״בלונדינית״ (Blonde), סקירת נטפליקס

לצד החסרונות הברורים, יש גם יתרון בכניסה מאוחרת לדיון על סרט מאוד שנוי במחלוקת. כאשר הלהבות גבוהות השיח סביב הסרט מתלקח בקלות ושני הצדדים עלולים להקצין את הדעה שלהם רק כדי לתת קונטרה, בוודאי שלא להקשיב לאחר. כאשר הלהבות נמוכות יותר, או כשהדיון בשלב הגחלת העמומה או פחות מכך, קל יותר להתנסח בעיניי ואולי גם לקרוא דעות הפוכות. אניח שקראתם וקראתן כבר לא מעט על ״בלונדינית״ (Blonde), סרטו של אנדרו דומיניק המתיימר להיות ביוגרפיה פיקטיבית (!) על מרילין מונרו, הפרסונה ההוליוודית ולא האישה האמיתית. אני בעצמי קראתי לא מעט דעות, בעיקר הקאות על הסרט ועל מה שהוא מנסה לעשות, לכאורה. או התרברבויות לגבי מספר הדקות אחריו פלוני או אלמונית כיבו את נטפליקס מתוך זעם או שעמום (הערת אגב: אני לא מבין את סוג ההתפארות הזה). הדבר היחיד שאוכל להבטיח הוא לא לנסות לשכנע מדוע חשבתי שהסרט הזה לא סתם ראוי לצפייה, אלא גם מעולה ברוב מה שהוא עושה. במקום לשכנע, אנסה להסביר מה מצאתי בו ובתקווה גם לנמק.

שני דברים מובנים מאליהם משום מה חזרו בלא מעט דיונים אז הבה נסיר אותם מהשולחן. הראשון הוא שהסרט הזה הוא מגה סיוט באורך 167 דקות. זו לא השמצה או פגם, זה מה שהוא מבקש לעשות – לייצר חלום בלהות מבעית על המסך ולמשוח את הצופה באותה הזפת שציפתה את נשמתה של גיבורת הסיפור. אפשר לגמרי להבין את מי שלא ירצו לחוות חוויה כזו, גם אם היא מגיעה בצורה של סרט קולנוע עשוי היטב. אבל אי אפשר לזקוף זאת לרעתו. הדבר השני שחשוב לזכור בעיניי הוא שמדובר בסרט בדיוני לחלוטין. ״כרוניקה פיקטיבית של חייה הפנימיים של מרילין מונרו״, כפי שמנסח זאת התקציר הרשמי. לבוא בטענות לגבי אמיתות הדברים המוצגים על המסך אפשר אולי רק לגבי הנאמנות לספרה של ג׳ויס קרול אוטס, שעובד לתסריט בידי דומיניק (עוד הערב אגב: הוא כבר עובד בעבר למיני-סדרה סמוך ליציאת הספר לאור בתחילת המאה). כיוון שאני מאמין ש״מרילין מונרו האמיתית״ לא באמת קיימת מחוץ לראש של כל אחד ואחת מאיתנו, לא רק שזה לא הפריע לי – מצאתי את הגישה הזו של הבמאי והסרט מעניינת בהקשר של מושאו, כנראה הדמות האניגמטית בתולדות הוליווד.

כי איך בעצם אמורה להיראות ביוגרפיה רשמית של מרילין מונרו? גם אם תכנסו עשרה היסטוריונים של הוליווד בחדר, לא תוציאו הסכמה גורפת ובטח שלא קונצנזוס מוחלט לגבי רוב מה שידוע על נסיבות חייה או האופן בו הסתיימו. מוקדם יותר השנה טרחו להרכיב בנטפליקס סרט תיעודי שכבר סקרתי, אחד מיני רבים, בדיוק על זה. למי שירצו להעמיק בנושא, אני מאוד ממליץ דווקא על שלושת הפרקים בפודקאסט שאנחנו מרבים להמליץ עליו, You Must Remember This של קרינה לונגוורת׳, המוקדשים למונרו (פרקים 98-100). רק אזהיר שהאמת העולה משם קודרת אפילו יותר מהסרט, אם תבחרו להאמין לנראטיב של לונגוורת׳. כי העניין הוא שאפילו האוטוביוגרפיה של מונרו לא נחשבת כמקור מהימן במאת האחוזים. איך באמת הרגישה לפני ומאחורי הקלעים, לאורך אחת הקריירות הקצרות אך המשמעותיות בתולדות הקולנוע האמריקאי – זה כבר נתון לדמיון ולפרשנות. זה בדיוק מה שעושים כאן היוצרים, תחילה הסופרת ואחר-כך הבמאי והשחקנית הראשית, אנה דה ארמס.

הרבה גבות הורמו כאשר לוהקה השחקנית הקובנית לתפקיד האלילה האמריקאית הזהובה, אבל נדמה לי שגם שונאי הסרט יוכלו להסכים שההופעה שלה טוטאלית ולפרקים ממש עוצרת נשימה. היא כל-כך טובה בתפקיד התובעני עד כי הועלו חששות שסבלה באמת על סט הצילומים ונוצלה בידי הבמאי. אם להאמין למה שהיא אומרת בראיונות, ההיפך הוא הנכון. היא זו שדחפה לקצה לא פחות מאשר דומיניק שכיבד אותה ואת החומרים, כך לדבריה. אני בוחר להאמין לה, ומקבל את מי שלא, אבל במקרה כזה תצטרכו להיות הוגנים ועקביים. כלומר לפקפק גם בכל מה שמונרו האמיתית סיפרה בראיונות על ההנאה ששאבה מעבודתה. תמונה הפוכה לגמרי מפי עדויות אחרות, או מקריאה בין השורות, ומונרו הייתה אלופת החיוכים הרומזים לכאב מוצפן. זהו הפער הנסתר אך הכלל-לא-סודי שמעניין את יוצרי ״בלונדינית״, ואני מחשיב בזאת את כל מי שעמלו על היצירה. כדי לדון בו צריך לגלוש מדי פעם להבדלים בין הסרט והמציאות, מה שאומר ספוילרים רציניים. לשניהם, אני מניח.

על דבר אחד אפשר להסכים והוא שמונרו נולדה בשם נורמה ג׳ין בייקר, כלומר, נורמה ג׳ין מורטנסן. אוקיי, כנראה שעל שום דבר אי אפשר להסכים בהקשר של האישה הזו. בגרסת הסרט היא פשוט נורמה ג׳ין וכמו במציאות, היא לא ידעה מי היה אביה. אמה הביולוגית, גלאדיס (ג׳וליאן ניקולסון), התקשתה לגדל אותה ובגרסת הסרט היא אף מזיקה לה, מה שמסביר את נדידתה של הילדה בין משפחות אומנה. משם מדלג הסרט על פרטים חשובים כמו הבעל הראשון, וכן על השלבים המכריעים בעיצוב הפרסונה של מרילין מונרו, אל תוכה נספגת נורמה ג׳ין ככל שנמשכת היצירה. בכך מאותת הבמאי שזו אינה ביוגרפיה ובטח שלא שגרתית, מהסוג שראינו כל-כך הרבה פעמים בשנים האחרונות (אולי חוץ מ״אלביס״ השנה). השיאים נעדרים או מוצגים באור לא מחמיא, ולרוב בדיוני לגמרי, והדגש הוא על רגעים אגביים אך מייצגים שמובילים לטראומה ועוד טראומה. בין אם בלימודי המשחק, באודישנים, בחזרות, בצילומים, או בחיים האישיים שעיקרם בסרט רצף נישואים אומללים.

הגברים בחייה, ובעצם הנוכחות המתמדת של המבט הגברי, מייצרים את רוב אי הנוחות הנובעת מהצפייה. בין אם אלו גברים שאהבה או עוברי אורח אגביים המביטים בה כאילו הייתה חתיכת בשר, עד שהיא מתחילה להאמין לכך בשלב מסוים ואף מתייחסת לעצמה כך בדיאלוג. שניים מהבעלים המפורסמים של מונרו מיוצגים בסרט בידי הדמויות שנקראות הספורטאי-לשעבר (בובי קאנבלה) והמחזאי (אדריאן ברודי). שמותיהם לא נאמרים אבל כמובן שמדובר בג׳ו דימאג׳יו וארתור מילר, בהתאמה. ייתכן ששניהם הסבו לה אושר במציאות, ולא רק כאב כפי שמוצג בסרט, אבל כאן המצאות מאפס לגביהם – דימאג׳יו באמת הכה אותה, מילר בהחלט הפך שיחות פרטיות ביניהם לדיאלוגים בכתביו, על אף שמונרו ביקשה ממנו במפורש שלא לעשות זאת. הרומן הכי מפורסם של מונרו הופך בסרט לפארסה של ממש – דמות המתקראת ״הנשיא״ (קספר פיליפסון), ואמורה לייצג את ג׳ון פ. קנדי, משתמשת בה כחפץ לעינוג עצמי תוך כדי צפייה בשידורים של שיגורי טילים פאליים.

הרומן המוצלח היחיד של מונרו בסרט היה כפול – ובדוי לגמרי. הגברים הפעם נבדלים מיתר המאהבים שלה בעיקר בכך שהם זוכים לשמות, לא תיאורים או פונקציות, גם אם אלו השמות של האבות שלהם בתוספת ״ג׳וניור״, מה שבכל זאת מתאים לתבנית. הכוונה לשלישייה שהיא רוקמת עם הבנים של צ׳רלי צ׳פלין ואדוארד רובינסון, על סמך שילוב בין חברות אמת, שותפות גורל ואולי גם הנאה ממין, אם להאמין לאותו דיזולב הממזג בין המצעים בסצנת סקס משותפת לבין השוט הבא של מפל מים גועש. הדמויות הללו מבוססות על אנשים אמיתיים, אבל עד כמה שידוע הם לא ניהלו מערכת יחסים משולשת עם מונרו (אם כי אולי כן בנפרד). מגלמים אותם אוון וויליאמס ואקסבייר סמואל והם כאן בעיקר כדי לייצג דור נסיכים הוליוודי שחי בצל האבות המפורסמים שלהם, המתקשרים לתקופה שהעניקה לעיר החטאים את הכינוי שלה. אפשר אף לראות בהכללת קו העלילה הפיקטיבי במיוחד הזה איזו חמלה מצד היוצרים, שהעניקו למרילין לכמה רגעים את מה שנמנע ממנה בחייה, כך על פי הסרט.

שני הדברים היחידים, והמשלימים, שמונרו באמת רוצה מגברים לאורך הסרט הם אבא וילד – דמות אב מהסוג שלא הייתה לה וגם דור המשך משלה. אפשר לראות זאת במונטאז׳ הגעתה אל הוליווד, המרפרף על קריירת דוגמנות קצרה על רקע שיר שלא משאיר הרבה מקום לדעה אישית (״Every baby needs a da-da-daddy״). מה שרוב הגברים רוצים ממנה הפוך בתכלית, כפי שמדגים הבמאי כשהוא משאיר את השיר המתקתק גם על רקע ההתפכחות המבהיל של מונרו מן האשליה שהיא הגיעה להיבחן אצל מנהל אולפן הפקות קולנוע. הסצנה קצרה ובוטה למרות שלא רואים בה דבר, אבל ברור מה מתרחש בה, ומסתיימת עם מונרו המתפלאת על כך שהתקבלה לעבודה רק מעצם הכניעה שלה לאלימות מינית.

בכלל, דומיניק כאילו עסוק בלהוכיח לכל מי שתופסים את מונרו באופן מסוים עד כמה הרצונות שלהם דוחים. רוצים להרגיש איך זה להיות בתוך מרילין מונרו? הנה צילום כאילו-מתוך הרחם שלה, והנה עוד אחד מן הנרתיק וצוואר הרחם בעת ניתוח פולשני. אין יותר ״בתוך מרילין מונרו״ מזה, וולגרי ככל שזה יישמע. יש להזכיר שבמציאות מונרו סבלה מאנדומטריוזיס וממספר הפלות, לא מהפסקות הריון יזומות. דומיניק הולך כאן רחוק מדי בעיניי, בניסיון להמחיש כיצד סמל הנשיות המינית סבלה מבגידה של מערכות הרבייה שלה, המזכירה את מעשיהם של רוב האנשים הקרובים לה – ניצול, סימום, ושליטה.

כאמור, זה לא נעים לצפייה אבל הסרט בכל זאת מרהיב. עטיפה נוצצת לתוכן טעון ומלא קושי (מזכיר מישהי?) והשקעה מדהימה בפרטי פרטים כדי לשחזר צילומים אייקוניים או רגעים אגביים המזוהים עם מונרו. השבחים כאן לכל צוותי העיצוב האמנותי והתלבושות, בראשות פלורנסיה מרטין (״ליקריץ פיצה״), למחלקת האיפור שהפכה את דה ארמס לדיפ-פייק של מונרו שלא נראה פייק בכלל, ובעיקר לעבודת הצילום האגרסיבית של צ׳ייס אירווין והעריכה הכאוטית של אדם רובינסון. הרקע של שניהם בעולמות הווידאו-קליפים בולט כאן לא פחות מנסיונם בסרטי קולנוע. כל פלאש של מצלמת עיתונות חורך את העין והנפש, כל מבט מלא זימה שנשלח אל מונרו מכווץ עוד קצת את הסרעפת. בעיניי יש כאן אמירה של דומיניק כנגד הטענה הרווחת שמונרו ״התגרתה מינית״ בעת שצילמו אותה, או שאבה כוח ועוצמה ממעמדה כסמל מין.

אפשר לראות זאת במיוחד כאשר הבמאי משחזר, במונטאז׳ מחליא וממושך הרבה מעבר לדרוש, את צילומי הסצנה המפורסמת מ״חטא על סף ביתך״. זו עם השמלה הלבנה המתנופפת והתחתונים הצחורים הנחשפים לרגע. ההתעכבות של דומיניק על הלבוש זורקת את הצופה, או לפחות אותי, לפעם הקודמת בה נראו לבניה של מונרו בסרט. זה קורה בפלאשבק (בצבע) שהיא חווה בזמן כיתת משחק (בשחור-לבן), אותה פגישה עם נשיא האולפן ששוקל להחתימה על חוזה, אליה היא מגיעה לבושה בלבן מכף רגל עד בלונד-פלטינה. דומיניק חותך משם חזרה אל סדנת המשחק ואל המבטים המבוהלים של התלמידים אל מול השחקנית הצווחת כחיה פצועה מעצם עוצמת הזיכרון. כעבור שנים, כשתצלם את הסצנה האיקונית לסרטו של בילי וויילדר, היא כבר תדע לחייך תוך כדי – אבל הסבל שלה היה מורגש ומודגש בזכות ההקשר. אבל מדוע זה דוקר כל-כך להיזכר או להבין שסרטים הם בסופו של דבר רק אשליות מתוקות שהושגו בעמל רב, ואולי אף במניפולציות ומעבר לכך?

כמי שנוטה לחבב את הסרטים בכיכובה של מונרו, וחושב שהיא שחקנית מבריקה שידעה לפעמים יותר טוב מהבמאים שלה מה היא עושה על המסך, הרגעים בהם ״בלונדינית״ משחזר את סרטיה רק כדי לפורר אותם בגסות היו המורכבים ביותר לצפייה עבורי. אני לא מתחבר לאמירות בסגנון ״זה הורס את הסרטים הקלאסיים״, כפי שאני סולד מ״פעם זו הייתה הנורמה״ בהקשר של ניצול מיני מחפיר של שחקניות בידי בעלי השררה. באופן דומה וקטסטרופלי הרבה פחות, אין שום דבר שיכול ״להרוס סרט״, כלומר את חווית הצפייה שלכם ושלכן בו. כמו שהחידושים הפושרים והבינוניים של דיסני לקלאסיקות האנימציה שלהם לא ״הרסו את הילדות״ שלכם ושלכן, לא באמת. אולם, אם בפעם הבאה שתהנו מ״חטא על סף ביתך״ תיזכרו במצב הנפשי של השחקנית בעת הצילומים, דומיניק עשה את שלו. אם בצפייה הבאה ב״חמים וטעים״ תראו אותו מהצד של מונרו, אולי תגלו עד כמה הדמות שהיא מגלמת כנראה הייתה משפילה עבורה בשלב זה של הקריירה. ״בלונדינית״ רק מציע עוד נקודת מבט, בדיונית למחצה, על קריירה שהייתה מורכבת מחיוכים על המסך והתפרצויות בכי בלתי נשלטות מאחורי הקלעים.

החיוך המונרואי מגיע לשיא הדואליות שלו באחת הסצנות הטובות בסרט, בו נורמה ג׳ין מתייחסת אל מרילין מונרו בגוף שלישי, מנסה לזמן אותה בעודה מביטה בראי. מעבר לטרגדיה המוחצת שבחשיפת-חריקת השיניים הבוהקות, אפשר לראות כאן לפחות שלוש שכבות של משחק מצד דה ארמס. בדומה למונרו, היא מביאה למסך שילוב בין יופי וסקסיות של אישה לבין פגיעות ותום של ילדה, מה שהופך אותה לליהוק אידיאלי לתפקיד הסכיזופרני. דה ארמס מגלמת לא רק את מונרו, בחיקוי מוצלח להתפעל שנובע מחודשים של אימונים על מבטא, מימיקה, שפת גוף וחזרות על נאמברים מוזיקליים או פוזות מצילומים מפורסמים. היא גם מגלמת את נורמה ג׳ין, בהופעת המשחק המורכבת יותר שלה, בביצוע חסר פחד ומרסק לב.
את הרובד השלישי מצאתי ברגעים שצופים אחרים מתייחסים אליהם כטעות, כאשר הקול המאנפף של הדמות מתחלף במבטא הקובני של השחקנית, שצועקת על הבמאי שנמאס לה מהסרט שלו. כיוון שזה קורה ברגע בו נורמה/מרילין צועקות על במאי אחר שהוא דמות בסרט, אני בוחר לראות בזה אמירה מטא-קולנועית מכוונת. מתן קול או עשיית צדק עם מי שבמאים הפילו עליה את כל צרות ההפקה ולא פצתה פה אלא כדי לחייך ולקחת אחריות. קראו בהזדמנות על ההפקה של ״יוצאי הדופן״ וכיצד ג׳ון יוסטון השתמש במצב הרפואי והנפשי של הכוכבת לטובתו מול האולפן.

כדאי גם לזכור עד כמה דומיניק הוא במאי שאוהב ומתמחה בסרטיו התיעודיים בצילום אייקונים תרבותיים, למשל ניק קייב (אותו תוכלו לשמוע בפסקול של סרט זה יחד עם וורן אליס), בעוד הסרטים עלילתיים שלו מוקדשים לפירוק מיתוסים. הראשון היה ״צ׳ופר״ (Chopper), המבוסס על אוטוביוגרפיה מצליחה של פושע אוסטרלי, הארץ בה גדל הבמאי יליד ניו-זילנד. בסרטו השני, ״ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד״ (The Assassination of Jesse James by the Coward Robert Ford), הוא עשה דבר דומה אבל בקנה מידה גדול יותר, עם אחד הפושעים האמריקאים המפורסמים של המערב הפרוע. ״הורג אותם ברכות״ (Killing Them Softly) השאיר את הבמאי בארה״ב אבל הרחיב את הקנבס והתמקד בקפיטליזם האמריקאי, בדגש על המאה שעברה.
״בלונדינית״ מאפשר לבמאי להתחשבן עם הוליווד של התקופה, לא רק עם התדמית הציבורית של מונרו. בכל פעם בסרט שהיא מבקשת שייקחו אותה ברצינות, קורה ההיפך. למשל במבחן הבד של ״הדלת פתוחה״ (Don't Bother to Knock), במהלכו הבוחנים מתקשים לזהות כישרון מעבר ליופי של השחקנית (המקדימה בסרט את המת׳וד-אקטינג שיכבוש את הוליווד המצועצעת והמלאכותית). לדוגמה במעבר לניו-יורק עליו היא חולמת ״כדי להיות שחקנית רצינית״ משום שלדבריה ״בקולנוע חותכים אותך לחתיכות״. הביקורת כאן היא על היוצרים שחטאו לכישרונות של מונרו או הסתנוורו מיופייה כאחרוני הרוכשים כרטיסים לסרטיה בתקווה שתחשוף קצת עור. כלומר, זהו עוד צידוד בשחקנית שמאחורי הפסאדה.

״בלונדינית״ הוא סרט לא קל. הוא מציע מסע ייסורים מרוח בזוהר הוליוודי, הנע בחדות ובלי ציניות בין רגעים אמנותיים מופשטים לטראש מוחלט. אני גם לא חושב שהוא נטול פגמים, ולמעשה מבין את מי שהסתפקו בפתיחה המשונה או סבלו עד צאת הנשמה מהסיום הבלתי נגמר. אבל גם בלי 20 דקות הראשונות או 20 הדקות האחרונות, ובהיעדר השיחות עם העובר יציר המחשב שהיו מעבר לגבול ההכלה שלי, יש פה בערך שעתיים של קולנוע שווה דיון ומלא אימג׳ים מצמיתים. בהתחשב בכך שהסרט בוטה ולא מאוד מתוחכם, אני קצת מתפלא עד כמה הוא לא מובן או סתם מבוטל כלאחר יד. באותה נשימה, לא מצאתי בו שום דבר מזעזע ברמה שמצריכה דירוג צפייה מחמיר (NC-17), על אף השילובים המטרידים בין מין ואלימות וצבר של מצוקות נפשיות וגופניות. פשוט כי ראיתי דברים מזוויעים יותר בקולנוע, נאמר זאת כך. אבל אולי בעצם אין שום דבר מטלטל יותר, כשם שהוא מובן מאליו, מהמחשבה שמכונת ייצור האשליות של הוליווד פועלת על ניצול ורמיסה של נשים מחייכות וזוהרות למראה, בדמותה של מרילין מונרו.