פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 8: "עפולה אקספרס" (1997)

בשנתו השמינית של טקס פרסי הקולנוע הישראלי, עשתה האקדמיה צעד מרשים קדימה. אמנם שיטת הבחירה נשארה זהה לשנים הקודמות (סיבוב הצבעה אחד שמדרג את כל המתמודדים, והמקום הראשון הוא הזוכה), אבל בשונה ממה שקדם לה, ב-1997 לראשונה הוכרזו הפיינליסטים עוד לפני הטקס.
זה סיפור די גדול. אם עד כה הגיעו היוצרים והיוצרות למאורע החגיגי בלי לדעת אם הם אפילו מתקרבים לזכייה או מי נגד מי, ב-1997 זה היה קצת יותר מסודר. כמה שבועות לפני הטקס עצמו שודר בטלוויזיה משדר מיוחד שמציג לא פחות מחמישה מועמדים בכל קטגוריה, וכך זה הרגיש כמעט כמו פרס מסודר כזה שיוצר מתח ודיבור לפני קו הסיום. למרות שטכנית הזוכה כבר היה ידוע לאקדמיה.

בזמן שהטקס התחיל קצת להתאפס על עצמו, מצבו האמיתי של הקולנוע הישראלי היה בכי רע והמגמה הייתה רק התדרדרות. הטקס השמיני היה כולו סיר לחץ מבעבע על היחס של הממשלה לקולנוע המקומי, והדבר הביא לאחד הרגעים הבלתי נשכחים ביותר בתולדות הטקס. זה קרה בזכות דורון צברי, שזכה בפרס הדרמה לטלוויזיה עם "הבחור של שולי", ובמהלך נאומו פרסם את מספר הטלפון של נתן שרנסקי, מעודד את היוצרות והיוצרים להתקשר ללשכתו לדרוש מימון. זה אולי הרגע הזכיר היחיד מהטקס.
האמת הקשה היא ש-1997 היא אולי החלשות ביותר של הקולנוע המקומי מהזיכרון הקרוב, ואת זה אפשר לראות במספרים. אז אמנם 14 סרטים ניגשו לתחרות – משווה את השיא של 1992 – אבל להוציא שניים מהם, כולם נעלמו מהזיכרון. נמחקו מהתודעה לחלוטין. חלקם הגדול לא זמין לצפייה בשום מקום.

שני סרטי 1997 היחידים ששרדו הם "עפולה אקספרס", כנראה בעקבות הזכייה וגם היות הסרט הזה התפקיד הקולנועי הראשון והמשמעותי ביותר של צביקה הדר; ו"מר באום" כחלק מהמורשת של אסי דיין. על כל השאר ממש אפשר להתווכח אם בכלל היו קיימים.
עשו לעצמכם חידון עם ציונים – על אלו מהסרטים הבאים שמעתם (חצי נקודה), אלו ממש ישבתם וראיתם (נקודה) ובאלו נתקלתם באיזושהי קונסטלציית הקרנה או שידור בעשרים השנים האחרונות: "אהבה אסורה", "אין שמות על הדלתות", "ביפ", "ז'נטילה", "מינוטאור", "נקמה יהודית", "סוף המשחק", "צדק מוחלט", "קיצור תולדות האוהבים", "קשר דם", "שבזי", "שביל החלב".
אני אהיה מאוד מופתע אם לפחות חצי מהרשימה היא כזו שאתם נחשפים אליה לראשונה ברגע זה.

והנה עוד שכבה של אירוניה על כל העניין – כמה שהקולנוע הישראלי נאבק באפס תקציב ובעניין מינימלי של הקהל, ככה הסרטים של 1997 היו מעניין והרפתקניים יותר. לפחות על הנייר. אני חושב שכמות המותחנים ועלילות הפנטזיה בשנה הזו היו גבוהות בהרבה ממה שאנחנו רגילים.
בנוסף, טקס פרסי הקולנוע של 1997 היה הראשון בו היה מועמד לפרס הגדול סרט של במאי ערבי ("שביל החלב" של עלי נאסר), זו גם הפעם הראשונה שסרט של במאית ניצח, וגם אם אינני טועה זה טקס שטמן בחובו את אחד המחטפים המפתיעים ביותר. נגיע אליו.

"עפולה אקספרס", סרט הביכורים הבדיוני של הדוקומנטריסטית זוכת האופירים ג'ולי שלז ("סנג'ין", "באבה לובה"), היה הבולט שבסרטי התחרות במיוחד אחרי שהגיע לטקס עם פרס וולג'ין של פסטיבל ירושלים. הוא היה היחיד שהופיע בכל 13 הקטגוריות. לאחריו עם תריסר היו "שביל החלב", "אהבה אסורה" (בתקופת הטקס הוא עוד נקרא בשמו הראשוני, "הדיבוק משדה התפוחים הקדושים". למרות שתפוחים גדלים במטע),ו "מר באום", החלק השלישי בטרילוגיית החיים שלו שהחלה עם "החיים עפ'י אגפא" והמשיכה עם "שמיכה חשמלית ושמה משה".
השלושה האלה היו מועמדים לכל ארבע קטגוריות המשחק, לסרט, לבימוי, לתסריט, לצילום, לעיצוב האומנותי, לעיצוב הפסקול והתלבושות. הסרט האחרון שהשלים חמישיית הסרט הטוב ביותר היה "מינוטאור".

את "עפולה אקספרס" כתב עמית ליאור על בסיס המחזה שלו "בחר קלף", ובמרכזו דוד ובתיה, זוג צעיר שלאחרונה עבר מעפולה לתל אביב. דוד (צביקה הדר) עזב את עסקי חשמלאות הרכב כדי להפוך לקוסם מצליח אך לא לגמרי מצליח להגשים את החלום שלו, ולמעשה לא באמת מזיז את עצמו, כאשר את נטל הקיום סוחבת בתיה (אסתי זקהיים) שעובדת בסופר. אגב, אם לזרום על הריאליזם של הסרט, ב-1997 יכולת להשיג לעצמך דירת סטודיו גדולה ומרווחת לזוג ברחוב הרצל התל אביבי על משכורת של קופאית בלבד. היו ימים.
באיזשהו שלב בתיה כבר לא יכולה יותר ועוזבת את דוד חזרה לעפולה, מה שנותן לו סוף סוף את הבעיטה בישבן לעשות משהו עם החיים שלו. בעידוד שכנו האקסצנטרי (אריה מוסקונה) הוא מרים מופע קוסמות מצליח שמביא אותו עד עפולה, שם ינסה להשיג מחדש את אהובתו. כל עוד האישיות שלו לא תעמוד בדרך. כך עושה "עפולה אקספרס" מהלך תסריטאי הפוך למה שאנחנו מכירים מסיפורי הצלחה – במקום לעזוב את המקום הקטן ולהצליח בעיר הגדולה, הסיפור פה הוא חזרה למקורות, להתחבר בחזרה למי שאתה באמת.
בסרט משתתפים גם אורלי פרל ונתן זהבי, הפיק אסף אמיר, צילם איציק פורטל, ערך מאור קשת, הלחין יובל שפריר, כשהעיצוב האומנותי הוא של אווה גורונוביץ, עיצוב התלבושות של ציפי אנגלישיר ועיצוב פס הקול של גיל תורן.

בשונה מהרוב המוחלט של הסרטים הישראלים בתקופתו, "עפולה אקספרס" קיבל ביקורות חיוביות ויותר מזה – הצליח ליצור סביבו יחס מהקהל והתקשורת, בעיקר בזכות שלושה דברים שיצרו בו עניין: הראשון הוא שזה תפקידו הגדול הדרמטי הראשון בקולנוע של צביקה הדר, ובדיעבד גם המשמעותי ביותר. הדר היה אז בן 31 וסופרסטאר בשמי הקומדיה הישראלית בזכות סדרת המערכונים המגה-מצליחה "הקומדי סטור" ובעיקר אחת הדמויות שלו שם, ז'וז'ו חלסטרה, שלא היה שום סיכוי להתחמק ממנה. המעבר של הדר מקומדיה פרועה לדרמה היה מסקרן מאוד והפופולריות שלו עזרה המון לסרט; השני הוא השימוש בשיר הישראלי האהוב "גשם" של להקת בנזין, שהוקלט מחדש על ידי אלי לוזון. זה היה סוג של טרנד חביב אז, לשדך בין סרט ושיר מצליח שיהיה נוכח בפלייליסטים, אחרי "ניצוצות" מ"קלרה הקדושה" ו"טיפ טיפה" מ"חולה אהבה בשיכון ג'"; והשלישי היה לא מעט זמזום סביב סצנת סקס מאוד שנויה במחלוקת במהלך הסרט. תמיד טוב למכירות.
יחד עם הדר, תזמון ליהוקי מצוין נוסף של "עפולה אקספרס" היה הבחירה באורלי פרל לתפקיד שכנתם המוזיקאית של דוד ובתיה. פרל הייתה האיט-גירל הרשמית של 1997, שחקנית מפתיעה שבדיוק פרצה עם הופעה עוצמתית ב"מרחב ירקון" של חיים בוזגלו (שבאותו הטקס ממש זכה בקטגוריה החדשה "סדרת דרמה לטלוויזיה") וגם יכולות השירה שלה בקאבר ל"גשם", וכמובן הלהיט "זה כל הקסם".

בהתאם למגמה שהתחילה באותו הזמן אצל האקדמיה, ב-1997 הייתה איזושהי חלוקה בהצבעות האקדמיה בין שני סרטים: זה שלוקח את הפרסים הגדולים של סרט, בימוי, כתיבה ומשחק, וזה שסוחף את החלקה הטכנית-אומנותית. רק שהפעם היה גם אלמנט אחד שבא לעשות קצת בלגן, כזה שנודע ביכולות שלו להיות סוכן כאוס מלכתחילה.
"עפולה אקספרס" זכה בשישה פרסים: סרט, בימוי, שחקנית ראשית (אסתי זקהיים שאחרי ניצחונה עם "לילסדה" הפכה לשחקנית הראשונה עם שני פרסים), שחקן משנה (אריה מוסקונה, באופיר השני שלו אחרי "מעבר לים"), שחקנית משנה (אורלי פרל), ומוזיקה. מולו, "אהבה אסורה" לקח את פרסי הצילום, העריכה (דב שטויר בזכייה שנייה ברציפות אחרי "קלרה הקדושה"), העיצוב האומנותי (יעקב תורג'מן בזכייה שנייה ברציפות אחרי "מרקו פולו – הפרק האחרון"), התלבושות ועיצוב הפסקול. רשימת הזוכים המלאה תמצא, כמו תמיד, בסוף הפרק.
בתוך מתקפת השמות הזו, אולי שמתם לב שיש שני פרסים מרכזיים שלא הלכו לאף אחד משני הסרטים הללו: השחקן הראשי והתסריט. הם נחטפו על ידי "מר באום" ואסי דיין, שהפך להיות הראשון שזוכה באותה שנה על כתיבה ומשחק (הבאה תהיה ריימונד אמסלם על "שבע ברכות", 29 שנה אחרי כן), ובכך השלים פרסי תסריט על כל אחד מסרטי הטרילוגיה שלו.
בזמן שפרס התסריט היה איכשהו צפוי בהתחשב בהערכה לדיין, ניצחונו בפרס השחקן הראשי על פני צביקה הדר היה די תדהמה, כזו שגם לא עברה חלק אצל המפסיד. כך נמנע מ"עפולה אקספרס" מלהיות הסרט הראשון שזוכה בכל ארבעת פרסי המשחק. משהו שיקרה לראשונה רק ב-1999. ואז שוב -2001. יש עוד זמן עד שנגיע לשם.

לפני שננתק את "עפולה אקספרס" מהפרסים כדי להסתכל עליו כפיסת קולנוע ישראלי שהכניסה את עצמה לקאנון האופירי, חשוב להגיד שיש ערך גדול בזכייה שלו. כמובן שהדבר הראשון ששייך לו הוא שמדובר במנצח הראשון שביימה אישה. זה קריטי במיוחד בהתחשב בכך שהפעם הבאה תהיה רק 15 שנה לאחר מכן, עם "למלא את החלל". מה גם שג'ולי שלז (שהיא ואני חולקים תאריך יום הולדת, מתברר) היא מבכירות הקולנועניות של ישראל, כזו שלא מפסיקה ליצור ולהביא סיפורים מרתקים למסך. וכמו עם הזוכים בשנה שלפניה – ארי פולמן ואורי סיון – כיף לראות ולבחון איך יוצרים תיעודיים עוברים את הקווים אל היצירה הבדיונית.
חשוב לפתוח עם זה, כי לצערי הרב, מכאן קשה למצוא מילים שילטפו את הזוכה השמיני של טקס פרסי הקולנוע הישראלי. אותו, אגב, ראיתי לראשונה כשהוקרן בבתי הקולנוע.

הדקות הראשונות של הסרט בהחלט סוחפות ומבטיחות, בעיני בזכות שני דברים: המצלמה המשוחררת יחסית של שלז ופורטל שמעניקה חיים ואנרגיה לסצנות, ובעיקר הופעתה של אסתי זקהיים, האס המוחלט של "עפולה אקספרס".
זקהיים פשוט פנומנלית פה לא רק בזכות הקסם והכריזמה האינהרנטיים שלה, אלא גם ביכולות שלה לסחוט הרבה יותר מהסצנות בהשתתפותה. כל רגע שלה על המסך הוא תענוג לצפייה, בין אם בקומי או הדרמטי, הנלהב או המדוכא. היא מדלגת בין כל אלו במיומנות מרהיבה. נכון, גם צביקה הדר טוב מאוד, אבל זה כמעט בלתי אפשרי להתמודד מול זקהיים. הבעיה הגדולה היא שאיפשהו קצת אחרי אמצע הסרט, כשבתיה דמותה נוטשת את דוד לדקות ארוכות ארוכות (כאלו שממש בוחנים האם אפשר להחשיבה כשחקנית ראשית מבחינת עלילת הסרט), מתגלה שהיא הייתה הדבק שהחזיק את הכול ביחד, ובלעדיה הדברים מתפוררים.

נראה שממש כמו דוד חסר המוטיבציה והלא יוצלח, גם "עפולה אקספרס" מאבד את דרכו ברגע שבתיה עוזבת. לא שכשהיא שם הדברים עוברים חלק – הסרט מציג לנו פחות או יותר את אותה סצנה בכמה וריאציות שמתחילות ומסתיימות בדיוק באותה הדרך, על היגיון די קשה לדבר, וכן, סצנת הסקס המדוברת בסמטה היא בעיה מאוד רצינית – אבל בהיעדרותה של בתיה מתגלה גם שהדמות של דוד די בלתי נסבלת (למרות החיבה להדר והתזמון הקומי שלו), כשהבעיות בסיפור ובהפקה הופכות לאקוטיות יותר.
המהלך הנראטיבי של דוד במסלול הנסיקה לא אמין אפילו כקומדיה, וברגעים בהם אנחנו צריכים להשתכנע שהוא נוגע בכוכבים דלות התקציב בולטת. זה מגיע לשיא בהופעה שלו שאמורה להיות מול מאות עפולאים נלהבים, אבל יכולת להרים אירוע כזה כנראה לא הייתה להפקה, ולכן הוא מצולם בקלוז-אפ שמבהיר שאין אף אדם מסביבו (אנחנו צריכים להסיק שהוא מול הקהל, אבל הדר לא מצליח לשכנע בזה), אנטי-קליימקס מוחלט. לאחר מכן, כשהסרט מגיע להתרה שלו עם דוד ובתיה עומדים זה מול זה עם תקווה לדף חדש, ההרגשה שלי הייתה ששום דבר פה לא הורווח כמו שצריך, אלא מהלך נמהר ולא אמין. זה בטח לא מחזיק כסיום קתרטי בו דוד מבין שבתיה הייתה הדבר החשוב ביותר בחייו כל הזמן הזה.
מעבר לזה, בתיה כל כך יותר חכמה ויציבה מכדי ליפול שוב לזרועות הגבר-ילד הזה, שאם ניסו לשכנע אותנו שיש פה אופטימיות להמשך זה מרגיש מלאכותי. אולי אם היה פה איזה שבב ציניות, כמו שוט הסיום של "הבוגר" למשל, או שהכול מתרחש בראש של דוד (גם אופציה) היה אפשר לחשוב שיש פה מורכבות כלשהי. אולי פספסתי משהו, אבל אני לא ראיתי את זה שם.

קל מאוד לעשות הנחות לאקדמיה על הבחירה ב"עפולה אקספרס". לעמוד לצדה של במאית מוערכת שניסתה משהו חדש והצליחה להרים הפקה זה בטח חלק מזה. אבל גם בלי אלמנט שלז, האמת היא שקשה להגיד ששאר התחרות הייתה ראויה במיוחד. פה עלי לסייג שלא הצלחתי להניח את ידי על "שביל החלב", סרט שאני מסוקרן ממנו בטירוף, אז לא יכול לעמוד על איכויותיו בינתיים.
אמנם כנראה היה מעניין אם יותר אם היו נותנים את הפרס לסרט שניסה משהו חדש, גם אם התרסק בסופו של דבר, כמו "מינוטאור" או "אהבה אסורה". אבל במסגרת פרסי תעשייה שמייצגים טעם רחב ויחסית הולך על בטוח, להכול יש תירוצים מניחים את הדעת.
הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהוא בגדר פספוס מאכזב של האקדמיה, הוא אם הפרסים לשחקני המשנה היו הולכים לאחרים במקום "עפולה אקספרס". מוסקונה ופרל חביבים לחלוטין, אבל לא מדובר בתפקידים מרהיבים במיוחד. לעומת זאת, אם האקדמיה הייתה נותנת את הפרסים האלו לאמל מרכוס או מכרם חורי של "שביל החלב", ובכך מאפשרים לשחקנים ערבים לזכות לראשונה (זה לא יקרה עד 2007), או לתת לרבקה נוימן את הפרס על "מר באום" ולפצות אותה על הפרס שהייתה אמורה לקבל על "שמיכה חשמלית ושמה משה", זה אולי היה מתיישן טוב יותר.

הטקס של 1997 יהיה סנונית לשנתיים הבאות, מהקשות שידע הקולנוע הישראלי והפרס יחד אתו. אבל כבר יש קרן שמש מבין העננים – ב-1999 ייחקק חוק הקולנוע הישראלי, ועם האלף החדש נכנס לתקופה אחרת לגמרי. נצטרך להיות חזקים איזה שני פרקים ולקוות להפתעות חיוביות.

רשימת הזוכים המלאה של טקס פרסי הקולנוע הישראלי 1997:
סרט: אסף אמיר – "עפולה אקספרס"
בימוי: ג'ולי שלז – "עפולה אקספרס"
שחקן ראשי: אסי דיין – "מר באום"
שחקנית ראשית: אסתי זקהיים – "עפולה אקספרס"
שחקן משנה: אריה מוסקונה – "עפולה אקספרס"
שחקנית משנה: אורלי פרל – "עפולה אקספרס"
תסריט: אסי דיין – "מר באום"
עריכה: דב שטויר – "אהבה אסורה"
צילום: מנו קדוש – "אהבה אסורה"
מוזיקה: יובל שפריר – "עפולה אקספרס"
עיצוב פסקול: יואב שריג, דב שטויר – "אהבה אסורה"
עיצוב אומנותי: יעקב תורג'מן – "אהבה אסורה"
עיצוב תלבושות: לאורה דינולסקו – "אהבה אסורה"
סרט תיעודי: רן כרמלי, מיכה שגריר – "האולימפיאדה הראשונה של אמא"
דרמה לטלוויזיה: דורון צברי, שרון שמיר, חגי לוי – "הבחור של שולי"
סדרת דרמה: יפה אורנשטיין, חיים בוזגלו, ירון זליג, דודי זילבר, מיקי רבינוביץ' – "מרחב ירקון (מחלק הנוער)"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "קלרה הקדושה"
2. "שחור"
3. "החיים עפ'י אגפא"
4. "חולה אהבה בשיכון ג'"
5. "שורו"
6. "מעבר לים"
7. "עפולה אקספרס"
8. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"