחציתי את רחבת הסינמטק, מתיישב במושב שלי (טוב, מושב אחר, כי שלי כבר נתפס) בזמן הטריילר של הפסטיבל. על האיחור הקל, נחמתי הייתה שנחסכה ממני עוד צפייה בפרסומת לכיכר האודיטוריום, שאני די בטוח שתעביר אותי על דעתי עד סוף הפסטיבל הזה.
כך יצא ש"מגדל ללא צל" הוא הסרט שהצריך ממני הכי הרבה מאמצים מכל ההקרנות עד כה. ובאופן אירוני למדי, הוא היה רחוק מלהצדיק את ההתעקשות שלי. שילוב יוצא מגדר הרגיל של דמות ראשית לא מעניינת, שעוברת דברים מאוד לא מעניינים, בסרט די כעור ועוד כזה שיש לו את החוצפה להימתח על פני שעתיים ועשרים דקות, מדובר כרגע בסרט שהכי פחות אהבתי מכל 26 הסרטים שראיתי מתוכניית הפסטיבל.

גיבור הסרט הוא כביכול מבקר מסעדות, אבל הוא יותר סוג של אדם ללא תכונות. או "מנומס מדי", אם לשפוט על פי דבריו. הוא אפילו מתנהל לאורך כל הסרט לבוש בקורדורוי חום, אם הדברים לא היו ברורים מספיק. הכניסה שלנו לעולמו מתרחשת כאשר הוא מפתח קשר עם צלמת צעירה, מאניק פיקסי דרים גירל דה לה שמעטה (שכמובן יש לה איזה סיפור עצוב בעברה), תוך כדי שהוא מחפש את אביו שנעלם מהמשפחה לאחר שהואשם בהטרדה מינית. מסתבר שלא כמו בישראל, בסין זה עניין להתבייש בו. אצלנו הוא כנראה היה הופך לפאנליסט בערוץ 14. אבל זה לא חשוב עכשיו.
בין לבין אנחנו צריכים להתחיל לפקפק במה שאנחנו רואים על המסך, בין אם האנשים אותם הוא פוגש, החוויות אותן הוא עובר, ואולי בכלל סיפור המשנה על אביו הקשיש הוא בעצם הוא עצמו במשחק זמנים שייתכן והיה, ייתכן ולא, אני מצטער לא יכולתי לעקוב.
זה לא אומר שאין כמה סצנות יפות בסרט, אבל הן העיצוב החיוור הכללי והדמויות המשורטטות בגסות לא עוררו בי איזשהו עניין רגשי או ויזואלי.

בעיני הטריק הכי מלוכלך של הסרט מתרחש כמה דקות בתחילתו, בדייט של מבקר המסעדות והצלמת. הם יושבים באיזה פאב נחמד מתחת ללוח מודעות, כאשר התרגום מפרש לנו את אחת הכתובות: "הערב יוקרן הסרט 'בערה'". זה כמובן מתייחס ליצירה הדרום קוריאנית המדהימה (גם אם המאתגרת מאוד) של לי צ'אנג-דונג מ-2018, המבוססת על ספרו של הארוקי מוראקמי.
יש הרבה כתובות ומודעות מסביב הדמויות, אבל לסרט היה חשוב להדגיש דווקא את זו, וכהוכחה זה הופיע בדיאלוג-ליסט המוגש למתרגם. ברור שהסרט רצה להזכיר את "בערה" גם לצופים שאינם יודעים סינית, מה שאמור לרמוז לנו על משהו. או כך ניתן לשער. איך שראיתי את זה חושי התחדדו, כי באמת שבקו העלילה הכללי של שני הסרטים יש מין הדומה – בשניהם גבר די אבוד וכבוי פוגש בחורה מסעירה ולא ברורה ששואבת אותו לעולמה. ב"בערה" זה כמובן פתח למהלך אירועים משונה, מטריד ומתעתע שמגיע לקרשאנדו מטלטל, ולכן יצאתי מנקודת הנחה שגם "מגדל ללא צל" יוביל אותנו למשהו כזה. שצריך לחכות בסבלנות ולשים לב לפרטים כי אולי יש דברים שסמויים מן העין ולאט לאט יחשפו לנו. וחיכיתי. וחיכיתי. ולא רק שלא קרו דברים מסעירים, לא קרה שום דבר בכלל. סתם שיחקו לי עם הציפיות.
נו, לפחות נזכרו גם לתקוע עלילת משנה על סרטן בעשר הדקות האחרונות.

הקרנה נוספת:
4.10, יום רביעי, 14:30, רפפורט

"במצב קריטי"
Critical Zone

בשלב הזה ברור לחלוטין שזו אג'נדה של פסטיבל חיפה, שאני מוצא חשובה ומבורכת – להביא לקהל הישראלי יצירות קולנועיות מאירן, מדינה שכזכור לא בדיוק חולקת אתנו חיבה יתרה, רק כדי להוכיח שמתחת לאנשי שררה אלימים ומסוכנים בעמדות כוח, נמצא לב פועם של תרבות ואנשים עם תבונה ואהבה. שהאומנות יכולה לחשוף לנו את כל מה שהפוליטיקה מנסה להסתיר.
"במצב קריטי" הוא בהחלט חלק מזה, סרט שכנראה לא יזכה להפצה של חברה בינלאומית שתאפשר לו הקרנות בישראל, אלא משהו שמרגיש מחתרתי ומסעיר. זה לא תמיד אומר שהסרט יהיה מוצלח, אבל זה לכשלעצמו הופך את משבצות ההקרנה האלו למשמעותיות וראויות. למרבה השמחה, "במצב קריטי" זוכה הפרס הגדול של פסטיבל לוקרנו, מתעלה אפילו מעל החלק העקרוני ועומד בפני עצמו כאחד מהסרטים הטובים שראיתי בפסטיבל עד כה.

קשה עד בלתי אפשרי לעשות חסד עם סרטו הרביעי של עלי אחמדאדזה דרך תקציר העלילה שלו, לכן רק בקווים כלליים מאוד אכתוב שהסרט מתרחש כולו בלילה אחד בחייו של אמיר, סוחר סמים אירני, דרך מספר אירועים ומפגשים, חלקם רומנטיים, חלקם מותחים, חלקם נמצאים ברמת מציאות שלא לגמרי בטוח היכן למקם אותה. זהו סרט אפיזודלי שעובר מהתרחשות להתרחשות, כאשר לעיתים קשה לדעת בוודאות מה אמיתי ומה מתערבל עם תחושות ותודעה פנימית של אדם שחי בצללים ובא במגע רק עם אלו שנמצאים בשוליים.
במסע מופלא שלא עוצר על פני קצת יותר משעה וחצי, אחמדאדזה בורא קולנוע עשיר ועמוס כמעט מאפס, ועם תבונה וכישרון של אלופים משתמש בתמונה וסאונד כדי להטביע אותנו בעולם של אמיר בתחנות בהן הוא עובר, נע מקדוש לפושע, לעיתים בו זמנית. זו חוויה קולנועית שהיה כל כך להתמסר אליה וללכת איתה לאן שתיקח, שהדקות חלפו במהירות לא יכולתי להסיר את העיניים מהמסך. הקצב שלו והיצירתיות בפריימינג יוצרת לעיתים חשש בלב הצופה ולעיתים פוערת עיניים וממכרת לאימג'ים, ויחד עם הטונים המחתרתיים במהלכי הדמויות שמחפשות איך למרוד במדינה מדכאת, מרגיש כמו תגלית אמיתית (על אף שזה סרטו הרביעי של אחמדאדזה). הוא במאי שאולי לא פועל לפי החוקים והכללים שנקבעו במאה ומשהו שנות קולנוע, אבל הוא מביים דרך הבטן סרט שהוא מרד פוליטי ואומנותי, ואת שניהם הוא עושה באופן שאיננו תוקפני או ילדותי, כפי שלעיתים קורה, אלא בסגנון ובכנות שאי אפשר שלא להעריך ולהוקיר.

החשיפה הזו בפסטיבל ל"במצב קריטי", הוציאה אותי בהיי (סליחה), גם כי זה סרט יוצא דופן שכנראה לעולם לא הייתי רואה בשום מסגרת אחרת כל עוד אני בגבולות ישראל, וגם כי בצפייה עצמה היה ערך מוסף. אפילו אם באופן פאסיבי לחלוטין, הוזמנו לעולם של יוצר ידיד ממדינת אויב, ולשעה וחצי היינו טובים יותר מממשלות, מפנאטים ומאנשים שמבצרים את מעמדם על ידי שנאה ופחד.

הקרנה נוספת:
4.10, יום רביעי, שעה 10:00, רפפורט