״אין מצב״ (NOPE), ניתוח קבוצתי ופרשנויות

לא בכל שבוע, חודש, או אפילו שנה, מגיע אל בתי הקולנוע סרט כמו ״אין מצב״ (NOPE) של ג׳ורדן פיל. הכוונה לסרט שמבקש כל-כך יפה לדון בו, לחפור במשמעויות השונות, לנתח עד זרא ולהרחיב בפרשנויות. אז זה בדיוק מה שהחלטנו לעשות. הבמאי-תסריטאי האמריקאי תמיד מחלץ מאיתנו טקסטים מרובים אודות סרטיו: ״תברח״ (Get Out) קיבל סקירה מוקדמת ואז הוזכר בסיכומי 2017 (סרט השנה המשותף) ובמצעד העשור (מקום 12 מתוך 80). ״אנחנו״ (US) זכה לסקירה עם צאתו לאקרנים ואז ניתוח מלא ספוילרים כחודש לאחר מכן. עם סרטו השלישי החלטנו לאחד כוחות מראש ולדלג על שלב הסקירה נטולת הספוילרים, מכמה טעמים. קודם כל משום שכצפוי מסרט של פיל, יותר מאחד מאיתנו רצה לכתוב ומצא המון מה להגיד. שנית, מפני שאולי יותר מאשר בשני סרטים הקודמים, הדגש על חידות ופתרונן או דימויים ופשרם ודאי יוביל את הקהל לרצות להשתתף בדיון או לקרוא דעות של אחרים. כך לפחות היה נדמה לנו והתוצאה היא הטקסט שלפניכם – ניתוח סריטתי משותף לעופר ליברגל, לירון סיני ואורון שמיר.

כמובן שכדי להתייחס לכמה שיותר רבדים בסרט יש צורך לגלוש לספוילרים קלים כחמורים, אז קבלו זאת כאזהרה הראשונה והיחידה (אורון מבקש למסור שהוא ניסה לכתוב על הסרט בלי לספיילר, עבור גלריה של ״הארץ״, וזה לא היה פשוט). לגבי הפוסט שלנו, סיכוי סביר שהוא לא יהיה נהיר למי שלא צפה בסרט, משום שאנחנו גם מדלגים לחלוטין על תיאור העלילה או העוסקים במלאכה ונשלב אותם בטקסט עצמו. לכן הטקסט לא מומלץ לקריאה עבור מי שלא צפו עדיין, בניגוד לסרט שמומלץ מאוד על ידי כולנו, ורצוי בקולנוע בשל האיכויות הקולנועיות שלו וההצטיינות בכל מחלקה טכנית. במחווה לסרט עצמו, וכדי להקל על הקריאה, גם אנחנו חילקנו לפרקים. עם קרדיט לכל כותב/ת בצמוד לכותרת הביניים, המתייחסת לטקסט שתחתיה. חלק מהם ארוכים יחסית והיו יכולים להיות כמעט סקירה בפני עצמה, אחרים הם יותר הערות, והרוב בין לבין. בלתי אפשרי לנסות ולהקיף את מלוא הנושאים העולים מתוך הסרט, כשם שייתכן וגם בכוחות משולבים החמצנו פרשנות שתיראה לכם או לכן ברורה לכל או אישית וכמוסה. גם זה חלק מהכיף והתקווה שלנו היא שפוסט משותף זה יהיה מצע לדיון ותחילת ההתפלפלות, לא סוף פסוק.

ריבוי ז'אנרים, ריבוי פרשנויות / עופר ליברגל

ז'אנר האימה משמש יוצרים על מנת לדון בפחדים קולקטיביים וסוגיות חברתיות. ג'ורדן פיל ממש לא המציא את זה, זה חלק בלתי נפרד מה-DNA של הז'אנר. אבל דומה כי פיל מודע במיוחד להיבט הזה של הז'אנר ומשחק עימו כחלק ממערך הציפיות בשני סרטיו האחרונים. "תברח" היה במובנים רבים סרט אימה קלאסי בדרך בה הוא עוסק בסוגיה חברתית ספציפית, גם אם הוא מביא גוונים מורכבים מן הרגיל. ב"אנחנו" הבמאי כבר שלח כמות גדולה של רמזים ואופציות לפרשנות והפך את הפענוח של הסרט לחלק מהותי מן החוויה, אולי אף יותר מן הניסיון להפחיד. זה גם משחק מתעתע: כל פירוש אפשרי יכול להיות גם הטייה. הדברים שנמצאים בחזית ובעומק הסרטים הם שונים.

"אין מצב" לוקח את המהלך הזה שלב נוסף קדימה. כותרת הסרט, במיוחד באנגלית, מתייחסת לא רק למצב של חוסר אמונה, אלא גם למצב של הטעייה: חשבתם שהסרט עוסק בדבר אחד, אולם למעשה ייתכן והוא עוסק בדבר אחר או אומר דבר אחר על מה שחשבתם תחילה. יש בסרט רגעים מפחידים מסוגים שונים, אבל דומה כי עיקר ההנאה נובע ממה שאנחנו עושים בטקסט זה, מפענוח של רמזים ובניית תיאורית על פירוש הסרט. רוב התיאוריות מכוונות, בין אם בעיסוק ארוך ורב רבדים ובין אם ברמזים הפותחים צוהר פרשנות נוסף. אולם הסרט לא מגביל את עצמו לכמות מסוימת של נושאים או פירושים, גם לא רק לנושאים שיוצרי הסרט התכוונו אליהם. אבל המילה NOPE מרחפת מעל הכל – הסרט הוא על כל הדברים הללו, אבל במידה רבה הוא גם לא ממש על הדברים הללו או על שום דבר מלבד הסרט עצמו.

גם זו רק קריאה אפשרית אחת והדיון המטא-קולנועי והמטא-ז'אנרי של הסרט הוא עוד אופציה, אם כי אופציה עשירה ומרתקת. תלונות על כך שהסרט פונה ליותר מדי כיוונים מבחינה תמטית ולא הולך איתן בהכרח עד הסוף מפספסים בעיניי את הכוונה: הסרט הוא הזמנה למשחק של פירושים והקהל המפענח תורם לפרשנות לא פחות מהיוצר. זה לא אומר שהסרט לא מדבר גם בדרכים אחרות ונפוצות יותר, כמו הומור, הפחדות וכתיבה של דמויות אמינות בסיטואציות לא אמינות (כתיבת דמויות אמינות היא משהו שיוצרים אחרים בז'אנר לעתיים שוכחים). אבל מלאכת הפרשנות, ולצידה הפרשנות מחדש בצורה סותרת, היא הייחוד המרכזי של הסרט. הפנייה לכיוונים רבים גם מאפשרת לפרשנויות לשחק זו עם זו, להראות כי הדברים מורכבים יותר. זה לא סרט הנשען על טוויסט בודד או על טוויסטים בכלל, אלא על חווית הצפייה כולה, כולל השלבים הרבים של אחרי הצפייה.

ג'ורדן פיל לא מגביל את עצמו לז'אנר האימה בלבד. באופן בולט, הסרט מנכיח ז'אנרים קולנועיים וטלוויזינים רבים ומשתמש בקונבנציות שלהם. פלישת חייזרים, מן הסתם, הוא תת-ז'אנר המשלב בין האימה למד"ב. פיל חוזר כאן במידה מסוימת למקורות הז'אנר בקולנוע של שנות החמישים, שם החייזרים היו מטאפורה למלחמה הקרה. כיום הם כלי לדיון בכל מה שנעסוק בו בעתיד. בדומה לסרטי שנות החמישים, לפרקים דומה כי יש משהו לא ריאליסטי בתגובה לאיום החוצני, ואף בעיצוב שלו ברגע שהוא נחשף, או בדרך בה מחסלים אותו בעזרת דבר מה פשוט. ממש כמו במחוות של שנות התשעים לז'אנר "הפלישה ממאדים". הז'אנר נחשב בזמנו לנמוך והסרט משלב בינו לבין הז'אנר שתמיד יהיה אפילו יותר נמוך בהיררכיה: פרסומות. מעבר לצילום פרסומת בחלק הראשון של הסרט, בסופו של דבר התכנית המופרכת והמורכבת למלחמה בג'ין-ג'קט כוללת הצבה של בלונים מתנפחים שכל תכליתם היא פרסום, אולם הסרט מוצא להם תכלית חדשה.

בנוסף, הסרט משלב בין הז'אנר הבטוח והשליו ביותר, הסיטקום לכל המשפחה, לבין אימה. למעשה, ההשתוללות של גורדי השימפנזה היא מרגעי האימה הכי גרפיים וקשים בסרט, והמקור לטראומה מתמשכת. אבל ייתכן כי הז'אנר הנוסף הכי משמעותי בהקשר של הסרט הוא המערבון. או-ג'יי ואמרלד מספקים סוסים לסרטים שרובם מערבונים, לפחות בשאיפה. ג'ופ מנהל פארק שעשועים שהוא מחווה למערבונים/שחזור החוויה של הסרטים והעבר, כמו גרסה מודרנית של השלב הבידורי בחיי באפלו ביל. החייזר/צלחת מעופפת ג'ין-ג'קט, בגרסה הלא מתפרקת, נראית קצת כמו כובע בוקרים, מרחוק. בסיום, האחים לא רק מנצחים את המפלצת, או-ג'יי גם מגיח על סוס כמו בשוט מתוך מערבון ברגע הניצחון.

בכל הנוגע לעיסוק במערבון, יש חשיבות רבה לליהוק אפריקאים-אמריקאים בתפקידים הראשיים בסרט שהוא מערבון, שכן מדובר בז'אנר שהנציח את הגזענות האמריקאית. תחילה בצורה לא מודעת במערבון הקלאסי ולאחר מכן בצורה מודעת וביקורתית במערבונים החתרניים, החל משנות החמישים, ולאחר מכן בדגש רחב יותר. דומה כי מקומם של אפריקאים-אמריקאים במערב הוא דבר שכמעט תמיד לא היה נוכח במערבון (אמרתי כמעט), עד לעשור האחרון, בו יש דיון קולנועי רחב בכך שהיו כמותם במערב בכמה וכמה סרטים.

״אין מצב״ הולך אפילו עוד יותר אחורה ומזכיר כי התמונות הנעות הראשנות היו גם הן של גבר שחור, שהסרט ממציא עבורו זהות. גיבורי הסרט הם לא רק מנצחים, הם גם חלק משושלת הוליוודית שזוכה לאחר זמן רב מדי באור הזרקורים ובכבוד הראוי. ניתן גם לייצר הקבלה בין האדם הלבן במערבון לבין פלישת חייזרים (זו גם העלילה של "אווטאר, למי שצריך תזכורת) – גזע זר שמגיע לסביבה חדשה וסבור כי הוא מפריח את השממה, כי המקום הזה הוא ביתו והוא חושב כי התושבים שהיו שם קודם הם הפולשים שהוא צריך לנצח.

הערה על הומור ורגש / אורון שמיר

עם כל הכבוד ל״מסאטר האימה״ ג׳ורדן פיל, מדובר בראש ובראשונה בקומיקאי בחסד. גם אם זה ככל הנראה הסרט הכי פחות מצחיק של הבמאי, עדיין יש בו הרבה הומור ממזרי ואפילו רגעים בהם צחקתי בקול רם. ״רוץ או-ג׳יי, רוץ״ צועקת אמרלד לאחיה שחולק שם עם אתלט שחור מפורסם, שהפך להיות עוד יותר מפורסם מסיבות אחרות, כאלה המאיימות על דמות אחרת שמתוודעת אל שמו. סוכריות ריסז פיסז שנזרקות על גמל שלמה עקשן הן גם רפרנס ל״אי.טי״ (שוב ספילברג) וגם דאחקה קטנה בפני עצמה. לא בכדי על שניהם חתומה קיקי פאלמר בתפקיד אמרלד, שמתחילה כמעט כזרה בקולנוע של פיל ואז מתמקמת היטב בזכות חיבור לשורשים הקומיים שלו. ההומור של פיל לא רק מפיג את המתח ומאפשר להידרך מחדש כמו קפיץ לסיקוונס המבעית הבא, אלא גם משחרר את שרירי הפנים לרגעים המחוייכים הנדירים ביופיים שמציע הסרט.

החלפת לחיצות ידיים מהירה בין האחים, שהופכת לחיבוק, מוציאה חיוך נדיר גם מאו-ג׳יי הסטואי כמו גיבור מערבונים לאורך הסרט. מפגש אחר בין ידיים, של גורדי וג׳ופ מתחת לשולחן אחרי הטבח, הוא צמרמורת רגש מסוג אחר. אבל הכי נהניתי מכל הפעמים בהם נאמר שם הסרט בקול רם. למשל כאשר או-ג׳יי חוכך בדעתו האם מותר לפתוח את הדלת ולצאת החוצה (רואים שהסרט הזה נכתב בתקופת הסגר הראשון של הקורונה). פיל הסביר ששם הסרט הוא השלילה המוחלטת מדי של מי שאינם חובבים סרטי אימה וישמעו שיש לו סרט חדש, בתקווה לשלול אותה ולשבור את המגננה שלהם. אבל כמו שהיה עם ״גט אאוט״, צמד מילים ששמעתי את הקהל צועק על המסך בהקרנת סרטו הראשון, גם ״נופ״ או החלופה העברית הסבירה ״אין מצב״ היא משהו שכיף להגיד בחיוך מבוהל תוך כדי הצפייה.

גזענות / עופר ליברגל

דומה כי פיל יודע שכל סרט שהוא אי-פעם יעשה, ייקרא קודם כל בדרך בה הוא דן ביחסים בין הגזעים בארה״ב. באותה מידה, הוא ודאי יודע שהוא לא יצליח להבריק בדיון הזה שוב כפי שעשה בסרטו הראשון. יותר מכל נושא אחר, דומה כי הוא נהנה לזרוק רמזים לדיון בתחום (לקרוא לדמות ראשית OJ), כאשר האמירה העיקרית שלו הפעם היא פשוט עצם הייצוג: זה לא רק סרט עם אפריקאים-אמריקאים בתפקיד הראשי, זהו סרט בו שלוש דמויות המשנה העיקריות אינן אמריקאים לבנים: שחקן אסייתי-אמריקאי, מתקין ציוד צילום היספני, וצלם אירופי עם מבטא בולט. זו ארה"ב בה מככבות הדמויות שבאופן מסורתי היו נוכחות בסרטים אמריקאיים בתפקידי משנה, שלא לומר דמויות בפרסומות או "אשתו של". כמו כן, יש בסרט דמויות הקרויות על שם צבעים/שמות המעוררים אסוציאציות של צבעים ולבושות או נראות בסגנון דומה (או-ג׳יי הוא גם ״מיץ תפוזים״ באמריקה ואמרלד הוא גוון של ירוק). ייתכן וזו עוד דרך להתייחס למגוון האנושי ואתני, ייתכן וזה רק עוד אלמנט חזותי.

שם את ה״פיל״ בספילברג / אורון שמיר

״אין מצב״ מתהלך בשבילים שפסעו בהם לפניו מבחינת ז׳אנרים ועלילות, מנהל דיאלוג עם סרטים אחרים ואפילו במאים מסוימים. אחד הבולטים בהם, זה ששמו עולה כמעט בכל ביקורת, הוא סטיבן ספילברג. אין זה פלא כשמדובר בסרט שמדלג בין ״מפגשים מהסוג השלישי״ ו״מלחמת העולמות״, כאשר המערכה השלישית שלו היא בכלל ״מלתעות״. אבל מבט נוסף מגלה שזו לא רק מחווה או התכתבות, אלא מעשה חתרני עד כדי קריאת תיגר. אחד המהלכים או הדימויים המזוהים עם ספילברג (ויש לו המון מהם) הוא הפניית המבט של הדמויות שלו אל השמיים בפליאה וביראה. זה מאוד מייצג את הקולנוע שלו ואת סוג הרגש שהוא מנסה לעורר גם בצופה, כאשר כל אחד ייזכר כעת ברגע מייצג אחר (לורה דרן ב״פארק היורה״ למשל).

זה טריק כל-כך יעיל עד כי יוצרים רבים הודו שגנבו אותו לעצמם, ורבים עוד יותר גנבו בלי להודות. אבל אצל פיל אסור להביט מעלה ביראה – זה מטרגר את החייזר כמו להביט ישירות בעיניים של סוס, או כל חיה אחרת. להשפיל מבט, להילחם באינסטינקט האנושי להרים מבט אל על בציפיה ובתדהמה, זה מה שמציל את הדמויות שמקשיבות לעצה הזו של או-ג׳יי, דמות שלא מביטה גם בעיניים של בני אדם כמעט כל הסרט. ואם החייזר הוא גם סוג של מצלמת קולנוע, זו סיבה נוספת לא להישיר אליה מבט ולהימנע מן התחושה המשונה שנוצרת כאשר הדמויות מביטות ישירות בצופה המביט בהן.

זה לא רק מהלך נגדי לטכניקה של ספילברג, יש בכך גם תוקף לאמירה עליה חוזר פיל במהלך הסרט. כי אם ספילברג הוא מלך הספקטקל ההוליוודי, ממציא שוברי הקופות, פיל מבקש להיות כאן מעין אנטי-ספילברג או לפחות אנטי-בלוקבאסטר. מורכב מאותם חומרים, מגיע לתוצאה שונה ולמסקנות אחרות. הספקטקל הוא מה שממיט אסון על הדמויות, בין אם בחווה של ג׳ופ או בטראומת הילדות שלו, וכמובן בצלמים השונים המנסים ללכוד את היצור בעדשתם. ההימשכות האנושית כל כך לאיזור מסוכן או מוכה אסון, הנהג שמאט את הרכב כדי להביט בתאונת דרכים שהתרחשה בנתיב המקביל, הם תוצאה של התמכרות לספקטקולרי. וכפי שהנביא נחום המצוטט בתחילת הסרט מבטיח לחוטאים המציגים לראווה את חטאיהם שאלוהים יעשה מהם מופע ראווה, כך קורא לג׳ופ ולהבטחה שלו עבור הקהל שבא לראות ספקטקל והופך להיות כזה בעצמו. אלו שתי הפעמים שאני מצאתי את המילה ״ספקטקל״ בסרט נאמרת או נכתבת במפורש, וחשיבותה ברורה.

הרצון להציג הכל לראווה, גם טראומות עבר אישיות וגם שעבוד של בעלי חיים או רתימת תופעות בלתי מוסברות, הוא אחד החטאים המודרניים הנידון בסרט – המונטיזציה של הכל. כל הדמויות בסרט מנסות להרוויח או מרוויחות מניצול של מישהו או משהו, וזה לא סתם קפיטליזם אמריקאי – הצד הנפגע נוכח והוא חלק מהסיפור. הצרות הכלכליות של האח והאחות הייווד נוחתות עליהן דווקא כשמטבע נופל מן השמיים הישר אל תוך גולגולתו של אבי המשפחה. פארק השעשועים של ג׳ופ, שהוא הנצחה לילדות הדואבת והמצלקת שלו ככוכב לשעבר, הוא מפלתו המוחלטת. אבל יש גם אפשרות להשתמש בדברים שלא באופן המקורי אליו יועדו. כמו המתנפחים הצבעוניים שהופכים לרמזורים המאותתים היכן נמצא ג׳ין-ג׳קט במרדף אחריו או בבריחה ממנו, או כמו מצלמת הפילם בתחתית הבאר שמצלמת את מפלתו של היצור הנוגס בבלון הענק שרק נראה כמו אדם. כך מסתיים הסרט כפי שהתחיל – בפיצוץ של בלון, המשנה את צורתה של חיה שלווה/מאיימת למראה. זהו לא פיצוץ של אש ועשן כמו בשובר קופות רגיל, אלא ההיפך המוחלט.

אשליית האילוף / עופר ליברגל

הסרט מחולק לחלקים שונים על ידי כותרות. כל כותרת היא שם של חיה. כמובן: שם של חיה שניתן לה בידי בני אדם. הסרט עוסק בדרכים שונות בהן אדם מאלף חיות, או חושב שהוא יכול לנבא התנהגות של חיות באופן שבו הוא מנבא התנהגות של בני אדם. יש בכך אשליה. יש באילוף חיות גם צורה של ניצול, סוג של עבדות בה מין חזק של בעלי חיים מנצל זן אחר. אבל גם החוזק הזה הוא אשלייה כמובן. האדם לא יודע מה עלול לגרום לחייה להתנהג בצורה לא צפויה, כפי שהבלונים גרמו להתקף אצל גורדי השימפנזה, לכאורה החיה הכי קרובה לאדם, ולא במקרה החיה שפותחת את הסרט.

גם הסוס לאקי מתנהג בצורה שלא צפו לה בני אדם בצילומי פרסומת (פרט לאחד שעוד רגע נגיע אליו), ובהמשך גם העב"מ, שאני מכנה אותו בראשי תיבות הללו למרות שכבר אסור לקרוא לו ככה. באופן טיפוסי לפיל, המטאפורה ברורה: האדם חושב שהוא שולט בטבע, אך יש חיות פרא בהן הוא לא יכול לשלוט ויש כוחות שהוא לא מבין. כמו גמל שלמה הנוחת על עדשת מצלמת אבטחה, או סוס הבורח ולא ניתן להבין ממה או מדוע. באופן עוד יותר טיפוסי לפיל, ההסבר הפשוט הזה צץ מתוך הסרט רק על מנת שאלמנטים אחרים יצביעו על קריאה סותרות, או לפחות שונה. בדיוק כפי שהאדם לא יכול לאלף את כל החיות באופן שלם כל הזמן, כך גם לא ניתן להגביל את הפרשנות לסרט.

כאן נכנס לתמונה או-ג׳יי. הוא די טוב באילוף וניבוי התנהגות של חיות, אבל פחות טוב בתקשורת עם בני אדם. הוא חוזה את ההתפרצת של לאקי אבל לא מצליח להזהיר את האחרים. הוא לא מצליח לאלף את העב"מ, אבל כן לנבא את דרך הפעילות שלו, ולהתאים את עצמו אליו/אליה. הוא גם זה שמעניק ליצור את השם ג'ין-ג'קט, על שם סוס שהיה שייך פעם למשפחה. לאלף זה מקצוע והאדם, למרות הפגם המוסרי הכלול באילוף, יכול לשלוט במקצוע הזה. כפי שצלם יכול להיות חובב, אך הצלם המקצועי יביא דברים אחרים לזירה. בדרכו, הסרט מצדיע למקצוענים ולבסוף מעדיף את המקצוען האולטימטיבי שלו אפריקאי-אמריקאי, ועוד אחד עם שם שטעון במשמעות סמלית. אבל זה דניאל קאלויה, גם הכוכב של הסרט הראשון של פיל – כוכב הקולנוע כן מסוגל לאלף את המציאות ולגבור על הלא נודע. אולם, ייתכן וזו רק פנטזיה.

טכנולוגיה מכל הזמנים / עופר ליברגל

מספיק להזכיר את אדוארד מייברידג' והתרומה שלו לראשית הקולנוע על מנת לעורר את הסקרנות שלי. הסרט בסופו של דבר זוכה בתשומת הלב שלי בכך שהוא לא מסתפק באזכור בלבד: מה שבתחילת הסרט הוא קריאה מחדש של ההיסטוריה וציון האדם הנשכח אך המתועד לנצח באופן המאזכר את הגזענות שהייתה בקולנוע בבידור מהראשית, ממשיך והופך לסוג של הצדעה.

הסרט מתאר הרבה אמצעי צילום. רוב הזמן, הדגש הוא על החדשים ביותר. אולם, האמצעים הדיגיטליים מתגלים כמוגבלים ואף כבעייתיים. מפני שהתמודדות הינה מול אויב המשבש את התפקוד של המכשור הדיגיטלי, כולל הצילום, יש צורך באמצעים ישנים יותר. תחילה זה שמומחה הטכנולוגיה שוכח להתאים אותו, שכן המוניטורים הם דיגיטליים, אבל הצלם אנטלרס הולסט מצלם בפילם. לא סתם בפילם, במצלמה שהוא בנה בעצמו וחוזרת לעבר הרחוק, בו היה צריך היה להזיז את הגלגל באופן ידני במהלך הצילום. כך, המצלמה שלו הופכת לחסינה להפרעות ולכזו הזקוקה למגע אנושי. מגע אנושי שגם היה יכול, למשל, להעיף גמל שלמה טורדני.

אולם, הולסט הוא קורבן של השאיפה לשלמות שלו ואמרלד היא פרקטית יותר. היא בסופו של דבר זו שלוכדת את הצילום המהווה הוכחה לקיומו של חוצן. היא עושה זאת כמו מייברדג', בסדרה של תמונות סטילס שניתן להפוך לסרט קצרצר. בדרך כלשהי, העבר הוא המנצח בקרב הטכנולוגי. זו לא נוסטלגיה המבטלת את הבעיות שהיו בעבר, ואפילו לא נוסטלגיה שהדמויות שותפות לה – רק טענה לפיה יש גם ערך בהכרת העבר ודרכים ישנות יכולות עדיין לעבוד. זהו אויב שלא מנצחים או מתעדים באמצעים החדשים ביותר, אלא דרך דברים לא אכילים ודרכים ישנות יותר. הסרט כולל מומחים לטכנולוגיה, אולם בסופו של דבר הטכנולוגיה יעילה רק דרך התושיה החכמה של האדם המשתמש בה.

מבט ועיכול / לירון סיני

בתחילת הסרט, פיל ממקם אותנו בתוך מה שנראה כמו מכולת אשפה. בהמשך מתברר שהיינו בתוך לוע היצור, בהתבוננות אל תוך מלבן קולנועי שחור, או עדשה מצלמה. צפייה ועיכול של פסולת ומהות, מנקודת מבטו. אנחנו צופות וצופים, מעכלים את האנושות ואת הבידור שהיא מספקת. אולי גם מאכלים אותה, את עצמנו. אנחנו הקהל – העדשה וגורס האשפה. והם – הסרטים, הסדרות, האמנות, הייצוגים, התיעודים, כל מה שנכנס במלבן השחור. החומר שמזין אותנו, שהורס ונהרס. זה המחיר שגובה בידור גבוה או נמוך, וזה גם החיבור אל היחס בסרט אל טראומה. כזו שאפשר לצמוח ממנה, כמו שאו-ג'יי עושה בהדרגה כשהוא ניצב מול העדשה השואבת והלועסת, המשונה והגדולה שבשמיים, אחרי המוות של אבא שלו ושל אי אלו סוסים. או לנצל אותה ולהיגרס, כמו שורד תקיפת השימפנזה שלא למד את הלקח שלו. יש כאן צמיחה לעומת ריסוק, ציניות לעומת אותנטיות, יהירות לעומת צניעות, בידור זול ונצלני לעומת בידור עם כבוד (אולי), גם אם הוא עדיין נעשה למען תהילה והתעשרות.

מסר (אנטי?) סביבתי / עופר ליברגל

האקולוגיה היא הנושא הבולט בשיח בימינו וסרט שמשיק לכל כך הרבה תחומי עיסוק לגבי המצב העכשווי לא יפסח על כך. להביט על אותו ענן בשמיים בלי לשים לב אליו במשך חודשים זו מטאפורה לאדישות מפני התחממות כדור הארץ, למשל. ניתן גם לפרש את היצור עצמו כתגובה להזנחת הסביבה: הנטייה הטבעית היא לחשוב שהוא הגיע מן החלל החיצון, אבל משהו במראה שלו הרגיש גם כשילוב בין חיות, אורגניוּת, וחומרים סינתטיים שהאדם פיתח. ואולי לא, או NOPE.

הכשלים הסביבתיים הם בפועל מה שמנצח את האיום הזר עבור האנושות. אם בסרטים דומים בעבר הנשקים שעבדו עבור תושבי כדור הארץ התגלו כווירוסים (ביולוגיים או של מחשבים), בסרט הזה מדובר בשילוב של ברזל, פלסטיק וניילון, חלק מן הסמלים הגדולים ביותר לזיהום והרס הסביבה, דרך פיתוחים המאפשרים נוחות לטווח קצר וחורבן לטווח הארוך.

האם זה אומר שהסרט נושא מסר אנטי-סביבתי? לא ממש. יותר כמו מסר של מבט על הסביבה וניסיון לראות כי על מנת לצאת מן המשבר, ייתכן וניתן לנתב בצורה שונה את הצרות שיצרנו. כמו לקחת את אמצעי הפרסום הבזבזני והמזהם ולהשתמש בו כהסחת דעת ואולי כנשק מול אויב חדש. ללמוד לשרוד בעולם משתנה. האנושות מטומטמת בצורה בלתי מוגבלת, והיא תמיד מכניסה את עצמה למשברים חדשים. אך יש לה גם את התושייה ויכולת למידה על מנת לצאת מכך בשלום.

הקרבה למען מה / עופר ליברגל

ג'ופ חי חיים של בדרן ופעמיים זה מגיע למצב של סכנת חיים. פעם אחת בילדות בסיטקום, פעם שנייה כמפעיל בפארק השעשועים שלו המחליט להפוך צפייה בתופעה שהוא אינו מבין למופע ראווה שמסכן את כל הנוכחים בו. בשני המקרים, דומה כי הוא אינו מודע לסכנה ואם הוא מודע, הבידור ניצב לפני הבטיחות.

לעומתו, אנטלרס הולסט יודע טוב מאוד שהוא מסכן את חייו, אולם בעיניו שווה למות עבור שוט. למעשה, זה מה שהופך עבורו את האמנות למרתקת, בניגוד לאמנות הבטוחה דרכה הוא מתפרנס. על פניו, הנכונות למות למען אמנות "גבוהה", כזו שתשקף את ה"אמת", עדיפה בעיניי הצופה מול המסחריות של ג'ופ. למעשה, הסרט מציב את האובססיות הללו כצדדים שונים של אותה בעיה: איבוד חוש מידה.

יש לבעיה הזו גם צדדים אחרים. למשל הרצון שלא לברוח למקום בטוח, אלא לצלם את האיום החוצני ולהוכיח את קיומם של חייזרים, או יצורים בלתי מזוהים, המרדף אחרי הופעה בטלוויזיה, או צבירת כסף. אפשר גם להוסיף לכך את המעקב אחר זרים דרך מצלמת האבטחה הנמכרות להם. הכל צדדים של תרבות המכורה לתרבות, שמכורה להכרה בתיעוד. תרבות המקדשת קרבה ל"דבר האמתי" יותר מאשר ערבות הדדית או הישרדות אישית.

הקולנוען נגד האופנוען / אורון שמיר

המערכה השלישית של הסרט היא קליימקס ארוך ומספק מבחינה בידורית, אבל איכשהו היא גם הכי עמוסה רעיונית. אפילו אם נשים לרגע בצד את החייזר ואת האחים הייווד, שתי דמויות משנה נושאות על גבן חלק מן התימות המרכזיות של הסרט – ומצויות במסלול התנגשות. אחד אנלוגי והשני דיגיטלי, כפי שהודגם מוקדם יותר בסרט ברגע סמלי בו הסוס לאקי מוחלף בכפיל מלאכותי. אחד מייצג אמנות גבוהה והשני בידור זול, אבל שניהם טוטאליים במידת מחוייבות המטשטשת את ההפרדה הזו.

בצד אחד של המתרס, הקולנוען שכבר למדנו להכיר ולאהוב בסצנות קודמות, הרבה בזכות המשחק (וגוון הקול) של מייקל ווינקוט, או במקרה שלי בזכות הדמיון לוורנר הרצוג. כי זה כנראה לא מקרי שיש בסרט דמות של במאי אירופאי עם מבטא בולט, שידוע בין היתר בסרטי טבע אבל גם מתפרנס בהוליווד (ולא מת על זה), אך ידוע אף יותר ביכולתו לצלם שוטים בלתי אפשריים למראה ולהעמיד את עצמו ואת צוותו בסכנה. הולסט אמור להיות הנשק הסודי של הגיבורים שישיג להם את השוט הנכסף, בזכות הידע שלו בקולנוע אנלוגי החסין מכשפיו/דרכיו של ג׳ין-ג׳קט. אבל ברגע האמת, הוא טוען שהם ״לא ראויים״ ומתגלה כנשק לא קונבנציונאלי – הוא משיג את השוט, אבל רק לעצמו. כפי שעופר כתב, הקרבה כזו נחשבת לנעלה, הקרבה עצמית למען האמנות. אבל בלי קהל שיצפה בצילום, אין כאן שום אמנות בעיניי – רק עינוג עצמי, חראקירי מתנשא.

מן העבר השני, אל התוכנית המפורטת והמוצלחת למראה מתפרצת דמות חדשה משום מקום – האופנוען. זה שהגיבורים קוראים לו TMZ והוא כנראה אכן עובד בשירות של אתר/צהובון כלשהו ונשלח לאיזור לרחרח לאחר שהחדשות על האירועים בחווה של ג׳ופ הפכו לשמועה שהתפשטה. אבל לג׳ורדן פיל יש שם מאוד ברור לרוכב הזה בקרדיטים – מייברידג׳. בהקבלה כפולה, פיל מזכיר הן את ההיסטוריה הצהובה והבעייתית של הצלם האנגלי שנחשב למבשר הקולנוע (עוד עליה בסקירה של עופר לסרט תיעודי על מייברידג׳ מפסטיבל ירושלים האחרון), והן את האופן בו תופסים את עצמם צלמי פפראצי למיניהם. האופנוען המכונה מייברידג׳ מרוכז בהשגת הצילום לא פחות מאשר הגיבורים, ומקריב את עצמו באופן חולני לא פחות ממי שנחשב לצלם בעל עין אמנותית אך מתפרנס מפרסומות. מילותיו האחרונות של האופנוען הן תחינה שיצלמו אותו נבלע בידי היצור, שהוא אפילו לא יודע עדיין את פשרו. ההקרבה שלו היא למען הרייטינג, או הקליקים והצפיות, אבל הקסדה שלו היא מראה כדי שכולנו נרגיש רע כלפי עצמנו וכלפי האובססיה האנושית לתעד.

ברמה הפרקטית, ההקרבות הללו ולבסוף גם האופנוע שנותר מיותם, מאפשרים לאמרלד להיחלץ מאיזור האסון ולהגיע למצלמה האנלוגית הנוספת שברשותה, אליה היא מפתה את היצור באמצעות בלון ענק. האופנוע גם מאפשר לאמרלד לבצע גלישת ״אקירה״, רפרנס אנימה אחד מתוך כמה בסרט, שזה משמח באופן אישי וגחמתי. כשם שזה אולי גחמתי לבחור באישה שחורה כזו ש״מנצחת״, להיות זו שמשיגה את השוט ששני הגברים לעיל היו מוכנים להקריב עצמם למענו אך לשווא. שני גברים שהם שני פנים של אדוארד מייברידג׳ ושל צילום, מפסידים בקו הסיום לזו שהיא צאצאית של מושא התיעוד של מייברידג׳ האמיתי. אין פלא שהסיום של הסרט מרגיש כמו ניצחון, גם אם אחריו מנקרות עדיין המחשבות.

הנביא והמלאך / אורון שמיר

זו לא הפעם הראשונה בה ג׳ורדן פיל שולח את הקהל שלו לפתוח תנ״ך. אחרי החזרה על המספר ״11:11״ בסרטו הקודם שריפרר אל ספר ירמיהו, הפעם פיל לא מבזבז רגע ופותח את סרטו בציטוט מספר נחום. לא אחד הספרים הארוכים בתנ״ך, או ״הברית הישנה״ כפי שנוהגים לקרוא לה חלק מהגויים, למעשה רק 47 פסוקים על פני שלושה פרקים אז אפשר לקרוא את כולו ולהיווכח כמה הוא רלוונטי למוצג בסרט. או להתמקד רק בפסוק שבחר להדגיש הבמאי, פסוק ו׳ בפרק ג׳ שבעברית הולך כך: ״וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים, וְנִבַּלְתִּיךְ; וְשַׂמְתִּיךְ, כְּרֹאִי״. באנגלית זה רק טיפה פחות מבעית אבל שומר על הרעיון של טינופת מן השמיים ושל השמת או הפיכת האדם לספקטקל (כך באנגלית), למופע ראווה. במקורות, הכוונה לחוטאים של העיר נינווה שהנביא נחום מכריז על נפילתה המתקרבת בחזונו המהלל את עוצמת האלוהים. נדמה לי שפיל אתאיסט מדי בכדי לשלב אלוהות בסרטיו ובטח שלא משווה את עצמו לנביאי המקרא. אבל הוא לא סתם בחר את נחום, מי שנודע בדימויים ובשימוש באמצעים ספרותיים מכל טוב התנ״ך.

נחום הוא אבי הביטוי מעורר החלחלה ״בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה״ (חורבן מוחלט) והוא ציורי מאוד בתיאור האסונות שהוא מנבא לממלכת אשור. כל מיני תיאורים של אנשים בורחים מן הגורל שישיג אותם, או מתחבאים בבתיהם ללא הועיל, יכולים להתקשר לסרט. כמה מילים או ביטויים המופיעים בספר נחום וגם בסרט: סוס דוהר, חושך רודף, פרש מרחף, כוכבי השמיים, ענן, פיק ברכיים וחלחלה, ואפילו ילק/ארבה (קרובים של גמל שלמה). יכול גם להיות שזו קריאה נדיבה או מקרית, כי אני מודה שלא מצאתי למשל את מוטיב המים החוזר בסרט מתבטא יותר מדי בבירור בסרט. אבל הכי מעניין בעיניי היה הפסוק שסוגר את פרק ב׳, שיש בו רכב, טרף ומלאך שמפסיק להשמיע קול. זה כבר מתקשר לאזכור המקראי המעניין יותר שמצאתי בסרט.

למה דומה ג׳ין-ג׳קט, אותה תופעה שמרחפת מעל ראשי הגיבורים? כשהוא לא ענן, הוא צלחת מעופפת, שמתגלה כיצור. לרגעים הוא נראה כמו כובע בוקרים ענק, מצלמת קולנוע, מגוון חיות ים, ולבסוף – מלאך מבעית. אנחנו אמנם מורגלים בייצוגים הנוצריים הקלאסיים של מלאכים, אבל זה קיטש שעדיין לא היה קיים בתנ״ך. אני ממליץ לגגל Biblically Accurate Angels אם תרצו להיבהל קצת (הנה דוגמה נהדרת) וכדי לבחון את הטענה שלי שג׳ין-ג׳קט בצורתו הסופית נראה כמו מלאך מקראי. או סוג אחר של מלאך שלירון גילתה ותוכלו לקרוא עליו אצלה בהמשך.

הרעיון של מפגש עם ישות עליונה המפחידה את האדם עד עמקי נשמתו קיים בתנ״ך ומוצא את דרכו חזרה לתרבות הפופולרית. אפשר היה לראות זאת בסדרה של מייק פלאנגן ״טקס חצות״, או לשמוע את דה וויקנד לוחש באלבומו החדש ש״כל מלאך הוא מבעית״. העיצוב של ג׳ין-ג׳קט אחרי שהוא נפרש לצורתו המלאה, המרחפת-מתנופפת, המתבוננת חזרה במי שאסור שיסתכל בה פן ישלם מחיר, עורר בי את האסוציאציה הזו. מדוע נשלח המלאך מעורר הסיוט הזה, שאי אפשר להפסיק להתבונן בו (עבודת האפקטים כאן מעולה), זו כבר שאלה על המסרים של הסרט שדנו בהם. השאלה היותר מעניינת בעיניי קשורה לבמאי ששולח אותו כדי שנהיה מרותקים ומבועתים ממנו בו זמנית כמו בחיזיון תנ״כי.

אינטרטקסטואליות בארבעה חלקים / לירון סיני

או בכותרת פחות אקדמית, השפעות ומחוות. כל טקסט משופע בהן, בהתייחסויות לתכנים שקדמו לו, ופיל לוקח את ההבנה הזו וטווה בעזרתה אריג קולנועי צפוף. ניסיון, מפתה ככל שיהיה, למשוך בכל החוטים, לאתר ולפרש משמעויות אפשרויות של כל היצירות האחרות שמרכיבות את הסרט יפרום את ההנאה ממנו לחלוטין. אבל הבה אשלוף ארבע בכל זאת ואלך בעקבותיהם:

סרט הרוכב – ראשית הקולנוע, רק בכמה מילים בהמשך להתייחסות של עופר, מקבלת כאן נקודת מבט חדשה. פיל שם את הזרקור על הרוכב האלמוני, ובונה סביבו לא רק זהות, אלא גם מורשת שמייצרת תיקון באמצעות היסטוריה אלטרנטיבית. בדומה למהלכים של טרנטינו עם נראטיבים חלופיים, למשל ב"ממזרים חסרי כבוד" ו"היו זמנים בהוליווד", פיל לוקח את הרוכב חסר השם ונותן לו אחד, וגם משפחה שממשיכה את דרכו ונאבקת על חשיבותה, שמה וכבודה, בתוך תעשיית הסרטים הלבנה מדי.
המוחשיות של סרט שמייצר היסטוריה אחרת, כשהוא כתוב ומבוצע היטב, מייצרת עניין מחודש בפרטי המציאות, מעוררת מחשבה מתוך תחושת האמינות העזה של הנרטיב המשכנע על המסך. קל לקנות בזמן הצפייה מהרעיון שהרוכב האלמוני העמיד משפחה שעד היום מאלפת סוסים עבור האולפנים והפקות סרטים שונות. גם אם לאחר מכן ברור שזו פנטזיה, נרטיב מדומיין ששם את הרוכב במרכז, באופן סמלי בתוך תעשייה שייצגה אפרו-אמריקאים באופן גזעני במקרה הטוב, או מחקה אותם לגמרי – משאירה גורילות מפלצתיות וחייזרים מבעיתים כפי שדובר בדוקו "הורור נואר" במקרה הרע.
זה לא מקרי שיש בסרט גם שימפנזה שמורדת באלימות נגד מי שמבקשים לראות בה בובה בידורית, וגם חייזר (כנראה) שבולע את מי שמישירים אליו מבט. אלו נקמות סמליות וקטנות נגד מחיקה וייצוג מעוות. עונשים על ההיבריס של הוליווד, היוצרים והצופים. במשך כל שנות קיום הקולנוע, רוב הזמן מוצבו הגיבורים של פיל בתור האחר, המאיים. כעת הוא שם אותם במרכז, למן ההתחלה, מתקן את הנרטיב השבור, אבל בה בעת עושה זאת מבלי לייפות אותו.

The Purple People Eater – השיר שהצלם המנייריסטי שר במהלך הסרט הוא להיט קומי מ-1958 שכתב וביצע שב וולי. וולי היה זמר וכותב, וגם שחקן ששיחק במערבונים רבים. קיימת טענה שהוא הקול מאחורי הצעקה שהפכה לסאונד אפקט שחוזר באינספור סרטים, הידועה גם בשם "Wilhelm Scream". מקורה בסרט "Distant Drums", שם וולי ביצע כמה הקלטות קוליות. השילוב של השיר שלו בתוך הסרט מוסיף התייחסות מתחכמת ליודעי דבר לאופן שבו סרטים הם תצרף של חומרים קודמים, מלאכת פירוק והדבקה כשם שהם מלאכת יצירה מקורית. הוא גם מתחבר לזעקות שאפשר לשמוע כשהיצור שואב אל קרבו אנשים, סוסים וכל הבא ליד ולפה. הוא מחדד עד כמה הצעקה בסרט היא כל צעקה בכל סרט, ואת החזרתיות שבחוויית הצפייה שאליה נישאב מתוך רצון לקבל בידור, ליהנות, להרגיש.
במקרה, או שלא, באותה שנה שיצא השיר על החייזר שאוכל אנשים סגולים, וולי הוציא גם סינגל בשם "איך מצאתי לי מלאך" בתרגום חופשי, ובי סייד בשם "Monkey Jive". מעבר לחיבור לנושא המערבונים דרך השיר, למי שמכיר את הזמר והשחקן שמאחוריו, המילים עצמן מספקות עוד אפשרויות לפרשנויות. הסיפור של השיר הפך ב-1988 לסרט ילדים (בכיכובו של ניל פטריק האריס הצעיר), על ילדים שמנגנים את השיר וכך מזמנים את החייזר, שבמקרה הזה מתגלה ככוח חיובי. הוא מונע פינוי של סבם וסבתם מביתם, תוך כדי שהוא מנגן. העניין עם המוזיקה גם הוא חלק ישיר ממילות השיר, שמבוסס על בדיחה שילד סיפר לוולי. היצור שאוכל אנשים סגולים (כך מתייחסים אליו בשיר, הוא לאו דווקא סגול בעצמו) הגיע לכאן כי הוא בסך הכל רוצה לנגן רוק אנד רול. הוא לא אוכל את המספר בשיר "כי אתה כה קשוח", ובסוף השיר המספר רואה אותו מופיע ומנגן בטלוויזיה. זהו עוד חיזוק למוטיב הרדיפה אחרי תהילה דרך הצלחה בתעשיית הבידור.

ניאון ג'נסיס אוונגליון – היצור, על גופו המשתנה וההתרחבות שלו על פני השמיים, העובדה שהוא נראה כמו משהו מכני אבל אנחנו מניחים שהוא למעשה אורגני, או גם וגם, הזכיר לי את המלאכים בסדרה (והסרטים, תלוי באילו גרסאות תצפו) של ניאון ג'נסיס אוונגליון. האנימה המורכבת שמגיעה לדרגה של ארט האוס פסיכדלי, מציגה עולם דיסטופי עתידני בו האנושות נלחמת במלאכים שמגיעים כל זמן מה לזרוע הרס. ואכן, פיל ציין אותה בראיון כהשפעה על החייזר/מלאך בצורתו הפרוסה.
בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, כי מדובר ביצירה עם רבדים שאפשר לכתוב עליהם דוקטורטים ועוד (יש סיבה שטרם הצלחתי לכתוב עליה לסריטה, למרות כוונות טובות ושתי צפיות), אפשר לציין שהמלאכים שלה מקורם לא מכדור הארץ, אבל האחריות להגעה שלהם לכאן שוב ושוב, בהחלט קשורה להתערבות אנושית, לשאיפות יהירות, שגעון גדלות אפילו. החיבור לפלסטיק ולאופן שבו היצור בסרט שואב לקרבו כל מה ומי שמישיר אליו מבט, והגישה של ג'ופ ושל רוכב האופנוע עם קסדת המראה, מציגים מה שכרו של מי שמבקש לנצל ולתמרן כוחות בלי להבין אותם, בלי לכבד אותם. היצור, כמו המלאכים בניאון ג'נסיס, גם מזכיר גלגול מודרני של תפלצי המעמקים או השמיים של לאבקראפט, סופר כה בסיסי ומוערך ובה בעת כה גזען ובעייתי. פיל נוגע בדואליות ובמורכבות לאורך כל הסרט, ממשיך ומראה שני צדדים של אותן מטבעות שוב ושוב, גם כשהם לא נופלים מהשמיים.

המיתוס של מדוזה – העיצוב של היצור הזכיר לי חיות ים, כאילו ישב לו הבמאי ערב אחד והרהר באופן שבו איי הפלסטיק האיומים שיצרנו, גושים ענקיים של חתיכות קטנטנות של פסולת פלסטיק שצפים באוקיינוסים, מחסלים את הסביבה, מהווים חלק מהותי במשבר האקלים, ופוגעים בחיים בים. וכך נולד לו יצור שמיימי עם בעיות דומות שאי אפשר להתעלם מהן כשהן שואבות סוסים, אנשים וכל הבא ליד – ולא מתות בשקט בתוך הים. פיל אכן ציין באותו ראיון שהוא חשב על יצורי מים, כולל מדוזות, בעיצוב החייזר שלו. בזמן שהשם הרווח למדוזות באנגלית הוא Jellyfish, השם הפורמלי של החיה, לה גלגולים רבים כולל כאלו בהם היא נראית כמו עיגול וצמודה לקרקעית הים, הוא Medusa גם באנגלית. כאשר היא במצב שבו אפשר לראות אותה, זרועות מידלדלות ומשחרות לטרף, משייטת וצורבת במים. הסיפור של מדוזה מהמיתולוגיה היוונית כולל זעם רב, והשרת מבט שדינה מוות, הפיכה לאבן. הפתרון: הגיבור שמצליח לערוף את ראשה בסופו של דבר, עושה זאת כשהוא מסתכל עליה דרך מראה. השתקפות והצבת מראה מצוינת בציטוט מספר נחום, זה שפיל שם בפתיחת הסרט.
אפשר לבצע כאן קריאה גם של מפלצת עתיקת יומין, גם של הצורך להכיר בדמיון, בשיעור שהמפלצת מבקשת ללמד אותנו, ורק כך להצליח להתגבר עליה. המדוזה מתחברת לנושא ההשתקפויות, המבט, העיניים והמראה, שחוזרים במגוון אופנים כמוטיב לאורך הסרט. או-ג'יי רואה השתקפות של זעם בעיני הסוס לאקי, כמו נבואה על הבעיטה שתבוא אם אנשי ההיבריס לא ישכילו להתייחס אליו בכבוד. אבא שלו נהרג דרך פגיעה ישירה בעין, וכל הסרט עוסק ברצון לתפוס תיעוד תחת עדשה, עין המצלמה. זהו סרט על המבט שלנו אל תוך הסיפור, המבט של המתעד, ושל הבמאי, ושל הקהל והמחיר שאלו גובים, האפשרויות השונות של ניצול שגלומות בתוכן ובתוך השאיפות שהן מייצרות. או-ג'יי הוא גם זה שמבין שאסור להישיר מבט אל היצור, או בכלל מבין שמדובר ביצור ולא בצלחת מעופפת.

הסרט מפליא לשחק עם הציפיות שלנו, בכל הקשור למוסכמות קולנועיות של חייזרים ושאר הפחדות. הצלחת המעופפת אורגנית, החייזרים הם אנשים מחופשים, או אולי גמל שלמה. ורגעי האימה והדמויות המשמעותיות לעלילה – מפתיעים. ברמה העלילתית זה הסרט הכי פשוט של פיל. הסיפור שלו, על פני השטח, ישר וקלאסי. אבל עם ריבוי החיבורים ליצירות אחרות, לצד רבדים נוספים, זה גם באותה נשימה הסרט שהכי מזכיר שמיכת טלאים עשירה ועמוסה לדעתי.