״פשעי העתיד״ (2022), סקירה

מבכורה לוהטת ומצופה בפסטיבל קאן להפצה מוחרשת בתוך כחודשיים בלבד. זה המסלול המאוד לא צפוי שעבר ״פשעי העתיד״ (Crimes of the Future), סרטו של דייויד קרוננברג. הוא התקבל בחום בריביירה הצרפתית, בה מיהרו להכריז שמאסטר האימה הגופנית חזר לא רק לכור מחצבתו אלא גם לגדולתו, שמונה שנים מאז סרטו הקודם ״מפות לכוכבים״ ו-23 שנים מאז התסריט המקורי הקודם שלו, ״אקזיסטנז״. הבכורה המתוקשרת התרחשה בסוף מאי/תחילת יוני ויחד עם ההפצה המיידית בבתי הקולנוע בארה״ב אפשר היה להתחיל להתרגש. בישראל יועד הסרט בכל מקרה לסוף יולי, כולל טרום-בכורה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים לפני הפצה בתחילת אוגוסט. אבל אז נדחה הסרט בשבוע, ולבסוף התברר כי הפצתו צומצמה, בינתיים, להקרנה מיוחדת ובודדת.

ייתכן ויהיו עוד הקרנות, מלבד אלו שהתרחשו בירושלים במהלך הפסטיבל והאחת שהתקיימה בתל-אביב בסוף השבוע שחלף. יכול גם להיות שהסרט יחכה לסיבוב סינמטקים, כי בכל זאת מדובר בדרמת ארטהאוס עם מוטיבים חזקים של אימה דיסטופית. לא בדיוק החומר ממנו עשויים להיטים לקהל הרחב, יהיה הבמאי מי שיהיה. בין אם זה יקרה ובין אם לא, נדמה לי שזה הזמן להרחיב את הדיבור על הסרט שראיתי יחד עם הקהל האמריקאי בתחילת יוני, אפוף הייפ מפסטיבל קאן. הייתי רוצה אפילו להציע שהשינוי באסטרטגיית ההפצה נובע מהאופן בו התקבל מחוץ לצרפת. ייתכן ותעופו עליו לגמרי כפי שהיה בקאן, אבל יכול להיות שתמצאו את עצמכם או עצמכן באותו מקום משונה בו מצאתי את עצמי – בוהה בחוסר עניין מוחלט במה שהיה אמור להיות אחד מסרטי השנה שלי, והתגלה כאכזבה הגדולה של 2022.

אפשר היה לראות את זה מגיע. העשור הקודם בקריירה של הבמאי הכיל את פצצת המבוכה שהוזכרה לעיל (וברשימת הגרועים שלנו בסיכום 2014), ״קוסמופוליס״ ו״שיטה מסוכנת״. לא בדיוק משיאיו של קרוננברג, שכבר החל בדעיכה עם ״סימנים של כבוד״, אם כי אולי הוא נשפט לחומרה משום שהגיע מיד אחרי ״היסטוריה של אלימות״. זה יישמע לא הוגן, אבל נדמה לי כאילו מאז שהחל לביים בנו, ברנדון קרוננברג (״אנטי-ויראלי״, ״פוזסור״), האב שגילו נושק ל-80 איבד את המוג׳ו. כל-כך רציתי לאהוב את הסרט החדש וייחלתי שהוא יהיה כל מה שהובטח – אך לא. אני באמת מאמין שמדובר בכישלון קולוסאלי בכל רמה אפשרית ואנסה כמיטב יכולתי לתהות מדוע, מבלי לספיילר. לפני כן, אפציר בכל מעריצי ומעריצות הבמאי שטרם צפו בהזדמנויות המועטות שהיו עד כה, לבדוק את העניין למרות הכל. התגובות לסרט הזה די קיצוניות ומגוונות ואין לי שום כוונה, או סיכוי, לשכנע מעריצים לוותר עליו.

את הסרט הזה היינו אמורים בכלל לקבל אחרי ״אקזיסטנז״, כלומר בתחילת האלף החדש. לתסריט שנכתב עוד קודם קראו במקור ״Painkillers״ והוא תוכנן לחקור עולם בו ניתוחים מבוצעים כאמנות פרפורמנס משום שלאנשים אין יותר תחושת כאב. את התפקיד הראשי היה אמור לגלם ניקולס קייג׳, או רייף פיינס שהיה אמור להחליף אותו במקור, אבל מאז שהסרט הפך להיות ״פשעי העתיד״ התיישב מול המצלמה ויגו מורטנסן, המוזה של קרוננברג מאז ״היסטוריה של אלימות״. מורטנסן מגלם את סול טנסר, שם שנדמה לי כאמור להישמע כמו ״סרטן נשמה״ בשינוי אות אחת, אבל קראתי אחרים הלכו לכיוון של ״שאול טנצר״, ספק קרוב משפחה של הדמות מהסדרה הישראלית ״שמש״.

טנסר הוא אמן פרפורמנס באותו עולם בו רוב האוכלוסייה הפסיקה לחוש כאב, וכתוצאה מכך גם עונג. הוא נודע במיצגים בהם מבוצעים בו ניתוחים פולשניים. זאת משום שהוא סובל ממה שנקרא בסרט ״תסמונת אבולוציה מואצת״ ומגדל בתוך גופו איברים חדשים ללא שליטה. יש להסירם בכל מקרה, מסיבות רפואיות, אבל האמן מתייחס אל כל אחד מהם כאל יצירתו החדשה ומציגם לראווה בהליך כירורגי אל מול קהל חי. מסייעת לו בכך שותפתו לחיים וליצירה, קפריז (לאה סיידו), מנתחת המקנאה בעניין שמעורר בן-זוגה במשרד לרישום איברים חדשים. כן, זה שם שם משרד אמיתי. כי גם עולם עתידני ודיסטופי למראה צריך בירוקרטי מתפקדת. שם נתקל טנסר בטימלין (קריסטן סטיוארט), פקידה שהיא גם מעריצה. בשלב הזה תהיתי אם יש כאן גם סרט או רק אקספוזיציה, אבל זה עוד כלום.

הפתיחה של הסרט עוקבת אחרי דמויות אחרות, אחת מהן בגילומה של ליהי קורנובסקי הישראלית, המרמזת על תופעות אבולוציוניות או טרנס-הומניסטיות נוספות. יש גם אמני פרפורמנס נוספים כמו האיש מרובה האוזניים שנראה בטריילר, ואפילו בלש עימו טנסר מסתודד בקו העלילה הכי תמוה וסתום. מדי פעם הסרט כאילו עוצר כדי להתפעל מכל מיני מכשירים משונים בתוכם טנסר ישן, אוכל, ועובר הליכים רפואיים בלי חיטוי. כמובן שיש למכשירים הללו צמד טכנאיות פתייניות ומסתוריות. אפשר להמשיך ולתאר את האקלקטיות המרהיבה השורה על היצירה כולה, להזכיר עוד דמויות שבאות והולכות כלעומת שבאו רק כדי שמחלקת האיפור תשתעשע. אבל נדמה לי שהנקודה הובהרה וגם הבטחתי בלי ספוילרים.

התאכזבתי מהסרט דווקא בתור מעריץ ומעריך של קרוננברג, שהגיע מראש לצפות בסרט-לקט וקיבל משהו שיותר דומה לחיקוי שלא מבין את המקור. כתבתי על כך בעקיפין בטקסט שלי על סרט מוקדם של קרוננברג, שנקרא אף הוא ״פשעי העתיד״. חלק מהסיבות להתלהבות מהסרט הנוכחי עם בכורתו מקורן בתחושה שיש כאן חזרה לתקופה היצירתית ההיא. זו שהביאה לנו את ״ארוחה עירומה״, ״קראש״ ו-״אקזיסטנז״. אבל זה לא מדויק, בשני אופנים.

קודם כל משום שהרעיון ל״פשעי העתיד״ מופיע כבר בסרט שיצר הבמאי ב-1970 ונושא את אותו השם – דמות המגדלת בתוכה איברים חדשים, המוסרים ממנה ומשומרים לצורך רישום. שנית, רוב האזכורים בסרט הזה מעלים באוב דווקא את קרוננברג של האייטיז, בדגש על ״וידאודרום״ ו״תאומי המריבה״. אלו הם שיאי היצירה שלו בעיניי ולכן כל-כך התבאסתי לשמוע רק הדים חלושים לרעיונות שכבר הובעו בהם. כלומר, מדוע יש צורך בטיזינג ל״תחרות יופי פנימי״, אם זה נשאר בגדר רעיון שכבר הועלה. בכלל, כל מה שלרוב עובד עבורי בקלאסיקות של קרוננברג, נראה מאולץ וטרחני הפעם. הכל קפריזי כמו לקרוא לדמות הנשית הראשית ״קפריז״, אבל זו סתם מוזרות לשם מוזרות אם שום דבר לא מתחבר או מתגבש לכלום. בנימה מבודחת יותר, הבנתי שאנחנו בסרט מדע-בדיוני כאשר אמן פלסטי מסתיר את זהותו מחשש שיזהו אותו ברחוב.

אגב, הומור הוא משהו שאין מספיק בסרט ומה שיש לא ממש מאזן את החשיבות העצמית. סגנון המשחק הקר והמכני, בכוונה כמובן, היה יכול להתאים למה שקרוי Deadpan. כמו בסרטים של לנתימוס או ריילי סטרנס. אבל מה שתפור על סרט קרוננברגי כמו ״קראש״ למשל, נראה כמו פארודיה בסרט הנ״ל. זה נכון בעיקר לגבי דמויות המשנה הנשיות. סיידו מבצעת ככל הנראה את התפקיד הכי גרוע בקריירה שלה, במיוחד כשהיא נדרשת להחליף את המבט המצמית שלה בעיניים מצועפות. סטיוארט חזרה להיות בלתי נסבלת לצפייה אחרי ההחרגה המהנה שהיא ״ספנסר״, ופשוט עושה כאן חיקוי של ג׳סי אייזנברג בהתקף נוירוזה.

היחיד שיוצא פה בשלום, בעיניי ובאופן יחסי, הוא מורטנסן. גם ההופעה שלו תמוהה אבל יש לה הסבר חיצוני – השחקן עבר תאונה ביזארית לפני הצילומים (מפגש לא נעים עם סוס בתחרות רכיבה שלא השתתף בה), שמנעה ממנו לעמוד זקוף במשך יותר מכמה רגעים. לכן הוא מבלה את כל הסרט בישיבה או שכיבה במתקנים משונים. כשהוא כן נאלץ לעמוד או ללכת הוא כורע במפתיע, כאילו אנחנו בסרט של אוזו. כל אילוץ או בחירת הדרכת שחקנים כזו לא איפשרה לי לסספנד את המתרחש, כלומר להפסיק להיזכר שאני צופה בשחקנים מופיעים במקום בדמויות המתנהלות בתוך עולם שחוקיו מוסברים ללא הרף.

משחק מבוקר ומנוכר מוביל לרוב להסתמכות על הדיאלוגים, אך אלו מהווים דווקא את החלק הכי עלוב בסרט. ״זו אני, קפריז״ אומרת סיידו למורטנסן המקיץ משנתו, למרות שזו אינה פגישתם הראשונה ואין עוד אנשים אחרים שגרים איתם בבית המוזר שלהם. החזרה על שמות הדמויות הוציאה אותי מהחוויה, ומהדעת, בכל פעם שמישהו התעקש לברבר ״נו, איך קוראים לה, אה כן, טימלין״ במקום פשוט לגשת לעיקר. אבל זה עוד נסבל לעומת משפטי המחץ כמו ״ניתוח הוא הסקס החדש״. הרפליקה הזו הפכה לקאלט בריביירה הצרפתית, אם להאמין לדיווחים, מה שמאכזב פעמיים. ראשית, כי איפה זה ואיפה ״יחי הבשר החדש״ מבחינת שנינות. שנית, האופן שבו המשפט הדלוח הזה מוגש ומוגדש בסרט כל-כך מנסה להיות קאלט בכוח עד כי לא הייתה לי ברירה אלא להתנגד לו.

חמור יותר הוא מה שהמשפט הזה עומד מאחוריו, או בכלל האמירות הגורפות אך שחוקות להדהים של הסרט. האם תוכלו לנסח ביקורת יותר נבובה מזו על החיבה האנושית לניתוחים פלסטיים ואחרים? המטפורות בסרט לא רק ממוחזרות אלא גם בוחרות את המטרות הקלות ביותר – ואז מפספסות בקילומטרים. במקום דיון באמנות, המחשה של הרעיון לפיו אמנים מקריבים מעצמם וכל יצירה שלהם מתפרצת מתוכם שלא משליטה והיא כמו בשר מבשרם. לא יכול להיות שזה כל מה שיש לקולנוען שפעיל כבר 55 שנים להגיד, ובטח שלא מאסטר פורץ דרך בתחומו כמו דייויד פאקינג קרוננברג.

האכזבה הגדולה ביותר עבורי נוגעת לאסתטיקה. לא הפריע לי שהסרט נראה כאילו צולם באולפן, והעיצוב האמנותי נע בין חלודה וקירות מתקלפים למד״ב אייטיזי. גם לא הרגשתי שקרוננברג החליף צלם לראשונה מאז 1988 (דאגלס קוך חתום על הסרט, לא פטר סושיצקי) או את מעצבת התלבושות הקבועה שלו שהיא גם אחותו, דניס קרוננברג, שהלכה לעולמה. המלחין האוורד שור עדיין כאן, אל דאגה. אף לא היה אכפת במיוחד לחזות שוב בכל האביזרים דמויי העור-ועצמות או העירוב בין טכנולוגיה וביולוגיה, המוכרים מסרטי הבמאי. אבל שמעתי כל-כך הרבה על שובו של הוד מגעילותו, על מלך האימה הגופנית שמזכיר לכולם שהוא ראש כרות מעל כולם – ולכן התבאסתי לא לחוות זאת. נותר לי רק לקנא מול מי שחש או חשה משהו מלבד שעמום קל מול הבלחות ההבחלה של הסרט.

הכנתי את עצמי לערב של רתיעה וכיווצי סרעפת, כאדם שמתעלף או מסוחרר למראה דם במציאות, ושצילומים של סצנות ניתוח בסרטים גורמות לי להביט לרצפה ולהתפלל לאלוהים שאיני מאמין בו. בסוף יצא שהזמנתי לי משהו לאכול תוך כדי, אם זו המחשה מספקת עד כמה הסרט הזו נראה מזויף, ״מרציפני״ ובלתי מגעיל. סצנות הניתוח מזכירות יותר פרקים של ״החבובות״ מאשר את הרגעים האיקוניים של קרוננברג, ובכל קלוז-אפ האסוציאציות שלי כבר נדדו אל השעשועון המיותר ״עוגה או לא עוגה״. כן, זה כדי כך עשוי רע ולא משכנע. גם המשחק של המנתחים והמנותחים לא תורם דבר, בעודם מנסים להדגים מיקרו-גניחות ושלל פרצופים שאמורים להזכיר הנאה מינית משולבת כאב. לטובת צפייה אירונית, היה אפשר לקרוא לסרט הזה ״חמישים גוונים של בשר וחלודה״.

במקור, תכננתי להכין רשימת צפייה למאוכזבי ולמאוכזבות הסרט. להמליץ למשל על ״אל מטורף״ של פיל טיפט, עבור מי שירצו להיגעל עד עמקי נשמתם. אבל אור כבר כתב עליו את כל מה שאני חושב ויותר. שאר סרטי קרוננברג שהזכרתי לעיל מהווים צפייה מטרידה ומסעירה מזה הנוכחי. אז אולי בתור המלצה מסויגת לסיום, חשבתי להזכיר סרט אחר משנתון 2022 שעושה את רוב מה ש״פשעי העתיד״ מנסה ולא מצליח – ״Flux Gourmet״ של פיטר סטריקלנד. גם הוא מוזר לשם מוזרות, גם בו אמנים אקסצנטריים כאילו מקריבים מעצמם על הבמה ולשם אמירה לעוסה אך נכונה על צורה ותוכן, אבל שם זה לפחות מתובל בהומור ביזאר. נגיד דמות מספר המקריין את הסרט ביוונית וסובל ממעי רגיז במיוחד. כי פלצנות היא בסופו של דבר רק פלצנות.