״רוחות אינישרין״, ניתוח

על סרטו של מרטין מקדונה, "רוחות אינישרין" (The Banshees of Inisherin), כתבתי לראשונה עם הבכורה העולמית שלו בפסטיבל ונציה, תוך שאני מנסה לשמור על איפוק ולא לצאת בהצהרות נחרצות מדי על איכות הסרט. שכן, בימים עומסים בצפיות לפעמים יש פחות זמן להרהר ביתרונות ובחסרנות, אף כי היה ברור לי כי זה סרט שנון, מהנה מאוד ומבוצע בדייקנות. הזמן שחלף וגם צפייה נוספת מאפשרות לי לכתוב בביטחון כי זה אכן סרט נהדר והאהוב עלי מבין הסרטים של מקדונה, ודומה כים גם הקונצנזוס הביקורתי מסכים לקביעה זו. כדרכו של מקדונה ככותב, יש בסרט דיאלוגים מושחזים ואירוניים שיש בהם הרבה הומור עם נטייה לשחור, וסיטואציה שקשה להגדיר אותה כקומית, עם כמה שהסרט מצחיק. אבל אני סבור כי למרות שהסרט מלא באפלה, ועצם הכותרת שלו כוללת בשורה על מוות מתקרב, לבקיאים במיתולוגיה אירית, יש בו גם אהבה לרוח האנושית ולדמויות שלו, פגומות ככל שהיו.

הסרט מצליח לשקף את הרוח הזו דרך ביצוע טוב מאוד של הטקסט של מקדונה, שהגיע לקולנוע מן התיאטרון אבל לא מעבד את המחזות שלו לסרטים, כאשר כותרת הסרט הזה דומה למחזה שהוא גנז אבל הוא טוען כי מלבד הכותרת אין קשר בין היצירות. כאשר הוא מביים סרטים, הוא תמיד משתמש בהדגשה בכלים שקיימים רק בקולנוע, כגון עריכה והיכולת להשתמש במרחקי צילום שונים. הוא גם נעזר בפסקול נהדר של קרטר בורוול שעושה שימוש במוטיבים חוזרים מבלי לכוון את הקהל לרגשות ספציפיים. לא במקרה, דברי השבח העיקריים ברוב הביקורות נוגעים לצוות השחקנים, שקיבל ארבע מועמדויות מוצדקות בעיני לפרסי האוסקר. מכיוון שבהמשך הטקסט אתייחס לדמויות בשם שלהן בסרט, אציין כי קולין פארל מגלם את פדריק, ברנדן גליסון מגלם את קולם, קארי קונדון את שיבון, ובארי קיוגן את דומיניק. אני לא מתחייב לגבי איות השמות.

הניתוח שלי הוא פרשנות חלקית ואישית להיבטים שונים ביצירה, בחלק מן המקרים פרשנות שלוקחת עמדה מנוגדת לדברים אחרים ששמעתי על הסרט, שאף כי נראה שהוא נהיר מאוד בעלילה שלו ובחלק מן הסמלים שבו, הוא נותר חמקמק במתכוון ופתוח לפרשנות לגבי חלק מן המניעים של המעורבים, או לפחות דורש מלאכת פענוח מסוימת מצד הצופים. אפשר לציין כי יש סרטים עמוסים ומורכבים יותר בהקשר זה, אבל "רוחות אינישרין" מאפשר, לצד ההנאה והעצב מחווית הצפייה, לחשוב גם על המשמעות הרחבה יותר. זה גם יכלול מטבע הדברים ספוילרים לכל הסרט, כולל בפסקה בה אני מדבר על הפתיחה.

הפתיחה – פדריק

הסרט נפתח בצילומי אוויר של האיים במערב אירלנד, צילומים המייצרים תחושה פסטורלית ומראים כיצד האדם עיבד את האיים לסביבה חקלאית שלווה ומסורתית. זה מייצג תפיסה רומנטית של מערב אירלנד בתרבות בכלל – אירלנד כמקום כפרי מסורתי שהזמן לא נגע בו, דבר שהשתקף בעבר בסרטים הוליוודים. למשל הסרט האנתרופולוגי "איש אראן" של רוברט פלהרטי, סרט שמרטין מקדונה עסק בצילומיו במחזהט המוקדם "האיש מאינשמאן. פלהרטי התיימר להציג את החיים האותנטיים למקום אך באופן טיפוסי לו, הבמאי ביקש מן התושבים לשחזר שיטות צייד וחקלאות שננטשו במאה ה-19. דוגמא אחרת היא הסרט "האיש השקט" של ג'ון פורד, סרט בו אירלנד היא מקום שדוחה את הקידמה, דברים מוכרעים בפאבים וגבריות כרוכה באלימות.

הפסטורליה של אינישרין מגיעה לשיא ברגע בו עוברים לראות דמויות אנושיות בנמל הקטן של האי. פדריק נכנס לפריים כאשר מאחוריו קשת בענן, קשת מושלמת. כאילו האי הוא המקום שמעבר לקשת. הקשת היא המקום בו הסרט חוצה את הסף מפסטורליה רומנטית לקיטש מוגזם ואירוני במתכוון. הדימוי הזה לא יכול להיות רציני או לבטא מציאות. ההקצנה הזו מביעה, עוד בטרם נאמרה בסרט מילה אחת, מימד דואלי למציאות ולתפיסה הרומנטית של החיים באי: הסרט מתאר את הפשטות ומצלם את היופי של האי, אבל גם מודע לכך שיש בו משהו לא מציאותי. 

לא במקרה, פדריק הוא הדמות המוצגת בפתיחה. מבין כל דמויות הסרט, פדריק הוא זה שהכי אוהב את אינישרין ורואה בו לא רק מקום מגורים, אלא גם אידיאל. כל מה שחשוב עבורו נמצא באי והוא אוהב אותו, גם בגלל שזה מה שהוא מכיר. יש משהו תמים באהבה הזו, אבל היא כן מאפשרת לקשת לזרוח בחייו. הוא יודע להיות שמח בחלקו ובכך יש לא רק תמימות, אלא גם תפיסה בריאה של המציאות המאפשרת לו להתמודד בשלווה עם העולם. כלומר, עד שהשגרה שלו נפגמת שכן היא מבוססת על קריאה חלקית של המציאות. פדריק לא מבין מדוע מישהו ירצה לקרוא ספרים עצובים ולא מעוניין לדבר על דברים כמו "אחיות עירומות", גם בגלל כבוד לאחותו אבל גם בגלל שמיניות, או כל דבר אחר שאינו החיים שהוא מכיר, יכול להביא לסיבוכים. עבורו החיים שלווים, נעמים ונחמדים בלי אירועים מיוחדים. הוא סוג של מתרגל זן מבלי שהוא יודע את המונח הזה, או מבלי רצון לדעת מונחים בכלל: הוא מקבל את חייו כדבר שלם ולומד לאהוב כל דבר במוכר.

יש באהבה הזו של פדריק לא רק קבלה של המצב הקיים, אלא גם דאגה אמתית לחיות שלו, בהם ג׳ני האתון הגמדית, ולאנשים הקרובים לו: שיבון וקולם. דומה כי עם קולם הוא נהנה לדבר עד האירועים המוצגים בסרט בעוד עם שיבון הוא יודע מתי לשתוק. כמי שאוהב את המוכר וחרד משינויים, אין פלא שהוא מנסה להחזיר את הגלגל לאחור: גם על מנת לשוב לדברים שהוא אוהב וגם על מנת להבין מחדש את העולם שלו. הוא לא שואף להבין את העולם הגדול, אבל שואף להיות בן אדם טוב לסביבה שלו ושואף להבין את הטבע של חייו. בגלל השלווה שהוא מצא באורח חייו, הוא מתקשה להבין מדוע אחרים לא מסתפקים בשלווה או רואים שהקשת היא רק אשליה אופטית. אשליה שהיא אירלנד "המסורתית", אשליה של הסתפקות בחיים חקלאיים ובידוד יחסי מן העולם, כל עוד האי יכול לכלכל את עצמו. אירלנד הזו כבר לא קיימת בימינו, גם לא באזורים הנידחים שלה, אלו שתיירים נוסעים על מנת להתרשם מהם. לפי הסרט, כבר ב-1923 היא כבר לא בדיוק הייתה קיימת. פדריק הוא סוג של מיתוס של פשטות ואורח חיים. התמימות שלו אינה טיפשות, היא פשוט לא מתאימה למאה העשרים.

קולם

ההחלטה של קולם היא המאורע המחולל של הסרט והיא מתרחשת לפני תחילתו. פדריק הוא מי שסובל מן ההחלטה באופן ישיר, אך הוא לא הסיבה העיקרית. המניע העיקרי הוא תחושת הייאוש של קולם, הנובעת ממספר סיבות. השיחות הבטלות עם פדריק הן אולי אחת הסיבות המשניות, אך זו שהכי קל לטפל בה. הייאוש נובע מכך כי קולם לא מסתפק בחייו כמו שהם, אף כי מעולם לא חשב לעזוב את האי. בגיל מבוגר, הוא מרגיש רצון להותיר חותם בעולם – ובו זמנית יודע שאין לו סיכוי ממשי. הוא רוצה לא לבזבז את חייו, אך יודע כי רוב חייו כבר עברו. הוא רוצה להיות אמן ואינטלקטואל, אך בתוכו יודע כי ההשכלה שלו היא חלקית. פדריק הוא פשוט מראה של כל מה שעיכב אותו, של המהות של אינישרין שסותרת את השאיפות הפנימיות. הוא מראה גם בשל העיסוק שלו במה שנתפס כזוטר, בשל הגאווה אותה חש פדריק בעבודה החקלאית ובעיקר בשל המחשבה לפיה המציאות הסטטית היא טובה.

קולם הוא בעל כלים מוגבלים. גם כאמן, למרות שיש לו רוח יצירה ונגינה והוא מצליח לנגן מספיק טוב, לבדר אחרים וגם להלחין מנגינה אחת. אבל הוא מוגבל יותר ביחסים בין-אישיים. אם החברות העיקרית שלו היא עם גבר צעיר בהרבה שלא דורש הרבה, דומה כי מעולם לא הצטיין בתחום הזה. לכן הוא לא יודע להסביר את עצמו וזה מסבך את המצב. קולם לא רוצה בחברתו של פדריק, אבל הוא עדיין מתחבר לחלק מן הערכים שלו ולכן לוקח את הצד שלו מול השוטר. הוא בעיקר לא מקבל את תחושת הסיפוק מן המצב ולכן פדריק שיכור או עצבני עדיף בעיניו – אבל עדיין לא מספיק טוב על מנת לכפר על תחושת הבזבוז. תחושה שנובעת לא רק מהיותו של פדריק משעמם, אלא בגלל היותו מראה. קולם טוען כי הוא רוצה "שקט" – למרות שהוא חי במקום שקט. הוא בעיקר רוצה שהמוזיקה שלו תהדהד, לא החברות עליה בזבז זמן רב בחיים שבסופו של דבר לא סיפקו אותו ולא הותירו חותם. כזה שאולי היה מקל מעט את תחושת הייאוש, אבל לא בטוח שהיה מבטל אותה.

הייאוש הוא לא רק תוצאה של הכישלון האישי, אלא גם ייאוש קיומי. קולם פוגע בעצמו גם בגלל שקשה לו לפגוע בפדריק, שלמרות הזעם הוא לא עשה שום עוול כלפי קולם. הוא מקווה כי הפגיעה העצמית תבהיר עד כמה הוא נואש, אך ייתכן שהיא גם מבטאת סוג של זעם פנימי כלפי עצמו. את התחושה כי הזמן שבזבז בחייו בכל מקרה לא יכול להיות מוחזר או מוצדק על ידי התוצאה בשנים האחרונות.

דומיניק

התעללות ופגיעה מינית מתמשכת גוזלת מהאדם את הילדוּת. בסרט הזה, גם את היכולת לעבור להיות אדם בוגר. דומיניק הוא שוטה הכפר לא בשל חוסר ידע, אלא בשל חוסר מעצורים. בעוד עבור פדריק להיות נחמד זה ערך, ודומה כי כל תושבי האי בקיאים בכללי הנימוס גם כאשר הם זועפים, דומיניק אומר את מה שהוא חושב בכל רגע נתון בלי פילטרים. פרט לפחד מאביו, עד שהוא נחשף בידי אדם אחר. מבעד לחזות השוטה, הוא נמשך דווקא לשיבון שהיא ההפך ממנו. לא רק כי היא נתפסת כחכמה, אלא גם כי זו שלרוב בקיאה יותר בקריאת הזולת, גם אם היא נוקשה ותוקפנית כלפיו אישית. הוא גם רואה בחוכמה שלה רכות ואפילו רמז לתעוזה שהוא מאמץ, ברגע בו הוא מחזר אחריה בצורה תמימה וחסרת סיכוי, שהיא אחד מן הרגעים היפים בסרט. אמנם ברור כי זה רגע חסר סיכוי, אך משהו באופטימיות של דומיניק כובש אפילו את שיבון, אף על פי שמובן כי היא לא יכולה אפילו לשקול להשיב בחיוב להצעה שלו.

שיבון

שיבון חיה עם אחיה פדריק באותו הבית, אבל ברוחה קרובה יותר לקולם – הוא שואף להיות משכיל, היא כבר משכילה ממנו. הוא מחליט לא לבזבז זמן בשיחה עם אנשים שהוא מכבד, ודומה כי שיבון עושה זאת באופן טבעי ומתוך רצון לא להעליב. אף על פי שהיא יכולה להיות זועמת יותר מכל דמות בסרט והיא לא מסתירה את הזעם שלה. מאידך, האי הזה לא מתאים לה ובכל זאת היא נשארת בו, עד לאירועים המתחוללים בסרט. אם כך מדוע היא נשארת?

כנראה שבין היתר בעקבות מחויבת לפדריק, מחויבות שיש בה שילוב של אהבה ודאגה לכך שהוא לא יצליח להסתדר לבד. מצד שני, דומה כי היא נהנית מן הרגעים בהם הוא לא בבית. ייתכן וגם ולא תמיד הייתה לה האופציה שם בחוץ, ולא מוסבר בדיוק כיצד הגיעה הצעת העבודה מחוץ לאי. ייתכן ושיבון התעיינה במשרה, אך גם סביר להניח שהידע שלה הרשים את הספרייה כאשר ביקשה להשיג את הספרים שברשותה ולהביאם אל האי הקטן. האווירה העכורה באינישרין והרצון של קולם "להותיר חותם" מדגיש עבורה עד כמה האי לא מתאים לה. היא גם מבינה כי האי לא מתאים לעת המודרנית ולא יכול להתקיים כפי שהתקיים בעבר. לכן היא גם מציעה לפדריק דרך החוצה, למרות שלבקש ממנו לעזוב את המקום אומר לא להבין את המנגנון שמניע אותו.

מלחמת האזרחים 

רוב הביקורות על הסרט מציינות כי מלחמת האזרחים האירית מתרחשת במהלכו, גם אם היסטורית התקרבה לסיומה (מבלי שהדמויות ידעו זאת כמובן). רבים מדברים על ההקבלה בין המלחמה לבין הסכסוך בין פדריק וקולם. רובד זה נוכח בסרט מן הסתם, אך זה לא השימוש היחיד או אפילו העיקרי במלחמה בסרט. קריאה לפיה כל הסרט הוא מטפורה למלחמה הופכת את היצירה להרבה יותר דלה ובנאלית ממה שמצאתי בה. עבורי, המלחמה היא גם הדהוד לניתוק של האי מן העולם: הוא קטן מדי אפילו לקחת חלק בסכסוך וחלק מן התושבים אפילו לא יודעים מי בדיוק נגד מי, או שלא איכפת להם כמו למי שאמור להיות נציג החוק. אבל אלו לא בהכרח כל תושבי האי. קולם בז לשוטר שלא יודע איזה צד שכר אותו לשמירה על הסדר בהוצאה להורג, ודומה שכפי שהוא רוצה לעשות יותר מחייו, הוא גם רוצה לדעת יותר על העולם. כולל על הסיבות למלחמה.

המלחמה גם מצביעה על משבר בריבונות שניכר ביחס של הסרט לדמויות המייצגות סמכות. הסמכות באי, בדומה לסרטים רבים על אירלנד, היא של הכומר ושל השוטר. השוטר הוא ללא ספק הנבל הכי גדול בסרט מכל בחינה שהיא: אלים, מתעלל בבנו, לא מודע למתרחש, ולא מציית לכללי הנימוס. גם הכומר שלא עוזר לקולם עם הייאוש שלו למעשה נוקט עמדה באופן שמקצינה את הסכסוך בין קולם ופדריק. בדומה למתרחש במדינה הגדולה, גם באי הקטן אין על מי לסמוך. אפילו אם בפועל המלחמה מתרחשת רק מעבר לחוף. 

בהקשר אחר, יש לציין כי הסרט מכיל עוד דמות משנה אחת שטיפוסית לסרטים איריים על יישובים קטנים: האישה הרכלנית בסניף הדואר/חנות הנמל. דמות זו היא הכי סטריאוטיפית בסרט, אך תפקידה הוא בעיקר פונקציונלי. זהו הדחף שלה לסיפורים ורכילות שמספק את הצרכים של קהל ומאפשר לנו ללמוד פרטים על העלילה, גם אם אף אחד לא מעוניין במיוחד לשתף אותה בפרטים.

באנשי

אני לא בקיא במיתולוגיה אירית ולכן לא יכול לכתוב טקסט על כל הגלגולים והגרסאות של ההופעה של "באנשי" – רוח של אישה זקנה המקוננת על המוות/מודיעה למוות לקרובי הנפטר. כדרכן של מיתולוגיות ואמונה שבעל פה, יש מספר גרסאות כלפי אופי הבשורה והאם היא מופיעה לפני או אחרי המוות ובפני מי בדיוק. בגרסה שהכרתי לפני הצפייה בסרט, באנשי מבשרת על המוות בצעקות/יללות ורק בפני משפחת הנפטר, אך כנראה שיש גם גרסאות אחרות.

בכל מקרה, הסרט משאיר פתוחה את השאלה האם יש בו באנשי, או יותר מבאנשי אחת על פי השם הלועזי. כותרת הסרט מוזכרת בדיאלוג ככותרת המנגינה שקולם מחבר, אף על פי שהוא יודע שאין באנשיות באינישרין. ייתכן והוא אינו כנה בהקשר הזה וייתכן כי גם הוא מרגיש במוות המתקרב, אם בלי ביקורים ואזהרות מפי גברת מק'קורמק, שמבקרת את שיבון בתחילת הסרט (אף כי שיבון מנסה להתחמק). בהמשך היא מופיעה מספר פעמים לצד פדריק ומזהירה אותו באופן ישיר כי יהיה מוות באי לפני סוף החודש, אולי אפילו יותר ממקרה מוות אחד. 

על פניו, גברת מק'קורמק היא לא באנשי בצורה המסורתית, שכן הגיבורים מכירים אותה במשך שנים כאישה. אבל דומה כי היא כן ניחנת בכוחות נבואה והסרט משאיר מרחב לפרשנות, גם אם מקבלים את ההנחה שהיא אכן באנשי. האם היא בישרה על מוות אחד או יותר? מכיוון שהיא אומרת "אולי", הנבואה שלה מתייחסת לאופציה של מספר פירושים ומספר מקרי מוות.

על פניו, הבשורה היא על מוות אנושי וזה המוות דומיניק. אבל מכיוון שהבשורה ניתנת לפדריק (ואולי לשיבון) ייתכן והכוונה היא למשפחה שלהם: ג'ני האתון הננסית היא בהחלט דמות מפתח בסרט ובאהדה כלפיו. אבל הנבואה ניצבת בסרט כמבשרת על אופציה נוספת למוות ודומה כי היא מוליכה את הקהל לחשוב כי העימות בין פדריק ולקולם יסתיים ובמוות – וזה הרי כמעט קורה. לא רק שקולם נראה בבית בשעה שפדריק מצית, אותו, יש סיבות להאמין כי הוא רוצה במוות בגלל הייאוש/דכאון. אך בסופו של דבר ולמרות הכל, קולם עדיין רוצה לחיות ובסופו של דבר אפשר אפילו לראות שהוא סוג של סולח לפדריק. זו לא בדיוק סליחה, שכן הוא מעולם לא האשים אותו בדבר, רק רצה לברוח מחברתו.

המוות הנוסף יכול להיות קשור ישירות לפדריק. הוא לא מת בסרט, אבל השקפת העולם שלו מתה. הוא מבין כי הוא צריך להשתנות עבור המצב, לחיות בלי האנשים הקרובים לו (ובלי ג'ני, באותה מידה) והוא משלים עם המצב. הוא שולח מכתב לשיבון המצביע על שלווה עם המצב, אך בדומה לסרט מצליח אחר מן השנים האחרונות שמסתיים בחילופי מכתבים (אני לא מציין איזה כי זה ספוילר לסרט האחר) יש משהו לא כנה במכתב הזה. הוא נועד להרגיע, אבל הוא סותר את המציאות שנראית על הרקע ההקראה ועל רקע מה שראינו. לכן יש משהו פתוח בסיום: ייתכן ופדריק יבחר להפנות גבו לעולם. יותר סביר, הוא ימשיך לחיות, אבל בדרך אחרת. הוא גם ימשיך להיות נחמד לאנשים, אבל לא בטוח שהוא יאמין לכך בתוך נפשו.