"שבע ברכות", סקירה

את מארי, גיבורת "שבע ברכות", אפשר לתאר במילותיו של יענקל'ה רוטבליט, אינטרפטציה לספר תהילים – "עץ שתול על מים". היא נולדה במרוקו, גדלה בישראל בסיטואציה מורכבת מאוד, ומפה היגרה לצרפת שם בנתה את עצמאותה, ואף הכירה את בחיר ליבה, גם הוא ישראלי לשעבר. כלומר, עוד לפני שהגיעה למחצית חייה, מארי כבר טולטלה בין משפחות וארצות יותר ממה שרוב האנשים עושים לאורך כל חייהם.
כראייה לפיצול שמאפיין את הווייתה, בדיאלוג הראשון שלה בסרט היא מדברת בעברית ובצרפתית, נעה בקלות בין שתי השפות בהן היא שולטת. עם זאת, בשיחה מאוחרת יותר בין שתי דמויות שלא בנוכחותה של מארי, מספר עליה בעלה הטרי לאחותה דוריס, שלא רק בצרפתית ועברית היא מיומנת, אלא גם במרוקאית. דוריס מופתעת וטוענת שהיא מעולם לא שמעה את מארי מדברת בשפת אימה.
זו שיחה קטנה וקלילה, כזו שמאוד קל לשכוח בתוך הדרמות הגדולות. מין אנקדוטה חביבה בין שני אנשים על דמות שלישית ששניהם אוהבים, אבל מגלים שיודעים עליה מעט מאוד. זה מידע שבאותו הרגע אפילו נתפס כלא חיוני. עד שהוא כן.
כמעט סרט שלם יעבור עד שהשפה המרוקאית תפרוץ ממארי כמו הר געש ברגע שבו היא נדחקת לפינה, ממוסגרת בפריים מושלם של הצלם בועז יהונתן יעקב. מ"עץ שתול על מים" היא הפכה ל"סנה מול השמיים", אם לחזור ל"רואים רחוק רואים שקוף" (באופן כללי מילות השיר הזה מתארות מדהים את מארי). האלמנט הלינגוויסטי הנשכח הזה ממרכיבי אישיותה של מארי ירים את ראשו כמעט באופן בלתי נשלט וירמוס את כל שכבות ההדחקה. כך ניווכח לא רק כמה עומקים נסתרים יש למארי, אלא גם כמה עורקים דקים ומפותלים נשלחו והתפתלו בתסריט הזה מהשנייה הראשונה, מתפצלים ומתאחדים, לעיתים בלי ששמנו לב. בעזרת הרמז המתרים הזה, ועוד אחרים שנשתלו ב"שבע ברכות", מה שנראה בהתחלה כמו טקסט-בוק של דרמה משפחתית הופך בהדרגה לגל הדף עצום.

"שבע ברכות" – שכתבו ריימונד אמסלם ואלינור סלע (בו הן גם מככבות, כמארי ואחותה הגדולה אירית, בהתאמה), הפיק רונן בן טל, וביימה איילת מנחמי אחרי היעדרות של 16 שנים מהמסך הגדול – מביא מסגרת עלילתית שכבר נתקלתנו בה בעבר, ולא פעם אחת: אירוע גדול שמאחד מספר דמויות ושם יצופו משקעי העבר והווה. "שבעה", "החברים של אלכס", "רייצ'ל מתחתנת" ו"הפרידה" הם קומץ דוגמאות.
הסרט לשמו התכנסנו נפתח בחתונה מרובת משתתפים, אחריהם כל כך קשה לעקוב שאשכרה יש דמות שמנהלת מחברת עם עץ משפחתי, וחוזרת אליו כמו קורא ממוצע ב"מאה שנים של בדידות". משם אנחנו פוגשים אותם ערב-ערב, בכל פעם בבית אחר, לארוחה חגיגית מהמסורת המרוקאית של שבע הברכות לאחר החתונה, שם יפתחו מחדש פצעים ישנים ושנים של כאב ותסכול יעלו אל פני השטח מול ההיסטוריה של מארי. אבל בתוך הסטינג הקלאסי הזה מסתתרת לה כתיבה יוצאת דופן (ולא אבוש להודות שהרבה גיליתי רק בצפייה השנייה), שמגובה בעריכה פנומנלית, עליה אחראית הבמאית בכבודה ובעצמה.

זו לא רק אותה בחירה אסטרטגית בשפה המרוקאית של מארי שמעידה על מורכבות התסריט. זו גם שיחה על דבר פעוט כמו שקדים מסוכרים שלמעשה ממסגרת לנו את עיקר הקונפליקט בין שתי דמויות, הרבה לפני שנגלה מה עומד ביניהן. זה תבלין שאישה אחת משתמשת בו כדי להרשים את בתה, ומציפה אצלה זיכרונות חשובים מאישה אחרת. זה האיש החירש ששומע את האמת יותר מכולם, ממש כמו תפקידו של הנביא העיוור בטרגדיות היווניות. זה אבא צעיר שמרדים את בנו עם אפרוח למרבה התדהמה, ורק בשיחה אגבית מול אלבום משפחתי מבינים שאפרוח הוא בעצם הקשר של האבא לילדותו, משהו שנרכב באישיותו המתגבשת, ואותו הוריש לילדו.
נכון שלא כל הדברים האלו מטופלים באותה רמה של עדינות. יש כאלה שלוקחים את הזמן שלהם לשקוע, ויש כאלה שנוחתים בכבדות. והסרט בהחלט מתעכב כמה פעמים על הסברים לדמות שברור שנמצאת שם בשביל שהקהל יבין. אבל אין הרבה דוגמאות לסרט שנכנס לטריטוריות מוכרות למדי ובתוכן יצר כל כך הרבה, מעצב אותו למשהו חד פעמי.
בתוך כל זה, "שבע ברכות" הוא גם אחד הסרטים הכי מצחיקים בקול רם של השנה בינתיים. אבל פה, במקום לתת להומור לפרק את הסיטואציה הדרמטית ולהקל עליה, הוא נשזר בתוכה. הצחוק מגיע מלופף בתוך הכאב של המשפחה. וכאב יש שם, ברוך השם.

התמונות באדיבות יונייטד קינג

על אף מתכונתו הסיפורית המוגבלת והמינימליסטית, לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין איזו הפקה מורכבת היא "שבע ברכות". זו לא רק כמות השחקנים העצומה בסרט, כמעט לכל אחד יש את הרגע שלו ואת השפעתו בקדמת הפריים או מאחוריו לכן חייב להיות אמין ומעורר הזדהות. ואלו לא רק הלוקיישנים הצפופים והעמוסים בפרטים. זה גם הצורך לשמור על מינון בין הדרמה הגדולה, שבקלות יכולה להיות גדולה מדי, לאנושיות, לעידון, להשאיר את הצופים בפנים ולא לזרוק אותם החוצה. כמה מחריש אוזניים ומתיש יכל להיות "שבע ברכות" אילולא התעקשו התסריטאיות-שחקניות על במאית כמו איילת מנחמי, שהצליחה לסובב את כל הצלחות באוויר בלי להפיל אף אחת.
אחטא לתפקידי אם לא אתייחס גם לאתגר הגדול בעיצוב הסאונד של הסרט, עליו אחראי אביב אלדמע (עם הקלטה של מיכאל ליגום). מהרגע הראשון של המסך השחור, שם קולות ההילולה עוטפים את הצופה, כמעט סוגרים עליו, ועד ההתמקדות בדיאלוג קטן בתוך שולחן רועש, המיקס של "שבע ברכות" נפלא כי הוא עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות – לווסת את תשומת הלב שלנו, להרחיב את הפריים, אבל תוך כדי גם לא להכריז על נוכחותו ולתפוס פוקוס מיותר.

פה גם הגיע הזמן להתייחס לצוות השחקנים, שאם הסקירה הזו הייתה ערך ויקיפדיה, כנראה הייתה מצריכה לינק לפתיחת חלון נוסף. יש כל כך הרבה שמות לחגוג ולהלל.
את הסרט מובילה ריימונד אמסלם (בהופעתה השנייה השנה, אחרי "העתיד"), ייתכן ושחקנית הקולנוע הטובה ביותר בישראל כיום. לזוכת שני האופיר, ואמן השלישי בדרך, יש יתרון ראשוני בזכות המראה והקול שלה, כאלו שלא מאפשרים להסיט את המבט לשום מקום אחר, אבל זה היה מביא אותה רק עד גבול מסוים בלי היכולות שלה לשכנע בכל כך הרבה סתירות פנימיות במבט אחד. כמה חשמל יש בכל קלוז-אפ שלה, זה לא הגיוני.
ההופעה של אמסלם היא לבדה בחזקת דיינו, אבל זה אפילו לא קרוב להסתיים איתה, כפי שדאגה לכך המלהקת אורית פוקס-רותם (זוכת האופיר על בימוי וכתיבת "סינמה סבאיא"). לצד אמסלם מזדקרות גם תיקי דיין אולי בהופעתה הטובה ביותר (והרף גבוה במיוחד), והטורנדו שמייצרת אלינור סלע בכל פעם שהיא על המסך. אתוודה שלא הכרתי אותה לפני הסרט, וכעת אני מאחל לעצמי לראות אותה כמה שיותר.
אבל רגע, אפילו לא התחלנו. רבקה בכר לוקחת בשבי את הפריים בכל פעם שהיא בו. עידית טפרסון היא בדיוק הקונטרה שצריך, וברגע שהיא מקבלת את הזמן שלה ביכולתה ממש לגרום לצופים לקרב את הפנים למסך כדי שחלילה לא נחמיץ מילה. גם אנה בזיז, מורין אמור, סתיו מגן ויעל לבנטל נהדרות.
בתוך כל העולם המטריאכלי הזה אלו הגברים, שתי קטגוריות בהן "שבע ברכות" נעדר מהאופיר, שצריכים לקבל יותר קרדיט ממה שהם זוכים לו. דניאל סבג מעניק את האנרגיה שהסרט זקוק לו כדי להתחיל כמו שצריך, עמנואל בוסידן הוא השקט וההשלמה ששולחים אותנו החוצה בחזרה לעולם שלנו, ובין שתי קצוות הסקאלה מנווט ערן מור, האיזון המדויק לכל מה שמסביב, מייצר יציבות שלא הייתה בלעדיו.

ל"שבע ברכות" יש את המעידות שלו. הרגעים המסבירנים שהזכרתי מקודם הם חלק מזה, ובעיני גם האפילוג הוא יחסית טלנובלי ולא לגמרי ברמת הגימור ומלאכת המחשבת של שאר הסרט. את משיכות האף שנשמעו סביבי באולם אני תולה בהופעות השחקנים יותר מכל דבר אחר. ועדיין, כל אלו מתפוגגים בחוויה הכללית והכל כך אפקטיבית, תוצאה של המון כישרונות שעבדו יחד.
על פוסטר הסרט אני מצוטט עם המשפט "אחד הסרטים הטובים של השנה". עכשיו כשאנחנו בגרסה המורחבת והמפורטת הרשו לי לחדד – בדירוג כל מאה סרטי יבול 2023 שראיתי נכון לפרסום הטקסט הזה, "שבע ברכות" שני בעיני רק לזוכה דקל הזהב של השנה. עד כדי כך.