״פיפ"א: חשיפה״, סקירת נטפליקס

גביע העולם בכדורגל, או המונדיאל כפי שהוא קרוי בישראל משום מה, בפתח. קריאות לחרם מצד התקשורת, גופים שונים וסתם חובבי המשחק היפה, נשמעו הרבה לפני שריקת הפתיחה הראשונה ורק התגברו ככל שהתקרב המועד. איך ייתכן שמדינה כזו, בעיתוי כזה, מארחת טורניר ספורט כל-כך משפיע? האם אין כאן ניסיון ״להלבין״ פשעים ולנרמל תרבות שלטונית וחברתית פושעת בעזרת הכדורגל האהוב? ״מונדיאל הדמים״ או ״גביע העולם של החרפה״ קראו לו בתקשורת והוא עדיין התרחש. כתבתי בלשון עבר, כי אני לא מדבר בהכרח על גביע העולם 2022 שיוצא לדרך היום בנסיכות הערבית קטאר. הרי בדיוק אותו הדבר קרה עם המונדיאל שנערך בארגנטינה של 1978, בזמן שהייתה תחת משטר צבאי ורודני. באותה המידה הייתי יכול להזכיר כאן את המונדיאל האחרון, זה שנערך ברוסיה של פוטין ב-2018, מדינה שכולנו יודעים איך התנהגה בזירה הבינלאומית לפני או אחרי כן. זה לא מהיום ולא במקרה.

הסיבה לכך שיותר מדי אירועים מתאימים לתיאור המזעזע היא הגוף המארגן של הטורניר הנצפה בידי מיליארדים ברחבי העולם. פיפ״א (FIFA), השם שרובנו מכיר גם מסדרת משחקי המחשב והקונסולה (שבקרוב תשנה את שמה בגלל החמדנות של הארגון על שמו הוא קרוי) שהם שם נרדף למשחק הכדור. אבל הם כבר זמן רב שם נרדף לשחיתות ממוסדת בספורט, לפחות מאז שנות ה-70. מי שלא עוקבים אחרי חדשות ספורט אולי שכחו זאת, אבל למזלנו נטפליקס מתמחים בז׳אנר של פשע אמיתי. הם הרימו בדיוק בזמן דוקו-פשע בן ארבעה חלקים בשם ״פיפ״א: חשיפה״ (FIFA Uncovered). אני מפציר בכל מי שמתכננים לצפות בגביע העולם, אבל גם במי שחושבים שהם מחרימים אותו (באקט חסר משמעות בזמנים אלו מלבד אישית), לראות אותו במהלך המשחקים.

הצוות שמאחורי הדוקו מובל בידי הבמאי דניאל גורדון, שביים פרויקטים טלוויזיוניים לסדרה האלמותית ״30 על 30״ וגם סרטי טלוויזיה על כדורגל מזוויות שונות (מג׳ורג׳ בסט ועד אסון הילסבורו). המפיק-תסריטאי הוא מיילס קולמן, שהרזומה שלו נע בין ״The Sound of 007״ ל״עד סוף העולם״ של מאיה זינשטיין (מי שביימה את אחד הדוקו-ספורט הטובים בעיניי, ״טהורה לעד״). התוצאה מקיפה כמו דוקומנטרי על אירוע משפיע בתולדות ענף הכדורגל, ועם זאת נגישה מספיק ונהירה גם למי שלא שולטים בחומר. אפשר לצפות בה גם כסדרה תיעודית על משפחת פשע מאורגן, מונחים אליהם מתייחסים מספר מצולמים ומרואיינים. פיפ״א יכולה ללמד את ממשלות ישראל כיצד לקחת כספי ציבור ולעשות בהם כשלה, מבחינת סידור ג׳ובים וגלגול כספים. מילת המפתח היא ״כמה״ בהקשר של שנים, והדוקומנטרי כאן כדי להזכיר שזה לא התחיל עם קטאר.

הפרק הראשון הוא חובת צפייה בעיניי דווקא למי שנזכרו להחרים את המונדיאל הנוכחי בדקה ה-90, או כדי לגבש דעה נחרצת על הטורניר ועל פיפ״א. יש בו הסבר ממצה לאופן בו החל משנות ה-70, מעט הטוהר שנותר בניהול ענף הספורט זוהם בידי כסף גדול (של חברת אדידס, אבל הם לא השטן במקרה זה, בקושי שדון). שיא השחיתות הגיע מהר עם אותו מונדיאל ידוע לשמצה בארגנטינה של 1978, המדינה שנשלטה בידי חונטה צבאית שנעזרה בכדורגל כדי להלבין את תדמיתה. כפי שמוזכר בסרט, שיא הציניות והרוע היה במשחק הגמר, שנערך באיצטדיון הממוקם רק מאות מטרים מהיכן שנכלאו ועונו מתנדי המשטר. הפרק גם מציג את עלייתו לגדולה של אדריכל הספורט-וושינג בפיפ״א, מי שהתקדם לתפקיד המזכ״ל ואז גם יו״ר ששלט בארגון בתקופה החשוכה ביותר שלו – ספ בלאטר.

מה שהדהים אותי בדוקו הזה הוא כמות המרואיינים שהסכימו לדבר בו מול המצלמה כיום ובראייה לאחור, כולל בלאטר עצמו. הבמאי מציב את כולם על אותו רקע נייטרלי, בין אם מדובר בכתבי ספורט, אושיות כדורגל (מעטות מדי), או שלל העסקנים שמואשמים האשמות קשות בקטעי הארכיון הרבים שמעטרים את הפרקים. אבל היתרון של פורמט תיעודי על פני מהדורת חדשות, או קונגרס פיפ״א המועבר בשידור חי, הוא השליטה בנראטיב. אנחנו אולי רואים ושומעים את בלאטר ממשיך להגן כיום על דרכו הנפשעת ולהגיד בצרפתית ״מצפוני נקי״, עם החיוך הכי מלא אשמה שתראו השנה על המסכים, אבל הבמאי יכול לחתוך משם לקטע ארכיון או מרואיין שיסתור את דבריו ויחשוף אמת מזוויעה. הפרופיל המצטייר של בלאטר הוא של שקרן פתולוגי, סוציופת חסר רגשות או ערך לחיי אדם, ומגלומן שהשתכר מן הכוח שניתן לו כמו אחרון הפוליטיקאים הקטנים. כיוון שעוד לפני כן היה מדובר באחד האנשים הנתעבים שהילכו על פני האדמה בעיניי, שמחתי לאידו ורק אחר-כך רטנתי על הנטייה של הז׳אנר לצייר נבלים מוחלטים.

עוזריו של הדיקטטור מוצגים בסרט כפי שהם נראים גם במהדורות חדשות, כפקידים אפורים ומבוגרים המתחבאים מאחורי ספורטאים צעירים וחטובים. רובם כנראה לא יוכלו להסביר את חוק הנבדל, אבל יצליחו לדקלם בעל-פה לאיזו מדינה של הסכם הסגרה עם ארה״ב או היכן חשבונות בנק נהנים ממירב החשאיות וכמה שפחות חטטנות מצד הרשויות. זו הטרגדיה שמוצגת כבר בפרק השני של הדוקו, המתמקד בסוגי האנשים שמרכיבים את הוועד המנהל של פיפ״א והאופן בו הם מתייחסים לקבלת שוחד וטובות הנאה בתור ״מתנות״. מעניין מאיפה מוכר לי המושג הזה, ממש לא הצלחתי להיזכר. דה פקטו, בכירים בפיפ״א קיבלו מעטפות של כסף או העברות בנקאיות לטובות הארגונים הלוקאליים שהם עומדים בראשם, ובתמורה הצביעו ליושב ראש מסוים או בהחלטה המרכזית של פיפ״א מדי כמה שנים – היכן ישוחק גביע העולם בכדורגל.

מוזכרת העובדה (שהיא מזמן לא סתם האשמה גזענית) שדרום-אפריקה פחות או יותר קנתה את הזכות לארח את הטורניר של 2010. אני כותב זאת גם כאן לטובת מי שעוקב ממתי צריך להחרים. חשוב מכך, זו גם השנה בה הוכרז על החרפה הגדולה שמתרחשת החל מהיום בקטאר, ואפילו על מונדיאל רוסיה 2018 למי שהספיקו לשכוח מתי ניתן עוד הכשר בינלאומי מסיבי למדיניות של פוטין. שני הפרקים האחרונים מתמקדים בקטאר והם מרהיבים באופן בו הדוברים משקרים למצלמה בלי למצמץ, אחריהם עולה פרשן ספורט/פלילים (היינו הך במקרה הזה) שמנחש מה כנראה קרה, מלווה בעדת מפתח שמסבירה שאכן כך. הקשר הטמא בין כסף וכדורגל מומחש היטב בחלק האחרון של הדוקו, כולל תזכורת שהניסיון של קטאר להתחבר דרך כך למערב ממש לא מתחיל היום עם שריקת הפתיחה ומשפיע על הכדורגל המקומי במדינות כמו צרפת ואנגליה.

אורכו הכולל של ״פיפ״א: חשיפה״ הוא שלוש שעות ו-41 דקות, אבל כיוון שהוא מוגש בארבעה פרקים של פחות משעה יש לי הרגשה שיצפו בו יותר מאשר בסרט אחד של שעתיים וקצת. עידן הבינג׳ וכל זה. כיוון שזהו גם אורך כולל של בערך שני משחקי כדורגל, לרבות משבצת השידור סביבה (טקסים בפתיחה, הפסקה באמצע) או מספיק הארכות ופנדלים, אציע לשקול לוותר על משחק או שניים בשלב הראשון של גביע העולם הנוכחי, כדי לראות לפחות פרק-שניים של הדוקו. עבור מי שמראש הודיעו שיצפו במשחקים, כדאי לפחות לדעת איך הגענו הנה ועד כמה הכל רקוב מתחת לדשא. עבור מי שהודיעו מראש שיחרימו מומלץ לראות שקטאר לא המציאה כלום, אולי רק שיכללה את השיטה. המונדיאל מוכתם בשחיתות ועולה בדם ובחיים של אנשים כבר חצי מאה לפחות. מסקרן אותי להבין מדוע זה הנוכחי הוא שליפת כרטיס אדום לעצמך והרחקה מן הטורניר עבור חובבי וחובבות הספורט. ולא, נגיד, אולימפיאדת בייג׳ין, אם להרחיב רגע את הדיון, או אירועים אחרים שאנו נותנים להם יד בתור צופים וצופות.

תהיתי אם זה המוניטין של קטאר, הזהות הערבית שלה, או המתקפה התקשורתית שהייתה חריפה יותר הפעם שהצליחה לשכנע. אבל עובדה שגם היא לא עזרה ומונדיאל שנפתחו לגביו חקירות פליליות עוד ב-2011 בכל זאת יוצא היום לדרך. אני אישית מתכוון לצפות, אמנם בחשק מופחת, אבל סוף סוף הגענו לשלב המעניין היחיד בגביע העולם בעיניי – הכדורגל. זה שנחטף ונסחט אמנם בידי עסקנים ומעצמות, אבל מספק מזור ובריחה מהם ושכמותם. אולי זה ניצחון הספורט, אולי שעתה היפה של האירוניה. כך או אחרת, בעיניי חבל להחרים כאשר זכויות השידור כבר נמכרו, והפגיעה היחידה היא בעסקים מקומיים, למשל פאבים שבנו על שידור המשחקים והתאספות של אוהדים ואוהדות. בין אם תפתחו טלוויזיה או רק תבדקו תוצאה באפליקציה, תאגיד השידור הישראלי כבר שילם על הזכות לשדר והוא לא מונע מרייטינג. אני חלילה לא מזמין אף אחד או אחת להפר צו מצפון, באקט מחאה אישי, אבל המצפון של הרשעים שקט. המחאה האישית שלי תהיה לנסות ולהנות על חשבונם, כפי שעשיתי מהצפייה בדוקו הזה.