"בת הים הקטנה", סקירה לגרסת 2023

בניסוח שנמנע מפאתוס גדול מדי, אפשר לומר ש"בת הים הקטנה", להיט האנימציה מ-1989, הוא אולי הסרט הכי חשוב בטיימליין של אולפני וולט דיסני, לפחות מאז סוף שנות השישים. אם רוצים ללכת למקומות דרמטיים יותר, יש אופציה להכריז שאפקט הפרפר של הסרט הזה שינה לחלוטין את כל עולם התוכן שלנו עד עצם היום הזה.
לאלו שנולדו אל תוך שנות השמונים ואילך, דיסני תמיד הייתה השלטת הבלעדית בעולם הסרטים לכל המשפחה. זו עובדה כמו השמש שזורחת בבוקר. אבל זה לא תמיד היה ככה. אמנם אולפני וולט דיסני היו כוח מאוד משמעותי החל מסוף שנות השלושים, אבל איפשהו במהלך הסבנטיז הם התחילו לאבד משמעות, חיפשו נתיבים חדשים שלא פעם הובילו אותם לתהומות, ולא הצליחו לפצח מה הקהל רוצה. כל זה השתנה עם "בת הים הקטנה", סרט שהמשיך את קו הנסיכות המוזיקלי שנעצר ב-1959 עם "היפהפייה הנרדמת", והחזיר את דיסני על המסלול ובתנופה קיצונית. "בת הים הקטנה" היה הצלחה אדירה ונכנס למקום ה-13 בטבלת שוברי הקופות העולמית של 1989. שנתיים לאחר מכן, דיסני הצליחו לעשות את הבלתי יאומן והפכו את "היפה והחיה" לסרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לפרס הגדול באוסקר. משם, להוציא כמה שנים חלשות במעבר לאלף החדש עם הפייט מכיוון דרימוורקס, לדיסני לא הייתה תחרות בקרב על לב הילדים וארנקי ההורים, וזה רק המשיך וטפח עד המפלצת המונופולית שהיא כיום.

היה ברור, אפילו בלתי נמנע, שטרנד העיבודים המחודשים לכספת "היהלומים של דיסני" יגיע גם ל"בת הים הקטנה". בכל זאת, הכסף מדבר. אחרי "ספר הג'ונגל", "היפה והחיה", "אלאדין", "מלך האריות", "דמבו", "פינוקיו" ו"סינדרלה", סיפורה של אריאל בת הים – גרסה מרוככת מאוד לאגדה האפלה של הנס כריסטיאן אנדרסן – זה רק עניין של זמן. מה שכן, בשנים האחרונות היחס של הקהל השתנה אל שרשרת הסרטים האלה. זה התחיל מהתלהבות זהירה, הפך לזעם, ואז לאדישות ("פינוקיו" הושלך היישר לסטרימינג). מה שעוד יותר מעניין הוא שלמרות ההצלחות הקופתיות של רוב הסרטים האלו, זעקת השבר "אל תגעו לנו בילדות" התגלתה כחפוזה. בזמן שסרטי האנימציה המקוריים ממשיכים להיות אהודים ומדוברים, כל הגרסאות החדשות נשכחו ואיש לא מהרהר בהן. כיום, לקהל הבוגר לפחות, זה בעיקר מייצר גלגולי עיניים ואנחה כבדה על הזמן שנצטרך לבזבז בבית הקולנוע, או לחילופין, צער על כך שהרבה כסף ואנרגיה הולכים לשאריות מחוממות במקום חומר מקורי וחדש.

המקרה של "בת הים הקטנה" הוא קצת (ממש קצת) אחר. קודם כל, הסיפור הזה בהחלט ראוי לגרסה מחודשת שתבוא דרך עיניים מודרניות. סרט האנימציה ההוא, כמו הרבה מתקופתו, כבר לא מחזיק מול הרגישויות המודרניות שלנו, בעיקר בהקשר של מגדר ותפיסה של נשיות מול גבריות. דיסני, אם היו רוצים, יכלו לפרום את התפרים של הסרט הקודם (שעל אף הכל, עדיין מופלא ונהדר) ולהרכיב משהו חדש. הם לא עשו את זה. במקום הם הלכו על קוסמטיקה, והחליטו לטלטל קצת את הטוויטר בבחירת שחקנית שחורה לתפקיד אריאל בת הים.
למקרה שאיזה שרביב ציניות נשמע מהמשפט הזה, חשוב לי להדגיש שההפך הוא הנכון. באופן אישי הייתי מאושר ונלהב מהבחירה בבת ים שחורה, ובאיזשהו מקום מצדיע לדיסני שהמשיכו עם זה תחת המתקפה (הם לא תמיד מתמודדים עם זה טוב). יש מעט מאוד גיבורות שחורות בסרטים לכל המשפחה בסדר גודל כזה, והאמת היא שגם ככה לצבע העור של אריאל אין שום משמעות לעלילה. פעם אחרי פעם נדהמתי מההתנגדות הילדותית (במילים מעודנות) לליהוק של האלי ביילי לאריאל. המצחיק ביותר מבין הטיעונים היו "בנות ים הן לבנות והבחירה הזו היא פוליטקלי קורקט בכוח" (הרי כולנו ראינו בנות ים, בין אם בביקור בשונית האלמוגים באילת או בסרטי תעודה בנטפליקס, ויודעים מה צבע העור שלהם). היה מישהו אפילו שבשיחה אישית אמר לי: "זה זלזול במורשת של אנדרסן, שבטח לא התכוון שאריאל תהיה שחורה כי הוא סקנדינבי". כנראה שלהוסיף סרטן במבטא קריביאני בסרט המקורי היה לגמרי מה שאנדרסן רצה, כי אז אף אחד לא התלונן.
השאלה הכי נפוצה היא "בשביל מה צריך את זה?". לזו התשובה היא מאוד פשוטה, ונעה בין "למה לא" (שוב, אפס משמעות לעלילה) לבין "כמה טוב זה יכול לעשות לילדים וילדות שרואים ייצוג של עצמם בסרט מדובר, וכמה טוב זה יכול לעשות לילדים וילדות שרואים מישהו שונה מהם בסרט מדובר". בעיני אין פה איך להפסיד. או במילים אחרות – בחייאת, מה כואב לכם?
אני הולך ליפול על הרבה דברים ב"בת הים הקטנה" גרסת 2023, אבל בעיני סעיף הגיוון הוא סיבה מספיק טובה לקיומו. ועכשיו אפשר לעזוב את השיח המתיש הזה ולעבור לתוצאה הסופית.

כל התמונות באדיבות פורום פילם

שלא באופן מפתיע, "בת הים הקטנה" החדש מתנהל באותו מסלול עלילתי של הקודם: אריאל היא בת ים מתבגרת וסקרנית שנמשכת לעולמם של בני האדם, אותם אביה, טריטון מלך הים והדמות שיצרה את פטיש הדאדי מאותו הרגע ועד הנצח, שונא באופן מיוחד. לאחר שאריאל מצילה מטביעה את הנסיך אריק האנושי והחתיך, זה שימנע ממיליוני בנות וגייז לא להיות לגמרי מרוצים מהזוגיות שלהם בעתיד, היא מתאהבת בו. הוא גם מתאהב בה, אבל לא יודע מי היא. לאחר שטריטון מונע מאריאל ליצור אתו קשר, אריאל המרדנית מסרבת לוותר על אהבתה ונופלת ברשתה של מכשפת הים הנקמנית אורסולה, מחליפה את קול הסירנה שלה ברגליים. על פי ההסכם עם הנבלית, על אריק לנשק את אריאל בתוך שלושה ימים, ואם לא, תהיה לנצח שייכת למכשפת הים. בעזרת שלושה מחבריה (שחף, סרטן ודג) אריאל מנסה לגרום לנסיך להתאהב בה, אבל זה קשה כשאין לה קול. כשהיא כמעט מצליחה, אורסולה מחליטה להיכנס לאירוע ולעמוד בדרכה של אהבת אמת.
שום דבר לא השתנה, ואיכשהו הגרסה החדשה ארוכה בארבעים דקות מזו הקודמת.

"בת הים קטנה" החדש בהחלט איננו גדולת החרפות שאולפני דיסני המיטו עלינו בשנים האחרונות – "דמבו" כנראה לנצח יישאר בראש הטבלה המפוקפקת הזו (על "פינוקיו" פסחתי) – אבל מהחוויה שלי יש פה שני סרטים, אולי שניים וקצת, והם מאוד שונים זה מזה באיכות שלהם. החלוקה די ברורה: יש את השעה הראשונה שמתרחשת בעיקר מתחת למים, את השעה השנייה שברובה על היבשה, ואז אפילוג קצר.
זו הראשונה, המכניסה אותנו לעולמם של בני הים ומכירה לנו את אריאל ונטיית לבה, הוא, בהיעדר מילים נעימות יותר, איום ונורא. לא מצאתי שום דבר שעובד שם כמו שצריך. האפקטים לא ברמה של סרט קולנוע ב-2023, העיבוד של הנאמברים חסר השראה, ולהוציא את הדיבוב המצוין של דויד דיגס האליל ("המילטון", "בליינדספוטינג") כסבסטיאן ואקוואפינה כשחף, מבחינתי היה מדובר בבזבוז זמן משווע. רצון פאתולוגי ללכת צעד אחרי צעד במסלול של המונפש, מבלי להבין שיש דברים שכן עובדים באנימציה אבל פשוט לא שורדים מעבר לחיקוי ריאליזם.

אבל אז, ממש בתום השעה הראשונה, עם העיבוד הדי מניח את הדעת של מליסה מקארתי כאורוסולה לשיר האלמותי "יצור מסכן ואומלל", משהו השתנה. אני לא יודע אם פשוט הובסתי או שבאמת הסרט השתפר, אבל רוב העייפות והרטינה שלי משישים הדקות האחרונות התפוגגו.
זה קשור לכך שהסתיימה מתקפת התפאורות והדמויות הממוחשבות שנראו רע מאוד, ולכן קל יותר לקבל את מה שמתרחש על המסך בלי להזדעזע. אבל יותר מזה, אני חושב שזה בזכות האלי ביילי בתפקיד אריאל. היא כמובן מופיעה גם בחלק הראשון, אבל שם היא קורבן של שכבות האפקטים המשוקצים, וכעת זו היא מול המצלמה במלוא הדרה. והבחורה הזו פשוט משתקת. אפילו ברגעים בהם אריאל אילמת ביילי ממיסה את המסך. מעבר ליופי הלא סביר שלה היא ממש משכנעת ומקסימה. באמת תגלית מפוארת.
היא כנראה גם זו שאחראית על ההצלחה בשילוב של אריאל ואריק. הסיקוונס הזוגי הראשון שלהם, זה שמוביל לנאמבר הכי מוצלח בסרט הנוכחי "נשק אותה", הוא כנראה נקודת השיא של כל האופרציה הזו.

את תפקיד הנסיך קיבל הבריטי ג'ונה האוור-קינג, שהוא בהחלט בחור נאה, אבל לא בטוח כמה הוא היה מצליח לעבור את זה בשלום בלי תופעה כמו היילי. לראייה, השיר החדש שנכתב לאריק הוא אחד מהרגעים הכי קרינג'יים בסרט מלא הקרינג' הזה. פה לבמאי רוב מארשל לא היה את הסרט המקורי להישען עליו, והוא נאלץ לחשוב בעצמו על הבימוי, מוכיח לנו שוב שעבר הרבה מאוד זמן מאז "שיקגו" (וגם שם הסתמך בעיקר על בוב פוסי). להאוור-קינג יש קול נהדר, אבל הסרט לא יודע איך להרים את השיר שלו, והתוצאה היא קליפ של להקת בנים לפני הפריצה שכנראה כבר לא תגיע. למרבה המזל, וזה אולי הדבר החיובי היחיד שאני יכול להגיד על הבחירה במארשל כבמאי, היא שהיותו גיי (ואף בן זוגו של אחד ממפיקי הסרט ג'ון דה-לוקה) גרם לו להצליח לעקוף את כל המכשולים בטיפול הקולנועי באריאל – נערה מתבגרת בלבוש מינימלי, כזכור – ולהפנות את "המבט הגברי" דווקא לאריק, ללא צל של ספק הדמות היחידה בסרט שמציגה איזושהי מיניות. מארשל באמת שלא פספס הזדמנות אחת לצלם את האוור-קינג במצבים שונים של רטיבות, ומה אני אגיד לכם, לא מתלונן.

סקרנות רבה בשלב ההפקה היה כיצד תצא לפועל האנטגוניסטית של הסרט, אורסולה, אחת הנבלים הגדולים של דיסני. מליסה מקארתי היא בחירת ליהוק טובה (בהנחה שלא היה סיכוי ביקום הזה שילהקו דראג קווין לדמות שהתבססה על דיווין, דראג קווין בעצמה), ואולי היחידה שמצליחה להתיר את עצמה מכבלי ה-CGI שחנקו אפילו את חאוויר בארדם בתפקיד טריטון. משום מה הדיאלוגים של אורסולה נכתבו במתכונת של פאם-פאטאל מסרטי שנות הארבעים, וזה קצת מוזר, אבל את רוב הרגעים הקומיים מקארתי משחקת היטב. לא שזה רף גבוה במיוחד, אבל זו ללא ספק ההופעה הטובה ביותר שלה מאז שהייתה מועמדת לאוסקר ב-2018 על "האם אי פעם תסלחי לי?".

האמת היא שלקראת סוף הסרט כבר ממש הפשרתי, והצלחתי לחוות איזושהי הנאה וחיבה למתרחש על המסך. אבל אז הגיעו דקות הסיום, ושם הקרינג' חזר ובעוצמה מחודשת. לפני שאפרט עליהן אכתוב שאני לא רואה את זה כספויילר, אבל אם במקרה אתם לא יודעים איך גרסת "בת הים הקטנה" של דיסני מסתיימת (יש מילולית רק אופציה אחת), זה בסדר אם תקפצו לפסקה הבאה.
ממש בשניות האחרונות של הסרט, אריאל ואריק יוצאים למסע ירח הדבש שלהם, וזה גם השלב שבו טריטון, יחד עם שאר קהילת בני הים, באים להיפרד. זה היה הרגע היחיד שנמלאתי ערגה לאפקטים המוגזמים של תחילת הסרט.

מה שקורה הוא שבסצנות מתחת לפני הים על בארדם הושמו אפקטים מיוחדים של זקן עבות ושיער ארוך שנעים עם המים, וזה נראה כאילו העיניים של זוכה האוסקר מנסות למצוא את עצמן בתוך פרצוף מרונדר שרוחש בלי שליטתו. משהו קשוח. אם רק הייתי יודע כמה אתגעגע לזה ברגע שהאפקטים הוחלפו באיפור.
כשבארדם צץ מעל פני המים וכבר אין סיבה להשתמש באפקטים, לפניו הנאות מודבק זקן מדובלל, פאה שכבר מזמן נפחה את נשמתה חסרת המזל, וצווארו מעוטר בחרוזים מאיזושהי פינת יצירה כלשהי. זה מדהים איך בדיסני הצליחו לעצב כל כך יפה את הדמות התת מימית של ניימור ב"וואקנדה לנצח", ופה פשוט ויתרו. האימג' של טריטון מחוץ למים, וגם שאר בני הים למעשה, נראה כמו טסטים מחדר האיפור. אני בהלם שזה הגיע לסרט הסופי. לא הייתי היחיד שפרץ בצחוק כשלפתע הפרצוף המרוט הזה מופיע מעל פני המים במבט קריפי במיוחד.

יותר מרוב העיבודים המחודשים של דיסני לעצמה, "בת הים הקטנה" פשוט לא היה אמור להיות לייב-אקשן. באנימציה אנחנו מחליקים – ואפילו נהנים – מכמה דברים שבגרסה מצולמת מעלים שאלות או חוסר נוחות. כמו איך עובד כל הקטע של דיבור וסאונד מתחת למים, או סתם אימג'ים שמקבלים משמעות אחרת. במקורי, כשאריק אוחז בידיו את אריאל כשהיא חוזרת לסנפיריה, זה יפהפה. בגרסה הנוכחית, אריק מחזיק בידיו דג עצום עם טורסו של מתבגרת. זה מרתיע ולא נעים בהגזמות. אז בזמן שאני שמח שדיסני העניקו לנו במתנה את האלי ביילי, ואמן תהיה לה קריירה של אליפות מהרגע הזה, ובזמן שלא הכול גרוע מאוד, התוצאה היא אותה תוצאה כמו כל העיבודים המחודשים אתמול, היום ולנצח – אנחנו ממש לא צריכים את זה.