"אסטרואיד סיטי", סקירה

דומה כי עם כל שנה שעוברת, ווס אנדרסון הופך להיות במאי יותר ויותר מוכר. ליתר דיוק: הסגנון שלו הופך ליותר יותר מוכר דרך סוגים שונים של סרטונים ויראליים, שהופכים את הדרך שבה הסרטים שלו נראים ונשמעים לפופולרית גם בקרב קהל שמעולם לא צפה בסרט שלו. זוהי חרב פיפיות: מצד אחד, הכרה ותהילה זה דבר שבסופו של דבר יוצרי קולנוע שואפים עליו, כמו גם בנייה של סגנון אישי קל לזיהוי, ובכל זאת עדיין לא בדיוק ניתן לחיקוי (אף כי אנשים לא מפסיקים לחקות אותו, מילולית). מאידך, הדבר מרדד את הדיון בקולנוע שלו לסגנון בלבד ותורם לתפיסה הרווחת על פיה סרטיו הם קודם כל סגנון ורק אחר תוכן.

לפרקים גם אני החזקתי בתפיסה הזו, אולם כיום אני סבור כי בדומה לכל יוצר, הסגנון הוא לא המהות בסרטים של אנדרסון אלא רק אמצעי להעביר סיפור שהוא שואף לרגש באמצעותו את הקהל. כן, קודם כל לרגש, למרות שחלק מן הסגנון המוכר שלו הוא היעדר הבעות פנים מצד השחקנים. זה לא תמיד עובד בסרטיו באותה רמה ובטח לא עבור כל צופה. בטקסט הזה אני אנסה להסביר מדוע הסרטים שלו כן מרגשים אותי בחלקם, ומדוע סרטו החדש, "אסטרואיד סיטי" (Asteroid City), נמצא בערך באמצע הפילמוגרפיה שלו מבחינת החיבה שלי. זה עדיין אומר שהוא מוצלח למדי.

יותר מהעדר הבעות פנים, צבעים חדים ופריימים סימטריים, הסרטים של אנדרסון עוסקים בגיבורים שלא ממש מצליחים להסתדר חברתית בעולם. הם לרוב חכמים הרבה מעל האדם הממוצע, אבל סובלים מקשיים חברתיים וחוסר יכולת לפרש סיטואציות. לרוב הם גם אובססיבים לצורת אמנות כלשהי ולאדם אחר. סוג של אהבה לא בהכרח נטולת מענה מוחלט מן הצד השני, אבל גם לא כזו שיכולה להתממש ליותר מפרק זמן חולף. הסדר המושלם בפריים מתקשר לרצון שלהם לעצב את העולם בצורה מדויקת על מנת שיהיו יכולים להבין, לתקשר. ועד כמה שהעיצוב בסרטים של אנדרסון מדויק, הניסיונות של הגיבורים שלו לבנות עולם מדויק מסתיימים תמיד בהבנה כי בסופו של דבר בחיים צריך לוותר על דיוק ולהתפשר, אחרת קיים רק כישלון.
זה השלד הרגשי שעבד עבורי בסרטים "המרוץ לצמרת של מקס פישר" ו"משפחת טננבאום", צמד סרטים מוקדמים שדומני כי הם גם נחשבים לפסגת היצירה של הבמאי. קצת יותר לאחרונה, כלומר בעשור הקודם, זה עבד עבורי היטב ב"ממלכת אור הירח", למרות שאני מעריך גם את "מלון גרנד בודפשט", הסרט הנוסף שאנשים נוטים לציין כשיא של אנדרסון.

האובססיה וחוסר היכולת של הגיבורים לתקשר רגשית אינה הנושא היחידי החוזר בכל סרטיו של הבמאי. בכולם למשל יש גם דיון במשפחה, ברבים מהם יש גם רגע של שינוי באופי החברה, סוג של סיום של תקופה תרבותית מסוימת. הדבר הזה נכון במיוחד לגבי שלושת הסרטים המצולמים האחרונים של אנדרסון (כלומר לא כולל סרטי אנימציית סטופ-מושן), סרטים שניתן לראות בהם מעין טרילוגיה שמצדיעה למדיומים שונים של סיפור סיפורים. צורת אמנות שמתארת עולם בכישרון, אבל גם ברגע שמוחק או משנה את לא רק את מה שמתואר, אלא גם את המדיום הסיפורי. "מלון גרנד בודפשט" היה הצדעה לפרוזה של שטפן צוויג, סופר שידע שהוא כותב על ממלכתיות אירופאית מלאכותית שחדלה מלהתקיים בזמנו; "הכרוניקה הצרפתית" הוא סוג של הספד לעיתונות הכתובה ולכתבות מגזין (וגם סרט שחלקים גדולים ממנו לא עבדו עבורי); "אסטרואיד סיטי" ממשיך את הקו הזה בצורה מעט יותר מורכבת, מה שהופך אותו לסרט מרתק אינטלקטואלית ברובד אחד, אף כי הרגש לא בהכרח קיים ברובד הזה.

למעשה, קשה לי לדעת כיצד להתחיל לתאר את העלילה של הסרט, שמורכב מכמה רבדים. דומה כי רוב הטקסטים על הסרט מתחילים בתיאור העלילה המתרחשת באמצע שנות החמישים באסטרואיד סיטי, יישוב קטן בלב המדבר. למרות שמו הוא לא ממש עיר ויותר מושב כמעט זנוח בו אכן נחת פעם אסטרואיד על כדור הארץ, אירוע שמצוין מדי שנה במעין פסטיבל המעניק פרסים לבני נוער מרחבי ארה"ב, המצטיינים בפרויקטים מדעיים. הם באים לישון במוטל המקומי ובואם יותר ממכפיל את כמות הנפשות החיות במקום.

יש מספר גדול של בני נוער ובני משפחה שהם דמויות שמקבלות זמן מסך בעיירה, אבל אתמקד בשתי המשפחות העיקריות. ג'ייסון שוורצמן מגלם את אוגי סטיינבק, צלם מלחמה שאיבד את אשתו לא מזמן ועדיין לא סיפר על האירוע לילדיו: שלוש הבנות הקטנות וחובבות האימה, ובנו וודרו (ג'ייק ריאן), אחד מן הצעירים המצטיינים במדע. מכיוון שהרכב שלהם התקלקל, לעיירה מוזנק גם הסב מצד האם (טום הנקס), שמעולם לא חיבב במיוחד את אוגי. המשפחה השנייה הבולטת היא זו של מידג' קמפבל (סקרלט ג'והנסן) כוכבות קולנוע ואם חד הורית לדינה (גרייס אדוארדס), מדענית צעירה נוספת. מתח רומנטי נרקם הן בין ההורים והן בין הנערים בשתי המשפחות.
חוץ מזה, יש עוד לא מעט דמויות בעיירה, כמו מנהל בית מלון (סטיב קארל בתפקיד שיועד לביל מאריי), מכנואי רכב (מאט דילון), מדענית במצפה הכוכבים המקומי (טילדה סווינטון), גנרל צבאי שמנהל את הפסטיבל (ג'פרי רייט), מורה לקבוצה של תלמידים קטנים יותר בסיור לימודי (מאיה הוק), עוד כמה נערים-מדענים שההורים שלהם הם בין היתר הופ דיוויס, לייב שרייבר וסטיבן פארק. יש גם קאובויים מזמרים.

כל זה בעצם רק דרגת מציאות אחת בסרט. שכן עוד לפני שאנו חוזים בעלילה המתרחשת בעיירה הבדיונית, נאמר לנו כי היא חלק ממחזה, שגם הוא נכתב בשנות החמישים. הסרט גם מציג את העבודה על המחזה, מצד המחזאי קונרד ארפ (אדוארד נורטון), הבמאי שוברט גרין (אדריאן ברודי, בסרט שלישי שיצא במהלך 12 החודשים האחרונים ובו הוא מגלם במאי או מחזאי בשנות החמישים), וגם מורה למשחק שהמחזה מפותח בסדנה המיתולוגית שלו (ווילם דפו). רבים מן השחקנים שמגלמים דמויות ב"אסטרואיד סיטי", כלומר בעלילה המתרחשת במדבר, מופיעים גם בסצנות הקשורות למאוחרי הקלעים של העבודה על המחזה. אולם, סצנות אלו מוגשות אף הן בתיווך, ממש מתחילת הסרט: כולו מסופר לפרקים במה שנראה כמו אולפן טלוויזיה עם מנחה (בריאן קרנסטון).

המשחק בין רמות המציאות השונות מוביל לרגעים משעשעים, ואולי לעומס יתר של פרטים. כי לך תזכור מי מגלם את מי ותאמינו לי שהקאסט של הסרט עוד יותר עמוס ממה שרשמתי עד כה. אבל המשחק הזה גם עקרוני, כי הסרט חובר כאמור לקודמים של אנדרסון בהצדעה לדרכי סיפור וברגע של שינוי. במקרה זה, הסרט הוא הצדעה למחזות ברודווי של אמצע המאה ה-20, תקופה בה טנסי וויליאמס וארתור מילר יצרו מחזות שהיו הצלחה מסחרית למרות תכנים לא פשוטים, ומורים למשחק כמו לי שטרסברג וסטלה אדלר שינו את האופי המשחק האמריקאי בסדנאות שלהם. תור הזהב של המחזות לא האריך ימים, אבל הוא נשאר בסביבה יותר מתור הזהב הראשון של הטלוויזיה, תקופה בה מחזות שנכתבו במיוחד לטלוויזיה שודרו בשידור חי מניו יורק, בטרם התעשיה עברה לדומיננטיות של תוכניות שצולמו מראש.

העלילה הראשית המתרחשת במדבר כוללת עוד משהו שמגיע מן החלל פרט לאסטרואיד, ובכך יש מחווה לסרטי המדע הבדיוני המוקדמים, שנוצרו גם הם באותה תקופה היסטורית. רק שבניגוד לשני המדיומים האחרים, דומני כי ז'אנר זה בסופו של דבר רק התפתח מאז. יחד עם זאת, הסרט הוא אמנם מחווה לשנות החמישים ודומה כי הוא מתרחש בשנת 1955 בכל רמות המציאות, אבל הוא גם מודע לכך שזה ייצוג מאוחר של התקופה. ניתן למצוא בסרט רמיזות גם לתפיסות פוליטיות וחברתיות עכשוויות, גם הקבלות לאירועים כמו סגרים עקב קורונה, ואפילו מה שנראה לי כרמיזות לצמד הסרטים "אופנהיימר" ו"ברבי". הם צפויים לצאת לאקרנים מאוחר יותר השנה, אבל על הפקתם היה ידוע עוד לפני ההכרזה על הסרט של אנדרסון.

כפי שאמרתי בפתיחה, בסופו של דבר הסרטים של אנדרסון מצליחם או נכשלים לא בגלל העיצוב היפהפה או הגודש האינטלקטואלי, אלא בשל היכולת שלהם לרגש. למרות שסגנון הבימוי והמשחק לכאורה נמנע מאלמנטים המגבירים את הרגש. דווקא ההימנעות הזו, בשילוב תחושת ההזדהות עם חוסר היכולת של הגיבורים לבטא את עצמם, מובילה לכמה מן הרגעים המרגשים בסרט. ברובם מופיע ג'יסון שווצרמן אבל לא תמיד הוא המוקד הרגשי. לרוב הוא זה שמאפשר לשחקן או לשחקנית לצידו להיות בשיאם, כולל שחקנית מאוד מפורסמת שמופיעה רק לסצנה נהדרת אחת ואת שמה טרם ציינתי. בעצם לא אציין כלל, לשם הפתעה.

יש גם כמה רגעים נוגעים ללב במקומות אחרים בסרט, והפנים החתומות של השחקנים גורמות לתחושת הבדידות, הקיימת גם כאשר נמצאים בחברה תומכת, להדהד היטב. בניגוד לסרטים הטובים ביותר של אנדרסון, זה קורה פעמים רבות במהלך היצירה אך לא לכל אורכה. או להבדיל, בלי לייצר רגע אחד שממש שבר אותי, רק הרבה רגעים קטנים של הזדהות רגשית אפקטיבית. בסופו של דבר, הסרט מייצר סוג של עצבות מצחיקה וחכמה שטיפוסית לבמאי העומד מאחורי היצירה. טיפוסית יותר מתיאור של הכלים האמנותיים בעזרתה היא מוצגת, לפחות עבורי. את הסגנון של אנדרסון כבמאי קל להגדיר, בעוד על המקומות בהם הוא מצטיין ככותב קשה יותר לשים את האצבע.

/// התמונות באדיבות חברת טוליפ