"אחרי השמש", סקירה

אלו מכם שכבר נחשפו לרשימת סרטי השנה שלנו מהימים האחרונים, שיאו של פסטיבל סיכומי 2022 בסריטה, אולי תהו לגבי נוכחותו של אחד הסרטים שם, "אחרי השמש" (Aftersun). הוא נמצא בשתיים מעשיריות הסרטים הטובים ביותר שהופצו השנה, במקום ה-5 שלי, ולא פחות מראש הרשימה של עופר ליברגל. כל זאת בזמן שלנוכחותו של סרט הזה אין שום זכר בבתי הקולנוע בארץ, והקרנתו הרשמית היחידה בישראל התקיימה במסגרת פסטיבל סרטים בערבה.
אז אם שאלתם את עצמכם מדוע "אחרי השמש" נמצא בכל זאת ברשימת המופצים, הנה התשובה: הסרט הבריטי הזה, יצירת הביכורים של שרלוט וולס, יוצא ממש כעת לסיבוב שלו בהקרנות מסחריות. זה אמנם אחרי פרסום סרטי השנה שלנו, אבל עדיין לגמרי בגבולות 2022 שנושמת את נשימותיה האחרונות. עכשיו גם מגיעה ההזדמנות לפרט ולחגוג את מה שהכניס אותו גבוה לעשיריות שלנו.

את עלילת "אחרי השמש" אפשר לסכם די בקלות, אבל זה לא יעשה עמו חסד. גם בגלל שזוהי מסגרת נראטיבית שראינו לא מעט, וגם בגלל שסרטה של וולס הוא לא בדיוק סיפור שמתקדם באופן מסורתי. ובכל זאת, כי צריך, מדובר בכמה ימים בחייהם של ילדה סקוטית בשם סופי (פרנקי קוריו), שעומדת לחגוג את יום הולדתה ה-11, ושל אביה קאלום (פול מסקל) שתאריך יום ההולדת שלו סמוך לזה של בתו היחידה. מכיוון שקאלום ואמה של סופי גרושים זמן מה, יוצאים האב ובתו רק שניהם לנופש יום הולדת מסורתי בבית מלון בטורקיה, שאיננו בדיוק חמישה כוכבים אבל כזה שמסגרת האשראי הלא מרהיבה של קאלום מסוגלת לאפשר.
העניין הוא שהקונספט הזה של חופשה משותפת לאב וצאצאו (בין אם זה ילד או ילדה) איננו משהו שטרם ראינו. בין "השיבה", "אבי הגיבור", הפרק "קולג'" מ"הסופרנוס", "גופי – הסרט" וכמובן "הניצוץ" (סתם), זוהי תבניות שבידיים לא נכונות יכולות ללכת למקומות מאוד נדושים. כאן כנראה נמצא הדבר הראשון שעומד לזכותה של הבמאית-תסריטאית שרלוט וולס הסקוטית, שבעזרת אלמנטים מאוד מוכרים הצליחה לעשות משהו שונה לגמרי.

"אחרי השמש" מובא במין שלוש שכבות שנארגות זו לזו. האחת היא זו שמוצגת לנו כביכול ללא מתווך, קורותיהם של סופי וקאלום על השיחות והפעילויות שלהם בנופש; השנייה היא דרך מצלמת הווידאו של קאלום, דרכה מתעדת סופי את החופשה; והשלישית היא הפחות מקורקעת מכולן – לפחות עד הדקות האחרונות של הסרט – המתרחשת בתודעתה של סופי מעל לעשר שנים לאחר אותו סוף שבוע ארוך.
על פניו, השכבה השלישית בה אנחנו פוגשים את סופי כאשר היא בוגרת, בזוגיות עם אישה ואם לתינוק, נחשף לנו בשלבים מאוחרים יותר של הסרט, אבל האמת היא שהוא נוכח ממש בשניות הראשונות שלו: לאחר פוטג' משדה התעופה, נראה לנו צילום וידאו בו סופי הצעירה מתשאלת את אביה, אבל חדי העין (אני הצלחתי לגלות את זה רק בצפייה על המסך הגדול) יזהו שהסצנה בעצם מוצגת לנו על מסך טלוויזיה, בו משתקפת סופי המבוגרת שצופה בו כמונו.
כלומר כבר בתחילתו וולס רומזת לנו שאנחנו מביטים יחד איתה בזיכרון מתועד, ושמכאן היא בעצם מבקשת לספר לנו (או לעצמה) מה התרחש בין התיעוד שנותר לה על הקלטות הישנות, מבלי שתמיד נבין האם אלו אירועים שהתרחשו, או אולי השלמות ממוחה של סופי כדי להבין טוב יותר את אביה.
כך שוטחת וולס אמירה פורמליסטית על זיכרון והתמודדות, כאילו היא מוסיפה חלקים משלה אל תוך התיעוד הקיים וה"אובייקטיבי" על מנת לנסות ולהתקרב שוב אל אביה. הדברים לא נאמרים מפורשות, אלא רק נרמזים, אבל ככל שהסרט מתקדם והסרט נשאר נאמן לסגנונו המרובד, אנחנו מקבלים את ההרגשה שאותם ימים בין סופי לקאלום היו האחרונים שלהם יחד, ובאמת המנוע של הסרט הוא געגוע, רצון נואש ועקר להתקרב שוב, לאמץ ולקרקע זיכרון חמקמק.

מבלי לדעת דבר על חייה האישיים של וולס, התחושה מ"אחרי השמש" היא ביוגרפית לחלוטין. זה עוזר לסרט להרגיש אישי וקרוב, כמו גם לבנות באופן אנושי ומעורר חיבה את דמותו של קאלום. הופעתו של השחקן האירי העולה פול מסקל (הסדרה "אנשים נורמלים" וגם תפקיד קטן ב"הבת האפלה", אגב חופשות גורליות) גם היא בהחלט חלק מההצלחה. לעומת זאת, הדבר בו הקירבה של וולס לחומר קצת פוגמת, בעיני, היא דווקא אצל בת דמותה, סופי. השחקנית פרנקי קוריו מדהימה אמנם, אחת מתגליות השנה בקלות, אבל העניין עם סופי היא שעל אף שהיא בגיל בעייתי, היא פשוט ילדה מושלמת. היא בוגרת בהרבה מאביה, מתנסחת נפלא, תמיד רגועה, תמיד מבינה את הסיטואציה, לא מתחצפת, לא מתריסה כמו שילדים עושים, והיא בעצם אי שלם של יציבות הרבה מכפי שגילה יכול לאפשר לה, לדעתי.

התמונות באדיבות בתי קולנוע לב

באופן מקרי לחלוטין, סרט נוסף שעוסק בהתמודדות עם זיכרונות ילדות והורות דרך תיווך של מצלמה נמצא בקולנוע כעת, "הפייבלמנים" של סטיבן ספילברג, בו נער מתבגר מתעד את הוריו ודרך כך מעמת אותם עם התחושות הכבושות שלהם. ספילברג בחר בדרך עשייה קלאסית יותר לעומת וולס שדובקת בסגנון מאשר בעלילה, ויותר מזה, היא ממהרת לנטרל את רוב האספקטים הדרמטיים שאנחנו מכירים מסיפורים כאלה. למשל, אין כמעט שום מתח בין סופי וקאלום. הם ביחסים מצוינים ביחס לילדה מתבגרת ואבא צעיר. בנוסף, על אף הגירושים, הוריה של סופי ביחסים טובים מאוד ונמצאים בקשר רציף, כך שאין פה אפילו מתח על משמורת או ניסיון להשיג חיבה מחודשת אחרי פירוק משפחה.
יהיו צופים שזה בוודאי יקשה עליהם להיסחף עם הסרט, שבמבט ראשון לא קורה בו הרבה ורוב הסצנות "חסרות משמעות דרמטית", אבל בשונה מ"הפייבלמנים" זה לא העניין של "אחרי השמש". מה שיכול להיתפס כחוסר אחידות הן בקצב והן בנקודות המבט, הוא בעצם ארגון של תחושות שמצטברות אחת על גבי השנייה, כל אחת מקרבת אותנו עוד צעד אל תוך נפשו של קאלום, או לפחות כפי שסופי הייתה רוצה לפענח אותו. כך האהבה שלנו לקשר של השניים הולכת וגוברת כמו שהיא מקבלת משמעויות מורכבות יותר. זה מחזיר אותנו לסצנת התשאול, היחידה בסרט שמופיעה פעמיים (להוציא את כריכות הסרט), כשבדיעבד מסתבר לנו שזו הנקודה בה סופי הייתה הכי קרובה להגיע למעמקי הנפש של אביה. כל אלו מגיעים לכדי קליימקס מדהים, כאשר כל האלמנטים כולם מתרכבים יחד, ובאמת שקשה להישאר אדיש. מסיבות לא לגמרי מובנות לי אני לא בכיתי במהלכו, אבל בהקרנה נשמעו סביבי כמה חפיסות טישו שנפתחו ככל שהסרט הגביה והוביל אותנו אל שוט הסיום. כאשר הכותרות עלו שררה באולם שתיקה מוחלטת ואף אחד לא קם מהכיסא שניות ארוכות.

בתוך השגרתיות כביכול של האירועים המובאים בסרט, וולס הצליחה בחוכמה וערמומיות להכניס לא מעט הברקות שהופכות אותו להרבה יותר מזיכרון אישי של יוצרת. סצנת קריוקי אחת (אולי השביעית שראיתי בשנת 2022 בקולנוע. הגיע הזמן שמישהו יכתוב את המאמר הזה) עשתה את הבלתי יאומן בעיני והעניקה משמעות חדשה לאחד השירים המוכרים ביותר אי פעם, "לוזינג מיי רליג'ן" של אר.אי.אם; טיול של סופי וקאלום מחוץ למלון מציג אותם על רקע מרהיב של טורקיה וכשהמצלמה נעה אחורה נחשף שלט מתפורר וישן עליו כתוב "מצאנו את המקום המושלם", מה שמייצר קורלציה קולנועית יפיפייה בין הדלות מחד אך היופי מאדך, ממש כמו הקשר בין הילדה ואביה, ממש כמו הזיכרון שהיא מקימה לחיים. גם השימוש בצילומי השתקפויות ובבואות בסרט הוא יוצא מן הכלל, מדגיש את התחושה שאנחנו לא בהכרח רואים מה שקרה, אלא שכפול, אירוע מיד שנייה שאמינותו מוטלת בספק. באופן כללי חייבים לשבח ולהלל את צלם הסרט גרגורי אוק. זו לא מסוג העבודות הרהבתניות שמועמדות לפרסים, אבל יש כל כך הרבה שכבות וחשיבה בכל שוט ובכל פריים, שבקלות אפשר להכריז על עבודתו כאחת המרשימות של השנה.

עוד בצפייה הראשונה "אחרי השמש" נחתם אצלי לא רק כאחד מהסרטים הטובים של 2022 אלא גם כאחד מסרטי האבות-בנות הטובים שראיתי אי פעם. הוא כולו קולנוע של רגשות, יצירה רבת אישיות, עם שתי הופעות משחק ראשיות שבאיזשהו שלב קשה להאמין שהם לא אנשים אמיתיים. שתי הצפיות הנוספות חידדו לי את כל ההצלחות שלו, ואני בטוח שהרביעית תוסיף רבדים נוספים. ובכל זאת, אם תבחרו לצפות בו, ואני כמובן מאוד ממליץ, תנו לקצב שלו להוביל אתכם, ואל תחפשו בו את הדרמה תוך כדי. מבטיח לכם שהיא תגיע בסוף בעוצמה, ותהיה שווה את הכל. אפשר גם להגיד את זה ככה: לא הייתה זו הפתעה שברשימת הקרדיטים בסיומו של הסרט מופיע כמפיק בארי ג'נקינס, במאי "אור ירח" ו"סיפורו של רחוב ביל".