• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • בחזרה אל
  • ״סנט-עומר״, סקירה וניתוח לסרטה של אליס דיופ
  • דפיקה בדלת
  • סרטים חדשים: ״רוחות אינישרין״ בקולנוע
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל סאנדנס 2023
  • דיווח ראשון מפסטיבל סאנדנס 2023 עם סיומו
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי

אוסקר 2022/23: סקירות על כמה סרטים תיעודיים קצרים מן השורטליסט

19 בינואר 2023 מאת עופר ליברגל

עבור רבים מן הצופים בטקס האוסקר, קטגוריית הסרט התיעודי הקצר היא אולי הכי פחות מעניינת. אולם מבחינה מסוימת, זוהי הקגוריה בה הפרס הוא החשוב ביותר, שכן הוא מעניק חשיפה גדולה לסרטים תיעודיים קצרים שבנסיבות אחרות מתקשים למצוא קהל, למרות שחלקם נהדרים. השורלטליסט לקטגוריה נותן ל-15 סרטים מרחבי העולם (זו קטגוריה בה כמעט תמיד יש ייצוג נרחב לא-אמריקאי) חשיפה לה לא היו זוכים בנסיבות אחרות. גם במקרים שיש מאחורים גוף הפקה או הפצה גדול, שסביר כי הוא תמך בפרויקט גם מתוך מחשבה על אפשרות לפרס האוסקר. לכן, בפוסט זה אסקור בקצרה כמה מן הסרטים שנכנסו לשורטליסט השנה, כאשר איני יודע כמה מהם יזכו למועמדות.

למעשה, על שני סרטים מן הרשימה כבר כתבתי, כאשר הוצגו בפסטיבל דוקאביב 2022 שם תוכלו לקרוא על How Do You Measure a Year? וגם על Haulout, שניהם טובים מאוד (אני מעדיף את השני). באותו פסטיבל הוקרן גם Nuisance Bear עליו לא מצאתי מה לכתוב למרות שנהניתי מן התיאור שלו את המפגש בין עיירה קנדית לבין דובים שכבר הפסיקו לפחד מבני האדם החיים בה. סביר להניח שגם השנה פסטיבל דוקאביב יעניק אפשרות לצפייה מוקדמות בסרטים שיהיו מועמדים בעתיד. הסרטים בהם אתמקד בפוסט זה זמינים כעת לצפייה חוקית בארץ, כאשר לגבי כל אחד מהם אציין כיצד ניתן לצפות בו, כאשר הסדר בו הם מופיעים בפוסט הוא לחלוטין אקראי. מלבד זאת שאפתח עם סרטים שגם זכו לשם עברי רשמי.

תופרי הדגלים
The Flagmakers

Photo Credit: Womyn Films LLC/Heidi Gutman

באופן אישי, לא ממש איכפת לי מדגלים, פרט למשחקי טריוויה לזיהוי דגלים של מדינות או ניסיון להבדיל בין דגל מונקו לדגל אינדונזיה. אבל אני עד למציאות סביבי שכוללת הרבה ויכוחים על נוכחות של דגלים שונים במקומות שונים, וזה עוד בישראל. למרות החיבה שלנו לדגלים ביום העצמאות ולסוגיות דגלי פלסטין שעולה בחדשות, נדמה לי שאנחנו חובבי דגלים קטנים יותר מהאמריקאים. הבמאיות שרון לייסי וסינתיה וייד עוסקות בסרט הזה בדגל האמריקאי דרך מפעל אשר מייצר דגלים: אך ורק דגלי ארצות הברית. כפי שחושפת כותרת הסרט, שהופק על ידי נשיונל ג'אוגרפיק ועל כן זמין לצפייה בדיסני+, הדגש הוא לכאורה לא הדגל עצמו אלא האנשים שמייצרים אותו, אך היוצרות נותנות גם מקום למחשבות על טבעה של הפטריוטיות. בלי קשר לכך: מאחורי הקלעים צוות הסרט כולל את הצלם הישראלי בועז פרוינד והמלחינה הישראלית מאיה שנפלד.

המפעל המצולם בסרט מצוי בפרוור של מילווקי, כלומר בצפון מרכז ארה"ב. רוב העובדים במקום המייצר את אחד מן הדברים הכי אמריקאיים כלל לא נולדו בארה"ב. רוב המשרות לא משלמות שכר גבוה וצוות העבודה כולל מהגרים ופליטים מרחבי עולם, חלקם רק הגיעו לארה"ב וחלקם נמצאים במשרה במשך שנים. לייסי ווייד התמקדו בארבע דמויות המייצגות את המכלול האנושי: מהגרת ותיקה מסרביה שהיא מנהלת העבודה במפעל בתקופה המתוארת בסרט, מהגר טרי מעיראק, וגם שני אמריקאים; הצעיר בהם עובד אפריקאי-אמריקאי שאוהב את העיר מילווקי בה גדל ובה הוא חי, אך יש לו ביקורת כלפי ההיסטוריה של ארצו וכלפי הערכים שהדגל מייצג; האחרונה היא עובדת ותיקה ותומכת טראמפ, אבל כזו שאין לה בעיה עם המהגרים "אם הם הגיעו לכאן בצורה חוקית", ודומה כי הדעות הפוליטיות שלה שונות משל יתר העובדים. היחס של העובדים לדגל מתגלה כמורכב יותר, כפי שהדינמקה ביניהם מורכבת יותר מפוליטיקה ישירה – דגל ארה"ב בסרט מייצג גם דיכוי, אבל גם תקווה וחופש. לפרקים הוא גם רק גאוות יחידה על עצם היצור שלו. כל זה לא מאפשר לסרט להיות פשטני, גם אם לפעמים נאמרים בו דברים פשטניים.

תחילה, הסרט נראה כתיאור של מקום בנקודת זמן, אבל בקצת יותר מחצי שעה, היוצרות לכדו רגעי שינוי של ממש: מגפת הקורונה ומהומת גזע בוויסקונסין חודרות לסרט, לצד אירועים בחיים האישיים של רוב הדמויות המתעודות, כולן מסיימות את הסרט במקום שונה מן המקום אותו הם התחילו. מתיעוד של מקום והרהורים על משמעות של סמל דרך דיון בעמל הפיזי המאפשר את הייצור שלו, הסרט הופך לסוג של קובץ סיפורים קצרים שחלקם זוכים לסוף של ממש ואחרים לרגעים סמליים (חלקם מדי). הסרט לא חומק מסנטימנטליות מוגזמת, אבל המגוון האנושי שבו מאפשר לו להראות לא רק מספר עמדות, אלא גם מספר סוגים שונים של סיפורים. אפשר לרדד את הסרט לקריאות פטריוטיות או אנטי-פטריוטיות, אך קריאות כאלו יצמצמו יצירה שליבה הוא תיעוד של בני אדם מסוגים שונים, הרוקמים יחד משהו שהם ואחרים מעניקים לו משמעות.

38 בגארדן
Thirty Eight at the Garden

זה הנציג של HBO ברשימה וככזה הוא זמין בשירותי ה-VOD השונים בארץ (יס, הוט, סלקום, פרטנר) וגם סרט הספורט הייצוגי שכיאה לסרטי הדוקו-ספורט הבולטים בעת האחרונה, הוא לא באמת רק על ספורט. הסרט מספר את סיפורו של ג'רמי לין, שחקן כדורסל אסייתי-אמריקאי שבגלל מוצאו נאלץ להיאבק על מקומו בכדורסל המקצועי למרות שרשם הישגים יוצאי דופן בתיכון. בשנה וחצי הראשונות שלו ב-NBA התנדנד בין קצה הספסל ליציאה מן הסגל ומעבר לליגת הפיתוח. בתחילת 2012 הוא שיחק בניו-יורק ניקס תחת חוזה זמני וישן על ספות של חברים, שכן סביר היה שיעבור עוד קבוצה/יסיים את הקריירה בקרוב. בגלל פציעות של שחקנים אחרים הוא החל לקבל הזדמנות ואז למשך פחות או יותר שבועיים, היה אחד מן השחקנים הטובים בעולם, תופעה שחובבי הכדורסל זוכרים היטב.

הסרט מראיין את לין ושחקני ניו יורק ניקס אחרים על התקופה שבשיא שלה הוא משחק של 38 נקודות מול הלייקרס, אבל הלב שלו הוא ראיונות אחרים: עם אסייתים אמריקאים מרחבי ארה"ב שראו בו השראה שהם יכולים להצליח גם בתחומים שפחות מקובלים עבור המוצא שלהם. משמע, ההצלחה הספורטיבית מיתרגמת להשראה לגבי הזהות העצמית ברמה שבפועל שינתה את החיים של הרבה מאוד אנשים, מעבר לתחושת הגאווה. כל זה נכון לגבי 2012, תקופה שהסרט מציג כמו אגדה שקרתה באמת. הוא גם מציג את היחס למיעוט האסייתי-אמריקאי מאז מגפת הקורונה וזו מציאות עגומה בהרבה: מעבר לכך שלין נפלט מה-NBA, התקפות על רקע גזעני כלפי אנשים ממוצא אסייתי הפכו לעניין שבשגרה.

זהו הסרט הראשון של האמן פרנק צ'י והנושא אישי עבורו, אך הדבר לא בא לידי ביטוי במבע הקולנועי שנראה זהה לסרטי ספורט אחרים מבית HBO ו-ESPN וזה לא דבר שלילי בהכרח: הסרט הזה הוא קצת כמו כתבה ארוכה ומושקעת, אבל יש בו כמה בחירות חכמות מאוד בפרטים הקטנים: כמו בחירת שוטים של קהל, זהות המרואיינים ואפילו כותרות משנה לחלקים השונים שמשרתים היטב את הסיפור באופן שיכול לפנות לחובבי ספורט וגם לאנשים שלא מבינים מדוע ספורט הוא גם כלי חברתי חשוב לפעמים.

אפקט מרתה מיטשל
The Martha Mitchell Effect

הסרט הראשון של נטפליקס בסקירה זו מורכב כולו מצילומי ארכיון, אבל הוא מתפקד כמותחן פוליטי הבוחן את הרלוונטיות של דמות שהייתה ידועה מאוד בארה"ב בשנות הששים והשבעים, נשכחה, וכעת יכולה להיות סמל מקביל להרבה התרחשויות פוליטיות בימינו, מעבר לתופעה שקרויה על שמה ומוסברת במהלך הסרט. ביימה אותו אן אלוורגוי, בשיתוף עם דברה מק'קלוטצי. אלוורגוי ידועה בעיקר עורכת עד לסרט זה והוא אכן מלאכת מחשבת של עריכה: אריגה מחדש של חומרי ארכיון שגורמת לדמות להרגיש הן כייצוג הולם של התקופה בה הייתה מפורסמת והן כהדהוד למספר פרשיות והיבטים שונים של החיים בימינו.

מרתה מיטשל הייתה אשתו של ג'ון מיטשל, עורך דין, מנהל הקמפיין הנשיאותי של ריצ'רד ניקסון והתובע הכללי של ארה"ב בתקופת הכהונה הראשונה של אותו ניקסון. בבואה לוושינגטון בתור אשת התובע הכללי, מרתה הקפידה שלא להקפיד על כללי הטקס ולתפקד כ"אישה של" – היא השמיעה את דעתה בכל נושא, התקשרה לעיתונאים ולפוליטיקאים (כולל ישירות לנשיא), חיפשה וקיבלה את אור הזרקורים תוך השלכת אמירות שלא תמיד מתיישבות עם עמדת הממשל. אף כי החזיקה בעמדות פוליטיות שמרניות ולפחות עד שלב מסוים העריצה את ניקסון ופעלה לבחירותו מחדש.

אולם, היא גם האישה שניקסון התייחס עליה כבעיה עד לדרגה כי סבר כי אם לא היא, פרשת ווטרגייט הייתה נקברת ולא זוכה להדהוד. הסיבות לכך נחשפות בסרט, אשר מציג את מיטשל כמי שהקדימה את זמנה בכמה דרכים, לא כולן בהכרח חיוביות. למשל, היא אהבה כל סוג של חשיפה ועירבה בין הממשל לתרבות הנחשבת נמוכה. בראייה של היום, היא ביטוי לא רק להתרסה מול משטר גברי מושחת ומול הציפייה שהנשים רק יתמכו בפוליטקאים, אלא גם סוג של מקרה פומבי במיוחד של גזלייטינג, או בכלל העלמת כל ראיות לממשל לא חשוף והגון.

הלוחשים לפילים
The Elephant Whisperers

הסרט השני של נטפליקס בשורטליסט (כמו הקודם, גם הוא מנצל עד תום את ההגדרה של ״סרט באורך של עד 40 דקות״) חובר לאחד מן הטרנדים הבולטים בקולנוע של 2022: חיות בהודו. לצד החיות הדיגיטליות של ״RRR״ והטיפול בחיות בסביבה עירונית ב"כל מה שנושם" שהוא מתמודד חזק בשורטליסט לסרט תיעודי ארוך, סרטה של קארטיקי גונסאלבייס עוסק בטיפול בחיות בטבע ההודי. באופן ספציפי, שמורת פילים בדרום הודו בה זוג מבוגר מגדל פיל.

תחילה זה נראה כמו טיפול בחיית מחמד, אך האמת שסוג הטיפול שמעניק הזוג לפיל הוא שונה לגמרי: מדובר בפיל פצוע שניסיון להחזיר אותו לחיים בשבט פילים כשל. הזוג לא רק מאכיל את הפיל, אלא מלמד אותו כיצד לאכול ובסופו של דבר כיצד ליצור קשר עם פילים אחרים וגם עם בני אדם. זהו סיפור אופטימי מטבעו על יחסים בין אדם לחיה שמבוססים על פניו רק על טיפול וקשר הרואה באדם חלק מן הטבע, חלק שיכול לעזור לחיות חלשות שננטשו בידי השבט, כדי שיוכלו לנהל חיים מלאים. כל זאת על רקע נופים פסטורליים המצולמים היטב.

מעבר לסיטואציה הבסיסית, יש בסרט לא מעט התפתחות סיפורית ודרמה, הן בקרב הפילים והן בקרב בני האדם. הזוג המבוגר המנהל את החווה לא בילה את רוב חייו יחד וכאשר נחשף הסיפור של האישה, הוא מתגלה ככזה היכול להוות בסיס לסרט תיעודי בפני עצמו. לזכות הבמאית, היא חושפת את הסיפור הזה בהדרגה ובצורה המנסה להתחמק ממלודרמה ותוך מה שנראה כמו רגעים אותנטיים גם ביחסים בין בני האדם וגם ביחסים בין החיות. באותה מידה, הסרט יודע מתי להיות סנטימנטלי – אולי אפילו פה ושם לוחץ יותר מדי בניסיונות לרגש ולייצר הקבלות. ייתכן ומבין כל הסרטים בפוסט הזה, למרות אזכור לרגעים קשים ולעצם האכזריות של הטבע (בני האדם לא זוכים לביקורת בסרט), האופטימיות של הסרט מרעננת, גם אם אגיע לעוד מקומות אופטימיים בהמשך.

Happiness Is £4 Million

פלטפורמת הסרטים הקצרים של הניו-יורק טיימס היא אחת מן החביבות עליי להשלמת סרטים תיעודיים קצרים, שנכנסים תחת הלשונית דעות באתר העיתון אבל ניתן לצפות בהם חופשי מישראל בלי הגבלה (להבדיל מכתבות). השנה יש רק סרט אחד שמופיע בפלטפורמה בשורטליסט, אבל הוא כרגיל שונה מן הסרטים האחרים, בין היתר בכך שמדובר בסרט סיני. את הסרט ביימו ויישי צ'ן (אחד מן הבמאים של "76 ימים" על המאבק בקורונה בעיר ווהאן) וקיי ויי והוא קשור לעיתונות לא רק דרך העיתון שמעניק לו חסות: זהו למעשה סרט על עשיית כתבה לעיתון.

עיתונאית צעירה המתלמדת בעיתון נשלחת לראיין גורו סיני של השקעות נדל"ן. הוא לא רק מצליח, הוא מנהל סמינרים על דרכים להרוויח כסף מנדל"ן בסין ובמדינות המזרח. איש הנדל"ן מודד את כל חייו במונחים של הצלחה כלכלית: כסף זה כוח. הוא גם זה שנוקב בסכום הכסף השווה לעושר ויש לשים לב כי הוא מדבר על ארבעה מיליון בפאונד בריטי, לטובת כל מי שחושב להציב לעצמו יעד. כאשר המראיינת מנסה לשאול אותו על צדדים אחרים בחיים או טוענת כי כסף הוא לא הדבר החשוב ביותר, הוא מייחס את זה לגילה הצעיר.

יש לכתבת הרבה סיבות לחשוש: הכתבה הזו תקבע אם בכלל תהיה לה קריירה והיא כותבת אותה על אדם שהיא בין כה וכה מתנגדת לתפיסת העולם שלו בעוד הוא מפגין כלפיה כוחניות וטוען שהיא לא מבינה. בו בזמן, אותו גורו נדל"ן מודע מן הסתם גם לכך שפרט לכתבת, הוא מתועד גם בידי צוות צילום מנוסה יותר, אך הוא עדיין שומר על חזית הממעטת לחשוף רגשות. הסרט קרוב יותר להשקפת העולם של העיתונאית, אבל הוא לא מוותר על חשיפת החששות שלה, שהלגיטימיות שלהם לבדה היא התרסה נגד השקפת העולם החד-מימדית של האדם אותו היא מראיינת. זוהי יצירה מרתקת על שיא הקפיטליזם במדינה שהיא לכאורה קומוניסטית, אבל גם יצירה המוצאת את החיובי והשלילי בשני הגיבורים שלה: זה שרואה את הדברים בצורה פשטנית של רווח והפסד וזו שמנסה לטעון שיש דברים מורכבים וחשובים יותר, גם אם היא לא תמיד מצליחה לנסח מה הם.

Holding Moses

לא רק לניו יורק טיימס יש סרטים, גם למגזין הניו-יורקר, המאפשר לצפות בסרטיו הן באתר שלו והן ביוטויב/וימאו. להערכתי יש לו סיכוי לא רע בכלל להשיג לפחות מועמדות אחת השנה. סרטה של רבקה בת' מאדו (והבמאית השותפה ג'ן ריינין) יכול בהחלט להיות מועמד אף היותו אחד מן הסרטים היותר-קצרים בקטגורית הקצרים: אבל רבע שעה בלבד מספיקה לסרט לספר סיפור מרגש, המסמן וי על כמה תחומי עיסוק שטקסי פרסים אוהבים.

הסרט עוסק באישה המספרת על הקשר עם בנה מוזס, בן הנולד עם לקות נדירה שהקשתה עליו אפילו לפקוח עיניים או לבכות בעודו תינוק. גם בגיל מבוגר יותר הוא עדיין דורש סיוע בכל פעולה, אף על פי שהוא מצליח לנוע בדרכו ואף להיות שובב כמו ילד. העניין הוא שזה לא רק סרט על אהבה של אם לילד: האם מדברת בגלוי על סלידה מן הילד ועל הרצון להיכנס שוב להריון ולהוליד ילד אחר, לפני שלמדה על הברכה והאהבה שיש לה עם מוזס. כמו כן, החוויה של מוזס והשונות שלו קשורה גם ליכולת שלה להופיע כחלק מלהקת המחול/קצב סטומפ. היא גם קווירית שיש לה ילדה ממערכת יחסים קודמת עם אישה ואת מוזס היא ילדה מתרומת זרע. כאמור, הרבה תחומי עיסוק מעוררי אהדה.

יחד עם זאת, זהו אחד מן הסרטים היותר מיוחדים מבחינת השפה הקולנועית בשורטליסט השנה. הגיבורה מלווה את כל הסיפור בקולה, אבל הקול כמעט אף פעם לא תואם את התמונה: המלל מספר את העבר, התמונה חושפת רוב הזמן את הווה. היא עושה זאת דרך צילומים שנעים בין צילום מרוחק המראה את החיים של מוזס ואמו בביתם ובסביבתם, לבין צילומי תקריב קיצוני החושפים את הפרטים הקטנים בגוף של הגיבורים ומקנים לסרט תחושה אינטימית יותר, כמו קרבה לחיבוק והמגע שבכותרת.

Stranger at the Gate

הסרט השני של הניו-יורקר נוגע גם הוא בנושא מעורר עניין, אך העשייה הקולנועית בו כוללת גם סימון וי על טכניקות סגנוניות בקולנוע התיעודי בימינו, חלקן זוכות לבוז בצדק או לא. ההבדל הוא, שהבמאי ג'ושוע שפטל משמש היטב בכל כלי, נדוש ככל שהיה. הסרט נותן לדמויות שלו להגיד משפטים כמו "אתה אף פעם לא מצפה שרוצח המונים יהיה מישהו שגר איתך בבית" לפני שהוא מסביר את ההקשר, מתבסס הרבה על ראשים מדברים, מראה את העבר של הדמויות דרך תמונות סטילס מהאלבם הפרטי, ומשתמש ברחפן על מנת לצלם את העיר במונסי אינדיאנה. ואני מתכוון משתמש הרבה ברחפן. אבל כל בחירה אמנותית הרגישה לי נכונה עבור הסרט וגם מוצדקת, להוציא את השימוש המוגבר במוזיקה על מנת להעצים את המסר (וגם המוזיקה סבירה עד טובה בפני עצמה). הכל משרת היטב הן את הסיפור הדי-לא-ייאמן בבסיס הסרט, ובעיקר את האנושיות של כל הדמויות המעורבות. אבל זה כן חתיכת סיפור מטורף ואני אגע בו בפסקה הבאה, אז מי שלא רוצה ספוילרים מוזמן לדלג לסרט האחרון.

כותרת הסרט מתייחסת הן למהגרים לארה"ב והן לדמות המניעה את הסיפור, ריצ'רד מקיני. הוא לא סיים את התיכון (כי עסק בצריכה ומסחר של סמים), התגייס למארינס בגיל צעיר ושירת במלחמות במזרח התיכון, שם אחד מן המפקדים שלו הנחה אותו לא לחשוב על האויב בתור בן האדם. בתום השירות הוא התחתן עם בחורה ממונסי, אם יחידנית שקיבלה אותו למרות שהיה ברור לה שהוא גזען. הוא כן הסתדר עם הבת שלה והיא למדה לעבוד סביב הרתיעה שלו ממוסלמים. הבעיה היא שהקהילה המוסלמית במונסי, הן של המהגרים והן של אמריקאים שהתאסלמו, היא די גדולה. מקיני החל לתכנן פיגוע במרכז הקהילתי המוסלמי. אולם כאשר הוא נכנס למקום לצורך תחקיר, התגובה של האנשים שפגש שינתה בו משהו. תוך זמן קצר, הוא הבין כי האיסלם הוא התשובה אותה הוא חיפש ולא האויב שלו. כך שבסופו של דבר גם סרט זה, שנע קרוב לתיעוד של אסון, הופך להיות סרט אופטימי.

Shut Up and Paint

נסיים בסרט שלא מצאתי שירות סטרימינג שזמין בישראל שמציג אותו, או עיתון מאחוריו, אבל הוא כן זמין בווימאו בצורה נגישה והאמת שזה מתכתב עם התוכן שלו. טיטוס קאפר הוא אמן אמריקאי מצליח ואקטיבסט חברתי של הקהילה האפריקאית-אמריקאית. אבל דווקא מפני שעבודתו נמכרת במחירים גבוהים במיוחד, הוא מוצא את עצמו במלכוד משתי סיבות מעט סותרות. ראשית, בגלל שהוא מפורסם באקטיבזם הפוליטי שלו ובביקורת על ההדרה של מיעוטים מן האמנות הקאנונית. הדבר גורם למוזיאונים לחושש מהציג עבודות שלו, אלא אם ימתן את האמירות שלו ואת זה הוא לא מעוניין לעשות. שנית ובאופן מהותי יותר לסרט, המקומות שכן מציגים את העבודות שלו הם גלריות באזורי יוקרה ויותר ויותר אוספים פרטים של אנשים אמידים, רחוק מן הקהילה ממנה צמח. קהילה שהוא תמיד חשב כי האמנות נוצרה לא רק על מנת להנציח אותה, אלא עבורה.

לכן הוא מחליט לעבור מדיום. טיטוס קאפר הוא גם אחד משני הבמאים החתומים על הסרט הזה, כאשר השני הוא אלכס מאליס, במאי של סרטים עלילתיים בעיקר. עוד לפני כל דיון בציורים, הסרט נפתח בסצנה עלילתית לחלוטין מתוך מה שנראה כמו סרט אימה על אישה אפריקאית-אמריקאית במצוקה. בסופו של דבר אנו מקבלים יותר עבודה של מאחורי הקלעים של הסרט העלילתי של קאפר מאשר את הסרט עצמו, שבסופו של דבר הופך לדימוי שדומה לציורים שלו.

המחשבה מאחורי הפרויקט היא זו: הציורים שלו מוצגים רק לקהל שיכול להרשות לעצמו לקנות אותם, אבל סרט יכול להגיע לכל מקום ולכל הקהל. על מנת לשלב את זה הוא מייצר את השילוב החביב עליי בין קולנוע תיעודי, עלילתי, ודיון על טיבה של האמנות שמתבצע גם דרך היצירה וגם דרך שיחה עם חוקר אמנות מאוניברסיטת ייל. כל הדברים הללו היו אמורים להפוך את הסרט הזה לאחד מן האהובים עליי בשורטליסט כולו, אבל זה לא ממש קרה. חלקים גדולים נראים מאולצים מדי, כאשר רגעי השיא הם מבטים על הציורים של קאפר ועל מיצגי המחאה שלו, לכאורה חזרה לאמנות שעשה קודם. אבל בכך הסרט משיג את מטרתו: הוא חושף את האמנות מחדש וגם עושה זאת בזירה שיכולה להגיע לא רק לכותבים לבנים כמוני.

תגובות

  1. אסף הגיב:

    מצוין, אחלה המלצות לסוף השבוע ובכלל תודה על ההשקעה לאורך השנים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.