״טורי ולוקיטה״, סקירה

הקריירה של האחים דארדן היא אחד מהדברים הכי יציבים בסצנת הקולנוע האמנותי. לאורך כל שנות הפעילות שלהם, הסרטים יוצאים בדיוק אחת לשלוש שנים, למעט "הנערה האלמונית" שיצא רק שנתיים אחרי "יומיים ולילה" שקדם לו. ייתכן ונפתחה ועדת חקירה בגלל השינוי בעיתוי. הסרטים של הדארדנים מציגים בתחרות בפסטיבל קאן, ולרוב יוצאים ממנה עם פרס כלשהו, כולל פעמיים זכייה בדקל הזהב. גם הסגנון שלהם נותר פחות או יותר זהה, עם וריאציות קלות. ניתן לכנות את הסגנון כסוג של "ריאליזם סנטימנטלי-רוחני": המצלמה הרועדת, הנמצאת קרוב לדמויות, והנטייה לעסוק בשכבות החלשות בחברה. משם מגיעים גיבורי הסרטים שלהם, או מי שצריך לעזור לדמויות אלו, מה שממקם את היוצרים עמוק בייצוג המקובל לריאליזם חברתי מאז שנות התשעים. עם זאת, משהו במהות של הסרטים שלהם קרוב לקולנוע של רובר ברסון יותר מאשר לקולנוע של קן לואץ'.

הדבר נובע בין היתר מכך שהדמויות בסרטי האחים דארדן הן לפרקים קצת יותר ייצוג של אידיאה מאשר דמות ממשית. גם כאשר האידאה הזו היא דמות שכולה זעם, כמו ב"רוזטה", למשל. בסרטים שלהם לפעמים יש דמויות של נבלים מוחלטים או של מלאכים בדמות בני אדם, וזה לכאורה שובר את הריאליזם, אבל בפועל מעביר אותו למקום אחר. מקום בו הדמויות הופכות למייצגות של שכבה ספציפית בחברה כולה. מן המקום הזה של הייצוג, שניתן להאשים אותו בהפשטה של הסיטואציה, יוצאים הבמאים-תסריטאים אל שאלות פילוסופיות של מוסר. שאלות הנוגעות גם לסיטואציה הספציפית אך לא פחות מכך גם למצב אוניברסלי ולצורך האנושי בחמלה, גאולה, והבנה מחדש של הדברים החשובים של החיים.

כתוצאה מכך, הסרטים שלהם לרוב מובילים לשיאים רגשיים שיכולים להיות מלודרמטיים או נצלניים, אבל בדרך כלל עובדים. ז׳אן-פייר ולוק דארדן יודעים איך לייצר את האיזון בין הרכיבים השונים בסרטים שלהם, או לפחות לרוב הם יודעים. הם לא ממציאים את הסגנון שלהם מחדש. מי שלא מתחבר לקולנוע שלהם, או התחבר עד כה, לא יגלה אותם מחדש פתאום בסרטם הנוכחי "טורי ולוקיטה" (Tori and Lokita). מי שמעריץ אותם כבר מתרגש מעצם הפצת הסרט בבתי הקולנוע כעת, אחרי בכורות ישראליות בפסטיבל ירושלים ובפסטיבל בערבה (ובכורה עולמית בפסטיבל קאן, כולל זכייה בפרס מיוחד). עבור אלו שרק לפרקים משדרים על אותו גל של האחים, ייתכן והסרט החדש הוא אחד מן הנגישים יותר שלהם, או פשוט אחד מהסרטים היותר אפקטיביים שז'אן לוק ופייר דארדן יצרו מזה זמן רב.

זהו הסרט השלישי ברציפות בו האחים דארדן עוסקים בצורה ישירה בפליטים בתוך החברה בלגית. ניתן לראות בכך בחירה מעט פופוליסטית, אולם יש לציין כי כבר בסרטם הארוך השני, "השבועה" משנת 1996, עסקו היוצרים במשבר ההגירה. הרבה לפני שזה היה נושא אופנתי בחדשות ובסרטי קולנוע אירופאים. לא שהמסר שלהם פורץ דרך או מעמיק לגבי היחס הדרוש כלפי פליטים, או שהמחקר שלהם בהכרח מדיוק, אבל הם כן מטעינים את הנושא בדיוק רגשי ובאנושיות המושגת דרך הופעה פשוטה אך אפקטיבית של שני שחקנים ראשיים צעירים. לא הכל עובד בסרט, שיש בו מדי פעם רגעים דידקטיים מדי ולאוזניים ישראליות/יהודיות הבחירה בגרסה של אנג'לו ברנדוארדי ל"חד גדיא" בתור "שיר העם האיטלקי" ששני הגיבורים למדו, מרגישה מעט משונה. אבל כאשר הסרט טוב הוא טוב מאוד.

סצנה נהדרת מגיעה כבר בפתיחה. לוקיטה (ז'ואלי אמבונדו) היא נערה המצויה בראיון על מנת להסדיר את מעמדה כפליטה בלגיה. היא מצולמת מקרוב בפריים המייצר תחושת לחץ, העוברת היטב גם בגלל המשחק של אמבונדו. היא לחוצה גם בגלל שהיא מתקשה לזכור את הפרטים לגבי המוות של משפחתה, והדרך בה היא מצאה את אחיה הקטן טורי (פבלו שיילס, שזכה בציון לשבח בפסטיבל ירושלים על משחקו). עימו היגרה צפונה בתוך יבשת אפריקה, עד ששניהם הגיעו לאיטליה ולבלגיה. לוקיטה צריכה להוכיח שהיא אכן האחות של טורי, שהמסמכים שלו מוכחים שהוא נרדף במולדתו בתור ילד החשוד כמכשף, ולכן זכאי למקלט. המשך הראיון נדחה למועד מאוחר יותר, אבל בכלל לא בטוח שהיא תצליח להיזכר בפרטים, או להוכיח שהיא אכן האחות הביולוגית של טורי. כאשר רואים את לוקיטה וטורי ביחד, אין ספק כי הם המשפחה אחד של השנייה. אבל אולי זו לא משפחה ביולוגית, אלא משפחה חלופית של שני ילדים פליטים שמצאו זה את זו. לו יש מעמד, היא מספיק מבוגרת על מנת לנסות לדאוג לו.

העניין הוא שלוקיטה עדיין חייבת כסף רב למהגר אחר, זה שהבריח אותה ואת טורי לבלגיה. בנוסף, היא גם רוצה לשלוח כסף הביתה למשפחה שעצם קיומה סותר את הסיפור שהיא מספרת לרשויות החוק. לצורך כך, היא עובדת עבור שף בשם בטים (אלבן אוקאי). לוקיטה שרה עבור לקוחות במסעדה האיטלקית שלו וטורי מצטרף לפרקים. העבודה העיקרית שלהם היא חלוקת סמים עבור אותו שף, ובזה טורי כבר שותף פעיל יותר, בגיל בית ספר יסודי. לפחות הוא לא נמצא בחדר בפן השלישי של העבודה עבור בטים, ניצול מיני של לוקיטה תמורת תשלום נוסף. חלקו הראשון של הסרט מציג את השניים מנסים לשרוד בין החובות הכבדים, העבודה הלא-חוקית והרצון לקבל מעמד, שיאפשר ללוקיטה הכנסה יציבה יותר בניקיון בתים.

בשלב מסוים בעלילה, האפשרות החוקית להשגת אישור עבודה נראית דחוקה יותר. לוקיטה מחליטה לבצע עבודה תובענית יותר עבור בטים, מה שגורם לפרידה בין השניים. מנקודה זו, טורי מתחיל לקבל יותר זמן מסך ולפעול  לבד. השינוי המהותי הוא שהסרט מתקרב יותר להפוך למותחן פשע, יסוד ז'אנרי שלא לגמרי זר לקולנוע של האחים דארדן. בסופו של דבר זה עדיין סרט של מבט על הדמויות יותר מאשר מותחן, אבל כמה וכמה סצנות בחלקו השני משחקות על אלמנט המתח טוב יותר מהסרטים הקודמים של האחים דארדן. הדבר נכון בעיקר לחלק המסיים של הסרט, והדארדנים תמיד היו חזקים יחסית בסיומי הסרטים שלהם.

כפי שאמרתי, "טורי ולוקיטה" הוא סרט טיפוסי לאחים דארדן וככזה יש בו גם שילוב סותר לכאורה: בין רגעים שבהם דומה כי ניסים פוקדים את הדמויות ומקרים בהם התמימות מתגלה כנשק יעיל מול דמויות של נבלים, לבין רגעים של מבט כואב על המציאות והיחס שלה לחלשים בחברה. השילוב הזה עובד היטב. זה לא סרט שמחדש, לא בנושאים שמרכיבים אותו ולא בסגנון של היוצרים שלו, אבל זה כן סרט מרגש וכנראה אחד מן הסרטים הכי טובים שמציגים מסחרית בימים אלו בבתי הקולנוע.