"הפלאש", סקירה

הכנתי לילדים ארוחת ערב במטבח אתמול: מלפפון, נקניק מפוקפק וחביתה מרושלת עם גבינה. לא פסטה ברוטב עם תיבול מדויק שמקרין חום ואהבה לגברים בחיי, ארוחה שאוכלים יחד כל שבוע באופן קבוע סביב שולחן בתאורה רכה. בזמן השאול שיש לי בין האוכל לכלים לשובע של התינוק שלא יתחיל לבכות, התחלתי לשיר בקולי קולות. לינקין פארק באנגלית שמשדר חיבור עמוק לבת העשרים השותה הרבה שפעם הייתי, לא שיר בספרדית שמשדר חיבור עמוק לחושניות נשית ואיכשהו גם למסורת משפחתית, כנראה. זה לקח רגע, והבנתי שאני למעשה משחזרת גרסה משלנו לבית שבארי אלן (עזרא מילר), גיבור העל והאיש הכי מהיר שחי, מתגעגע אליו בסרט החדש "הפלאש" (The Flash), מבית היוצר של אימפריית הקומיקס DC יחד עם האחים וורנר. זו שמזיעה בניסיונות להעתיק את ההצלחה של היקום הקולנועי והטלוויזיוני של מארוול.
הרגע, הוביל אותי לתהות מה הסרט שביים אנדי מושטי ("מאמה" ו"זה" הראשון הטוב והשני המאכזב) וכתבו כריסטינה הודסון ("ציפורי הטרף" "באמבלבי") לצד ג'ובי הארולד (סרט הרובוטריקים החדש שיצא הרגע, הסדרה של אובי וואן קנובי ו"צבא המתים") אומר לנו על מודלים של אמהות, ומה על הנטייה של סרטי גיבורי העל לאחרונה, סרטי הקומיקס, לנסות ולחבר עולמות ודמויות מעשורים שונים כדי לקרוץ לכמה שיותר צופות וצופים.

לפני שאנסה לענות על כך ואגע קלות בספוילרים (תהיה אזהרה לפני, אל חשש), מגיעה ל"הפלאש" התייחסות גם לפני השטח שלו. איך הוא כחוויית צפייה שמיועדת למסך גדול? התשובה הקצרה היא – בסך הכל בסדר.
הוא עוסק בסיפור ההתגבשות של אלן (מילר) כגיבור על צעיר, אפשר לראות כאן בפלאש את המקבילה של DC לספיידרמן של מארוול. אם ספיידי בגרסתו הנוכחית הצטרף ליקום קולנועי כשכבר היה די מבוסס ואהוב, צריך להוכיח שהוא תוספת ראויה בלי ליפול למחוזות הגיחוך כמו הסרט השלישי של סאם ריימי, האתגר של הפלאש קצת אחר. הוא מגיע לחבורה לא מגובשת, עם גיבורים שרוכבים ברובם על החיבה שלנו אליהם מסרטי העבר, מסדרות ומקומיקס, ולאו דווקא כי אהבנו או נהנינו מכל הסרטים שקדמו לשלו. הוא אמור להיות התקווה החדשה של היקום הקולנועי, קורץ לקהל צעיר בהיותו גיבור מגושם ונערי (מילר בן 30 אגב, תודה ששאלתם), ובסרט הזה, נשען על אותה חיבת עבר לגלגולים קודמים של חלק מהגיבורים, אלו אמורים לקרוץ לקהל המבוגר יותר ולנוער הבקיא. הוא אמור להיות תקווה חדשה, מישהו שימשיך להקליל את הטון הכבד להחריד של חלק מהסרטים, ותודה לזאק סניידר על כך. בשאיפה בלי להיות מטופש להפליא ("אקוומן") או פוגעני להחריד ("וונדר וומן 1984").

הסרט מלווה את אלן בתוך תסבוכת אישית שהופכת, כצפוי, לבין-יקומית, מה שמאפשר חופש יצירתי די רחב, אבל אין כאן את הרעננות של "ספיידרמן: ממד העכביש" מ-2018. לא בגלל שהוא היה סרט אנימציה פורץ דרך וכאן אנחנו תחת מתקפה של אפקטים ויזואליים, אלא כי הסיפור נשאר במחוזות בטוחים – רוב הזמן. יש בו כמה סצנות מלהיבות ומבדרות, במיוחד רבע השעה (אל תתפסו אותי על הדקה) הראשונה שלו, ואפילו רגע אחד או שניים שמצאתי, בחיי, מקסימים. הוא מרהיב בקטעים שבהם הוא משכיל להכניס בנייה של דמויות ולבסס יחסים ביניהן תוך כדי סצנות אקשן. זה קורה בעיקר בפתיחה, ובעוד סצנה מרכזית.

ההנאות הקטנות ממנו עומדות מול צל ההאשמות כלפי השחקן עזרא מילר על מגוון מקרי אלימות, קשר מפוקפק עם משפחה שכלל זמינות של כלי נשק ליד ילדים קטנים, יחסים לא בריאים או תקינים עם קטינה (לפי ההורים שלה), ובגדול התנהלות מגלומנית עם נגיעות של ניצול, שמעיב על כל הסרט. כדי לא להוציא את מילר, מה שהיה משבש את הסרט לחלוטין ומשפיע לבטח על הפקות עתידיות, האולפנים ככל הנראה דרשו – וקיבלו שהות במרכז גמילה לפני תום העבודה הארוכה. בגלל שסרט הוא יצירה עליה עובד צוות שלם, אני בוחרת כרגע להניח את המידע כאן, ולהמשיך להתייחס לשלם הקולנועי כגדול מסך החלקים הבעייתיים של מילר.

בעוד זו בעיה חיצונית מתסכלת, פגם מרכזי שקשור בסרט עצמו הוא עלילה שפותרת קונפליקטים בשטחיות מזהירה ולא מספקת, לצד אפקטים מיוחדים שצריך להיות סלחניים כלפי האיכות המלאכותית שלהם. צופה אחד כינה אותם "פלסטלינה", בתום ההקרנה. צפיתי בו בסינמטק חולון, בהקרנה רוויה בבני נוער, 90% מהם בנים. הם מחאו כפיים במספר נקודות, גם אחרי סיקוונס הפתיחה, ולפחות אחד או שניים היו רגעי שיא רגשיים או עלילתיים, ולא הופעות אורח. זה בפני עצמו משמח כי DC לא הצליחה לבסס אימפרייה קולנועית כמו מארוול. ליגת הצדק לא מלהיבה כמו הנוקמים, ובצדק, הסרטים שיצאו לה היו ברובם פחות טובים גם אם יותר יומרניים (היי "באטמן נגד סופרמן", מה שלומך). כך שההתלהבות פה פחות מובנת מאליה, ונובעת בעיניי מחוויית ההליכה לקולנוע עצמה, לצד חיבה לגיבורי על, אולי לסדרות, אולי לקומיקס עצמו. אולי. כי הנה הם, אלו שמתקשים להניח את הטלפון כשיש מסך אחר מרצד מולם, יושבים מרותקים במשך כמעט שעתיים וחצי.

שלא תבינו לא נכון, חלקם לא הפסיקו לדבר לאורך כל הסרט, כולל שניים שהתמקמו בתוך אוזן שמאל שלי, והיו מאותגרים בכל הנוגע לווליום. אבל הם דיברו על הסרט, על המהלכים העלילתיים, על "היי אני מכיר את זה מהסדרה", ועל ציון המובן מאליו נוסח לגולס כמו "אה, הוא הולך במסדרון חשוך עכשיו". כן זה היה מעיק, אבל גם מלהיב באופן מדבק. אני מודה, הייתה סצנה שבה הבנתי בחושים חדים שהנער שלידי מבולבל מזיהוי של ליהוק לדמות מסוימת (הוא הפנה את השאלה אל החלל החשוך, בקול, פעמיים) ומצאתי את עצמי עונה לו בשקט (אני חושבת) במשפט וחצי, שלא יפסיד את העניין, שימשיך להתפעל.

אם לשפוט משיחות אקראיות, היו גם מי שלא נהנו, בקצה שלהם הנער שאמר "מה ראיתי עכשיו, זה הסרט הכי גרוע שראיתי בחיים שלי. אני אוהב את בטמן ועוד *דמות שאולי לציין אותה כאן יהיה ספוילר אז לא משנה*, אבל את הפלאש הרסו לי". ביחס לסרטי ליגת הצדק האחרים, זה בוודאות לא הסרט הכי גרוע, אם להתייחס להערה לעיל. יש את "וונדר וומן 1984", יש את "ליגת הצדק" שבזמנו חסתי עליו. אבל זה כן סיפור די גנרי של הצגת גיבור מולחם בסיפור התבגרות, עם תיבול של יקומים מפוצלים. ושוב, כמו ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", אל תיפלו בפח – זה עוד סרט שמדבר על אפשרויות של פיצולים רבים, והוא כולל סצנת הסבר נהדרת ומודעת לעצמה, אבל גם הוא מתרחש בעיקר ביקום מקביל אחד.
בלי להיכנס לפרטים, בארי אלן (מילר) הוא קלאסיקה של גיבור שזהות העל שלו היא אלטר אגו מלא ביטחון ביצועי לצעיר המבועת מהחיים החברתיים, ובעיקר מזוגיות, שהוא ביום יום. הוא גם קלאסיקה של דמות שמוות במשפחה מגדיר את ההתפתחות שלה ומעיק עליה. בארי איבד את אמא שלו, ובניגוד לברוס וויין, אבא שלו בחיים, אבל יושב בכלא באשמת הרצח שלה. רצח שהוא וברוס הם בערך היחידים שחושבים שהוא לא ביצע. וכאן מגיעה האפשרות שמניעה את העלילה ומסבכת אותה – מה היה קורה לו בארי היה יכול לחזור בזמן ולשנות מה שקרה?

לא מדובר בנושא חדש, ובכלל העלילה של הסרט כמו שכבר הבנתם לועסת ומלחימה עלילות שכבר ראינו, בהרבה מקרים ראינו אותן מסתבכות ומותרות באופן מסעיר יותר, למשל בגרסת הטלוויזיה של פלאש ברשת CW. זה מעט לא הוגן, כי האחרונה יכלה לבסס השלכות של שינוי העבר במשך קשת עלילתית של עונה שלמה, אפילו שתיים. אבל גם ב"דוקטור הו", סדרת המד"ב הבריטית הוותיקה, טיפלו בנושא ולפעמים פתחו וסגרו אותו בצורה משביעת רצון בפרק אחד. הנקודה הייחודית לאפשרות של אלן לשנות את העבר היא שהיא לא תלויה בטכנולוגיה או בחפץ קסום. היא נובעת מהיכולות שלו עצמו, מדגישה את האחריות ומחצינה קונפליקט פנימי. המהירות שלו כל כך גבוהה שבמקרים מסוימים הוא יכול לחזור אחורה, להתבונן די בנחת על אירועי עבר מוקפאים ביחס אליו, ולהחליט בנחת אם להזיז בהם משהו.

כמובן שמייעצים לו לא לעשות את זה, כמובן שהוא לא יעמוד בפיתוי, כמובן שהמון דברים ישתבשו. אלו מניחים את הקרקע להסברים של המנגנון שאין מנוס אלא לנהל כי בכל פעם שיש לנו מסע בזמן ויקומים מקבילים, יש חוקיות קצת אחרת שצריך להכיר. הפתרון כאן באמת סוגר את הפינה מהר, והוא שוב גם מצחיק וגם מגוחך ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. החלקים היותר מהותיים הם ההתנהלות בעולם החדש המקביל, על המשך השיבושים שהוא מציג, הפוטנציאל להחצנה של סערות ודיונים פנימיים, כשדמות ניצבת מול גרסה אחרת שלה ושל מי ומה שהיא מכירה, וכמובן, כדי שיימכרו כרטיסים – הופעות אורח. בהקשר האחרון לתחושתי הסרט הצליח, רוב הזמן, לא לייצר תחושה של מתקפות נוסטלגיה רק כדי להוציא מאיתנו תגובה רגשית. יש דמות מרכזית אחת מהעבר, והיא נהדרת. יש גם דמות אחת חדשה והיא מסקרנת אבל איתה בדיוק בא לידי ביטוי הפספוס בסרט שלמרות שנמשך 144 דקות הוא לא נותן לה לבלות זמן עם הדמויות המרכזיות, והמהלכים שלה לכן נראים קצת מודבקים כי התסריט כתב, ולא כי היא החליטה.

ובעניין אותו תסריט, הוא כולל כמה החלטות מצד הגיבור שלנו שנראות גם הן תמוהות או לפחות לא מוסברות לנו כמו שצריך. ההחלטה מתי להתערב בעבר, מתי להיבהל מההשלכות ומתי לא, איננה אחידה. וזה בסדר כי הוא צעיר מבולבל ובסופו של דבר עדיין מתאבל, הוא מופת של גיבור תקוע רגשית והסרט נוגע בכך במגוון דרכים, אבל הוא לא מדגיש אותן מספיק, וכך במקום להיראות מבולבל, אלן נראה לפעמים סתם רנדומלי. וגם ההתרה של הסיבוכים המרכזיים – איך לתקן את מה ששיבש, ואיך להחליט אם הוא מסוגל להתגבר ולהמשיך הלאה, מתרחשים בצורה שמרגישה זריזה ומאכזבת. ובכל זאת, החוויה בכללותה הייתה יחסית מבדרת מול מה שאפשר לצפות לקבל.

וכעת – ספוילרים וניתוח:
יש פוטנציאל בנרטיב שהסרט מספר לנו ובדמות שבמרכזו. ואפשר להסתכל על אלן, אם נעשה רגע קפיצה מחשבתית למחוזות סמליים יותר, כעל קהל תקוע. מילר בגיל 30, בדמות שאמורה להיות צעירה יותר וזה עובד, כמו ייצוג של הנוער, בעיקר אם נחשוב על אלן הצעיר יותר שהוא פוגש ביקום המקביל ששיבש, לצד ייצוג של הקהל שכבר גדל קצת ולא מוצא את עצמו בעולם רווי היקומים הקולנועיים והנרטיבים שמבלבלים אותו. הוא מתגעגע נואשות לאופן שבו דברים היו. הוא חושב על אמא שלו שרה את אותו שיר במטבח, מכינה את אותה פסטה, שוכחת את הרוטב ושולחת את אבא שלו לסופר, רגע לפני שנכנס רוצח עלום ומחסל אותה, משאיר את אבא שלו לשוב ולמצוא אותה ולכן הופך לחשוד שמורשע. הדימוי ההורי שאיתו גדל הוא שמרני מסורתי, אמא במטבח מזינה, אבא עושה בושות מצחיקות והולך לסדר דברים. כמה פשוטים וטובים היו דברים פעם. אבל המודל הזה נשבר, ואלן לא מצליח להתקדם. למרות שוויין (בן אפלק, שהגרסה המפוכחת והרכה של הבלש העטלפי הולמת אותו יותר כאן, גם אם הוא מופיע לפרק זמן די קצר) מדבר איתו על כך בכנות. הוא מנסה לתקן את העבר, ובכך לתקן את המציאות.

ברמת הדמות, זה עיסוק פנימי מרהיב בגיבור שהטראומה מגדירה אותו ואין לו כלים כדי לטפל בעצמו, כדי להחלים. ברמה הסמלית, זה עיסוק בכך שיש לנו כצופים מה שנראה כמו הרבה אפשרויות. אבל מרוב רצון לשחזר אותן, ליהנות מכל הופעות האורח שכבר נתקעות בגרון מרוב שהן מציפות ומתחנפות אלינו, מרוב ניסיונות של התעשייה לחבר נרטיבים מפעם, להנדס עלילות שנכתבו לפני עשורים כדי שיתאימו לסרטים שמתרחשים עכשיו, לפעמים הכל מרגיש כמו קערת ספגטי מבולגנת וכבר אין לנו תיאבון ללכלום, ומתהדקת התחושה ש"אין לי מה לראות וגם ככה אי אפשר לעקוב כבר". בהדרגה, אם נמחל רגע על אפקט הפלסטלינה, החלקים בהם אלן נמצא בתוך הספיד-פורס (כוח המהירות לא נשמע מרשים באותה מידה, סליחה) נראים כמו זואיטרופ ענק, שאלן במרכזו. זואיטרופ הוא מכשיר שקדם להמצאת הקולנוע, קופסה עם ציורים בתוכה וחרכים כלפי חוץ שכשמסובבים אותה הציורים נראים מונפשים. וכך בבת אחת הסרט יודע שהוא סרט, והוא במהלך שאפשר לחשוב עליו כציני, או כמודע לעצמו ומנסה לומר לנו משהו, הוא נותן לנו הופעות אורח בערימה, ובאותה נשימה מציג אותם כיקומים שלא אמורים להיפגש.

ברגע השיא, אלן רואה יחד איתנו את היקומים האחרים מתחילים להתקרב ולהתרסק. זו מסיבת הופעות האורח הטיפוסית, אלא שכל יקום הוא כדור אור צבעוני מתגלגל בחלל, בו התמונות הסטטיות מסתובבות במהירות גוברת עד שהן מציגות לנו דמויות מהעבר, כולל אחת שמעולם לא התרחשה. אפשר שוב לקטר על העיבוד, על כך שרואים שזה לא אמיתי, אבל יש משהו ברגע הזה בסרט שמטפל באופן נכון בייצוג הבלתי פוסק של ההתרפקות על העבר. עולה בראש משפט, אם לצטט דמות ממותג העל שהוא דיסני שמחזיק גם את מלחמת הכוכבים: "תנו לעבר למות". רק שהמילים האלו מפיו של קיילו רן נאמרו בסרט האחד שניסה באמת להמשיך הלאה, בזמן שפחד מדעת הקהל לא אפשר לו להמשיך ולעשות את זה. הפלאש מציע משהו קצת אחר. הוא מבקש לתת לעבר ולגרסאות מקבילות להמשיך ולהתקיים במסלול שלהן. אם לא, תקבלו את "בטמן עם הפטמות" כמו שכינו אותו הנוער.

הגלגל בתוכו אלן רץ כדי לתקן את כל מה ששבור ביקום הקולנועי שלו, תקוע. פלא שהכל נראה צמיגי. סצנות האקשן, אגב, כבר מעובדות לרמה שהן נראות כמו מה שמכונה באופן הולם "סינמטיק", סצנות עלילתיות במשחקי וידאו שעד לא מזמן בלטו באיכות הווידאו ה"כמו סרט" שלהן ביחס לשאר המשחק. כיום יש יותר משחקי וידאו שבהם הכל נראה טוב כמו סרט אנימציה מופק לעילא, כמעט מצולם. אלן נראה כמו אוגר שרץ על גלגל בניסיון לתקן, לשנות ולהחזיר את הסיפורים הטובים מפעם, אבל הוא רק מייצר נזק ולא מגיע לשום מקום. יש כאן אמירה על גיבור שמה שיאפשר לו להמשיך ולחיות את חייו הוא ההכרה שהוא לא יכול לתקן את מה שכבר נשבר, עם קלאסיקה בסגנון האויב שלך הוא אתה אבל גם המושיע שלך, בסצנה שהייתה צריכה לקבל יותר משקל. במקום להצליח לבנות סיפור חדש, הוא מתעקש על סיפור שהוא זוכר שהיה טוב פעם. בינתיים כל מה שהוא מקבל זה גיבורים מתים, ישנים וחדשים ובעיקר שתי נשים מתות, גם זו המסורתית, וגם זו שמייצגת בדמותה של קארה – סופר גירל (סאשה קאייה עם אנרגייה של נערת אימו, אבל כזו שתגדל להיות מישהי שניקח ברצינות) אישה של עידן חדש יותר, שיכולה לעשות כל מה שאמרו לנו עד כה שגברים עושים, אבל הסרט עוד לא שם, ותוקע אותה בנקודה לא ניתנת לשינוי של מוות מול גבריות דורסנית והשותפה מפנימת הדיכוי שלו.

אלן כמעט מבין. הוא כמעט מתבגר. הוא נפרד מאמא שלו, מהזיכרון של העולם הישן, אבל לא מסוגל לוותר על תיקון קטן אחד שישפיע בענק. וכאן יש גם קריאה, אולי, להפסיק ולנסות לתקן את הסרטים והסיפורים שגדלנו עליהם. כן אפשר לבקר אותם, אבל כנראה שלא נצליח לסדר אותם ולהתאים לזמננו בדיעבד. אפשר להמשיך ללמוד מהם, ולהמשיך הלאה. לזכור שגיבורי על הם ארכיטיפים בקומיקס, תבניות בסיס של דמויות שכל אחד מהיוצרים, רובם גברים, לקחו עם השנים לכיוון אחר, ועד היום מספרים בעזרתם סיפורים שונים.
לפחות כאן חתומה על התסריט הודסון לצד הארולד, ומראה לנו שהגיע הזמן להשאיר את הגעגוע גם אם הלגיטימי לעבר, בעבר, וגם לאפשר לתכנים אחרים להתנהל במקביל, בלי שהכל ינסה להתחבר. זה לא תמיד עובד. וזה קורץ ל-DC עם הניסיון שלהם לייצר במקביל סרטים בסגנון אחר שיושבים מחוץ ליקום המתמשך, אני מקווה, עיינו ערך "ג'וקר". אולי בהמשך אפילו נראה מודל ערכי פחות מסורתי להתבסס עליו כדי לבנות את הגיבורים והגיבורות שלנו, עם אמא שיש לה קיום גם מעבר לרכיב טיפוסי באישיות של הבן שלה מחוץ למטבח. אולי נזכור גם שהספגטי לא כזה מושלם כמו שזכרנו אותו, שיש מקום גם לספגטי שאבא סמלי כמו ברוס וויין של מייקל קיטון מכין, ואעצור את המטאפורה הזו עכשיו כי בכלל עדיף לקבל תמונה מלאה ולא מושלמת של הערכים שגדלנו עליהם. אולי ככה נגאל את חליפת הפטמות מהקלון שלה, לכו תדעו. כשנפסיק להסתכל כל הזמן אחורה רק כדי לשחזר, אולי נצליח להתקדם.