״פמלה, סיפור אהבה״, סקירת נטפליקס

בדיוק לפני שנה שודרה בבכורה הסדרה ״פאם וטומי״ (Pam & Tommy), הפקה של הולו (דיסני+ בישראל) שהוצגה כביוגרפיה אודות נישואיהם של פמלה אנדרסון וטומי לי. בדגש על פרשת קלטת המין של השחקנית והמתופף, ששינתה את עולם הפורנוגרפיה לנצח וגם את עידן האינטרנט. לילי ג׳יימס וסבסטיאן סטן גילמו את בני הזוג הנוצצים, סת׳ רוגן את איש התחזוקה שלכאורה גנב את הקלטת הפרטית מכספת ביתם (במציאות האשם מעולם לא נתפס) וניק אופרמן את הפורנוגרף שהקלטת התגלגלה לידיו והחל את תהליך הפקת העותקים והרווחים על גבם של המצולמים בה. רוגן גם חתום כאחד מיוצרי הסדרה, יחד עם שותפו הוותיק אוון גולדברג, והבמאי קרייג גילספי (״אני, טוניה״) חתום על הפרקים הראשונים. במסווה של כיף וצחוקים על חשבונם של העשירים והחלולים, אסופת היוצרים הקומיים-ציניים הזו קרעה לגזרים את הזוגיות של פאם וטומי, שללה אותם מאנושיות, והגחיכה את אלמנט הפשיעה והחדירה לפרטיות שחוו זוג בני אנוש (תזכורת: גם סלבריטאים הם בני אנוש), מעצם הגניבה של וידאו ביתי והפצתו לכל דורש למטרות רווח של צד שלישי.

ערכתי מה שקרוי hate-watch בכל שמונת פרקי הסדרה, תוהה עד כמה נמוך היא תגיע והאם תהיה איזו גאולה לדמויות או רק הנאה מניגוב הרצפה עם מה שנותר מהכבוד העצמי של האנשים עליהן מבוססות הדמויות. משום שכפי ששבה ומזכירה הדמות של אנדרסון לדמות של לי, המצב שנוצר הרבה יותר קשה עבורה מעצם היותה האישה בסיפור והאופן בו פוליטיקה מגדרית עובדת. אנדרסון האמיתית טענה כי היא לא מתכוונת לצפות בסדרה, המשחזרת עבורה את התחושות מפרשת הקלטת – שוב עושים רווח על חשבונה וללא אישור ממנה. היא גם הבטיחה תגובה, שאכן הגיעה אל נטפליקס ביום האחרון של ינואר ונקראת ״פמלה, סיפור אהבה״ (Pamela: A Love Story). סרט תיעודי שלא רק נעשה בשיתוף פעולה מלא, אלא גם מציג את אנדרסון כפי שהיא הייתה רוצה. אגב, זה ממש לא אומר שהיא מצטיירת בו כקדושה או מושלמת, אם כבר להיפך – מדובר באישה לא לגמרי נורמלית שחלוטין מודעת לזה, ספק פזיזה וקלת דעת וספק מטורללת או רדופה, מסיבות הנחשפות בכמעט שעתיים של צפייה. ״היחשפות״ היא מילת המפתח ובעיניי זה היה יותר מעניין מהתקרבנות, ובטח פחות מחליא לצפייה מאשר עוד אקט של ניצול.

כמו הרבה סמלים מובהקים של התרבות האמריקאית, גם פמלה דניס אנדרסון נולדה בקנדה. זה קרה ביולי 1967 בעיירה בשם ליידיסמית׳ השוכנת לחוף האי ונקובר, בקולומביה הבריטית. כפי שמסגיר הסרט היא זכתה בסוג של תהילה מיד עם לידתה, אך הדרך אל הזוהר של מערב ארצות הברית הייתה ארוכה. כמו הרבה בלונדיניות אייקוניות, גם אנדרסון לא הגיחה לאוויר העולם עם צבע השיער הזה, ועל השינויים שהעבירה את יתר איברי גופה היא מדברת בפתיחות מופלגת מול המצלמה של הדוקומנטריסט ריאן ווייט (״תשאלו את ד"ר רות״).
עם זאת, מי שעקבו אחר הקריירה של אנדרסון מאז ימי ״משמר המפרץ״ ודאי יסכימו שתכונה זו אפיינה אותה תמיד. מהי ההופעה שלה ב״בוראט״ (הטובה בקריירה שלה בעיניי), סרט בו היא בעצם המאורע המחולל של העלילה, אם לא הומור עצמי שנובע ממודעות ופתיחות. יש לכך עוד הוכחות בדמות קטעי ארכיון רבים המשובצים בסרט ומראים את אנדרסון משיבה למראיינים בכנות שאינה נהוגה בטלוויזיה האמריקאית, אפילו כאשר היא נשאלת על טבעיות החזה שלה בתקופה בה לא שוחחו על נושאים כאלו בפומבי. ההשפלות שהיא חוותה אצל מגישי תוכניות אירוח צורמות במיוחד, כאשר נבחרו במכוון (להערכתי) גם קטעים בהם נשים מראיינות השפילו אותה. זו הייתה רוח התקופה, לא נחלתם הבלעדית של חזירים שוביניסטיים.

גם בגיל 55, אנדרסון מצטיירת בסרט התיעודי כמי שאין לה שום בעיה להיות ״התחת של הבדיחה״ כמו שאומרים באנגלית, או כל איבר אחר לצורך העניין. היא קלילה ומחויכת כשם שהיא מתרגשת ואפילו בוכה בקלות, כאילו מסתובבת בעולם בלי פילטרים או שכבות הגנה מפני כל סוגי הטורפים שקיימים. טורפים שנעצו בה טפרים כבר כאשר הייתה ילדה, כולל כל הטריגרים האפשריים, ושוב הכוונה היא לא רק לגברים. התפלאתי מאוד לקרוא את הכותרות הנרעשות שקידמו את עליית הסרט לשרתי נטפליקס, לפיהן אנדרסון ״חשפה״ התעללות מינית שעברה בגילאי העשרה (ועוד אחת מאוחר יותר). התפלאתי משום שהיא כבר חשפה זאת לפני כעשור. מילא הזיכרון הציבורי המתאדה, מדוע גם הזיכרון של עיתונאים בימינו כה קצר? ומה הבעיה לגגל? כנראה שהעיקר הכותרות, אבל הכאילו-חשיפות הללו אינן העניין בסרט. המשפט שמצוטט בכתבות על הסרט, ״נעשה את הראיון בלי איפור, אולי בכלל בעירום?״, נאמר בכלל בקרדיטים כבדיחה. זה משום שלא היה חשוב מספיק כדי להיות בסרט עצמו. יש כאן אמנם משחק כפול, פער בין הסיבות להקליק על הסרט לבין הטון בצפייה עצמה, אבל אל הרגשתי מרומה.

אולי זה משום שהעניין כאן הוא אחר, והוא כרוך בעיניי בשני נושאים: אהבה ושליטה. השני הוא דווקא הפשוט יותר, על פניו, שכן אנדרסון דווקא מפקיעה את השליטה מן הסרט ״שלה״ ומעניקה אותה לבמאי. כדבריה: ״אני בכלל לא אצפה בסרט, אני אוהבת לעשות דברים ולא לחזור אליהם״ (ציטוט מהזיכרון). זה שמתכתב היטב עם כל הרגעים בהם טענה שלא חשבה יותר מדי לפני אף החלטה גורלית שקיבלה בחיים אלא סמכה על עצמה והתמסרה אל הרגע. זה לא תמיד שירת אותה היטב, אבל נדמה שזו מי שהיא באמת והיא מעדיפה אותנטיות על פני שינוי. הפקעת השליטה והנחתה בידי הצד השני של המצלמה הוא אקט המוצג כקריטי בחייה של אנדרסון, שלטענתה זכתה במיניות שלה מחדש דווקא כאשר הצטלמה לראשונה למגזין פלייבוי, נושא החוזר בסרט לא מעט. המצלמה תמיד אהבה אותה, גם כאשר לא חשה זאת כלפי עצמה, וזו המילה החשובה אף יותר בהקשר של הסרט. לא לחינם היא מופיעה בכותרת, כמו גם בממואר של אנדרסון שיצא לאור באותו יום כמו הסרט, ״באהבה, פמלה״.

אנדרסון חוזרת על המילה ״אהבה״ לא מעט לאורך הסרט, הרבה יותר מאשר התייחסות למיניות שלה למשל, ואף מפליגה בנאום על כך שליוונים יש שתי מילים שונות לתיאור אהבה כרגש רומנטי (״אגאפי״) לעומת אהבה אירוטית (״ארוטאס״). לפני שתפנו אותי לפרק בתוכנית האירוח ״בסלון של האווירון״ ובו אלון מזרחי שובר את תדמית ״השכל של כדורגלן הוא ברגליים״, בעיניי אנדרסון יודעת לשחק היטב עם התדמית של הבלונדינית קלת הדעת  – אבל סתומה היא לא. היא מצטיירת כאישה שפשוט מאוד מחוברת לרגשות שלה ומאוד מאמינה באהבה, כפי שיוכיחו שש הפעמים בהן התחתנה. לעומת זאת, שש הפעמים שהתגרשה ידגימו כי חשיבה לטווח הארוך אינה הצד החזק שלה, כפי שגם היא מעידה, ולכן החלק המפתיע בסרט מבחינת האימפקט הרגשי שלו הוא לגלות כמה מעט הרוויחה מן התדמית שלה. עד כמה לא ידעה לנהל נכון את המותג שנקרא ״פמלה אנדרסון״, משהו שהבנים שלה מנסים לתקן.

ילדיה הם אלו שבטוח יצפו בסרט, שלא לומר צפו ואישרו אותו. במיוחד הבכור שלהבנתי מנהל את המותג שלה כעת והוא הכוח המניע מאחורי הספר, זה שגם הפיק את הסרט – ברנדון לי. איזה שם מצמרר לתת לבן שלך בידיעה ששם משפחתו לי, אפרופו חוסר מחשבה בהחלטות חיים מכריעות. המפגש עם הבנים, יחד עם הידיעה על מעורבותם מאחורי הקלעים של ההפקה, משיב את הסרט לסיפור הלא גמור שנקרא טומי לי. זה באמת שובר את הלב לשמוע את אנדרסון מדברת באהבה כנה וכנראה אמיתית על מי שפגע פיזית בה ובילדים שלהם. במיוחד כאשר היא משווה את הזוגיות שלהם למודל של הוריה – אב אלכוהוליסט שהרבה ״לטעות״ ואם מאפשרת שמרבה לסלוח. אותה אם שכאשר נשאלה על צילומי בתה למגזין פלייבוי כשהייתה בת-עשרה, שיחזרה כיצד עודדה אותה להסכים והוסיפה: ״אף אחד לא הזמין אותי, אחרת גם אני הייתי מצטלמת״. רגע מזעזע או הורות למופת, זה לגמרי תלוי צופה. אבל מכיוון שאיש לא הכריח אותה להגיד את זה, לא סילף את דבריה בעריכה ולא שכר שחקנית לדקלם תסריט, יש ערך בדיון הזה בלי לרמוס את המתועדים.

זה מחשיב אותי לנקודה עימה פתחתי, שעולה גם בסיום הסרט התיעודי הזה, והיא אקט הניצול בצורת סדרה שנקרא ״פאם וטומי״. ככל שאני חושב עליה יותר, כך היא מתועבת יותר בעיניי, בטח בעולם שבו אנדרסון מוכנה לספר את הסיפור שלה בעצמה. הרי כשהיא עושה זאת, האלמנט הצהוב והמציצני לא קיים. אין חדירה לפרטיות אם פותחים לך את הדלת ומזמינים אותך פנימה עם כוס לימונדה. אבל אולי זה בדיוק מה שאנשים נהנו ממנו, במקור ולכן גם בשחזור – הידיעה שהקלטת גנובה או מודלפת, הרצון בסדרה בדיונית שתתאפשר להתענג על כמה פאם וטומי טיפשים וחסרי זהירות. אבל כמו שאיברי המין שלהם בסדרה הם פלסטיק נוצץ שעליו מתענגים היוצרים, מאדירים פנטזיה על פני המציאות, כך מזויפת בעיניי ההנאה מן הסדרה. הסרט ״פמלה, סיפור אהבה״ מציע בדיוק את ההיפך ומצחקק יחד עם מושא התיעוד שלו על כל ניסיון לסנסציה. זה ודאי יפגע בפופולריות שלו, אבל זו תשובה יפה וקיום הבטחה מצד הכוכבת שמנסה לספר מחדש את הסיפור שלה. ואולי גם להרוויח קצת על הדרך, אין בזה שום דבר פסול באמת.