• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

״רכבת הקליע״, סקירה

4 באוגוסט 2022 מאת עופר ליברגל

בפוסט "מתכוננים לקיץ" המסורתי שלנו, אורון בחר ב"רכבת הקליע" (Bullet Train) לסרט שהוא הכי מצפה לו מבין סרטי הקיץ השנה, והאמת היא שגם אני שקלתי לבחור בו. לא מתוך סקרנות ספציפית עקב יוצרי הסרט או העלילה, אלא בזכות ההבטחה להיות סרט קיץ טיפוסי מבחינת סוג הבידור שהוא מציע ומבלי להיות קשור לזיכיון מוכר. כלומר, הסרט מבוסס על ספר יפני מצליח, אבל זה בדיוק מסוג הדברים שיכולים להכניס חיים לתחום שוברי הקופות. ייתכן וזו מעמסה גדולה מדי על הסרט הזה, שלפני הצפייה בו או הכתיבה עליו מומלץ לעשות תיאום ציפיות.

״רכבת הקליע״ אינו סרט שמנסה להיות בהכרח אחד משיאי הקיץ, אלא לספק בידור שממש לא לוקח את עצמו ברצינות, שמודע להיותו לא אמין, ושהערך המוסף שלו נובע מקטעי הפעולה ומכוח המשיכה של השחקנים. די בדומה ל"העיר האבודה" עם סנדרה בולוק והופעה קצרה של בראד פיט, שהופץ מוקדם יותר השנה ועשה את העבודה הזו ממש טוב. בסרט הנוכחי יש את בראד פיט בתפקיד הראשי ואת קולה של סנדרה בולוק בתפקיד קטן יותר – והוא עושה את העבודה בצורה פחות מוצלחת. אולם, עם ויסות ציפיות נכון עדיין יש ממה ליהנות. על פי זהות הבמאי ונקודת המוצא של התסריט, הכוח העיקרי של הסרט אמור להיות בסצנות הפעולה.

הבמאי דיויד ליץ' החל את הקריירה שלו ככפיל ומתאם פעלולים בטרם עבר לבימוי. והוא עשה זאת כבמאי שותף, בלי קרדיט, וכמפיק בסרט הראשון בסדרת "ג'ון וויק" ומאז עבד כבמאי של סרטי פעולה עם "פצצה אטומית", וסרטי ההמשך "דדפול 2" ו"מהיר ועצבני: הובס ושואו" (בסדר, סרט ספין-אוף). הם לא ממש זכו להערצה של הסרט המכונן יותר, זה שעליו הוא לא היה חתום כבמאי. בכל מקרה, הציפייה היא שלפחות קטעי הפעולה יהיו עשויים היטב, עם נטייה למופרכות, הנובעת גם מהנחת היסוד של הסיפור. "רכבת קליע" הוא הכינוי באנגלית לרכבות "שינקנסן" המהירות ביפן. הספר שכתב קוטארו איסאקה עוסק במספר מתנקשים וחיילים בארגוני פשע, שצריכים לבצע משימה באותה רכבת, ובעימות שנוצר בניהם. התסריטאי זאק אולקביץ עיבד את הספר לסרט תוך הפיכת רוב הדמויות לכאלו ממוצא שאינו יפני, המוצאות את עצמן בארץ האיים האסייתית באופן קבוע או זמני.

פיט מגלם סוכן החוזר לפעולה תחת שם הקוד החדש "ליידיבאג" (לא תרגמו ל״פרת משה רבנו״ בעברית), אחרי שיועץ רוחני חדש מוביל אותו לכיוון רגוע יותר. גם ככה הוא מעדיף לצאת למשימה ללא אקדח, בניגוד לעצה של המפעילה שלו (בולוק), אף כי זו מדגישה שזו משימה פשוטה: רק למצוא מזוודה ולרדת איתה מן הרכבת. עוד עולים על הרכבת: צמד מתנקשים בריטי המכונים לימון ומנדרינה, או האחים/תאומים. הכינוי מרמז כי אנשים יודעים על המעשים שלהם ולא על המראה שלהם, שכן הם מגולמים בידי בריאן טיירי הנרי ואהרון טיילור-ג'ונסון. אליהם יש להוסיף גם מתבגרת תמימה למראה המכונה ״נסיך״, וגם הליהוק של ג'ואי קינג לתפקיד מרמז שהיכולת שלה יותר מלכותיות ממה שנדמה תחילה.

עוד לפני העליה לרכבת, הסרט מתחיל עם סיפור של אב שבנו מאושפז אחרי שנדחף מגג. מגלם אותו אנדרו קוג'י ואת אביו המודאג אף יותר, כלומר את סבו של הפצוע, מגלם הירויוקי סאנאדה. הם היפנים הכמעט-יחידים בקאסט, פרט לצוות הרכבת. יש עוד שמות מוכרים, חלקם מופיעים בטריילר ובקידום הסרט, אבל דומני כי אפשר לשמור את הנוכחות שלהם, או את מהות התפקיד שלהם, בגדר הפתעה.

ליידיבאג, כלומר הדמות של פיט, סבור כי הוא תמיד חסר מזל במשימות. הסרט סוג של בוחן עד כמה מדובר בחוסר מזל ועד כמה מדובר בחוסר הכרת התמונה במלואה. שכן, על אף שרוב הסרט מתרחש ברכבת, יש בו קטעי פלאשבקים לעבר. הטובים שבהם מהירים כמו הרכבת ומציגים את השיא של הבמאי בבניית סצנות פעולה מופרכות אך מהנות. וזה עוד לפני שמבינים כי יש כמה דברים שקושרים בין מה שנראה כלא קשור, ברכבת ובעולם שהסרט מנסה לבנות.

ההצלחה בניסיון הבנייה אינה אחידה ולפרקים חוצה את הגבול בין חוסר אמינות שאפשר לסלוח עליו, למה שנראה כמו רישול. אולם ייתכן והבעיה היא שהסרט לא הולך רחוק מספיק: הוא לא אדיוטי או מטורף לחלוטין, או לחלופין בונה מערכת חוקים ברורה נוסח "ג'ון וויק". לדעתי, אם הסרט היה משתגע אף יותר, הוא היה יכול להלהיב יותר. הוא מתקרב לכך לפרקים, אבל אז מנסה להסביר או לבנות את הרקע של הדמויות באופן שלא תמיד מצליח לשמור על עניין, שלא לדבר על אחידות.

לצד זאת, יש לסרט מספר נכסים. הבולט שבהם הוא בראד פיט שמתגלה, ולא בפעם הראשונה, כשחקן קומי די מבריק וככזה שלוקח חומר קלישאתי וגורם לו להרגיש רענן ומקורי. פיט בעצם מרומם סרט של מי שהיה כפיל הפעלולים שלו, לאחר שהוא עצמו שיחק כפיל בסרט של קוונטין טרנטינו, ״היו זמנים בהוליווד״. טרנטינו הוא במאי שדומה כי סרט זה מנסה לחקות במספר דרכים, בעיקר בדרך בה העלילה מוסתרת ונפרסת, וגם במהירות ובגיוון של קטעי הפעולה ושל השיטות בו אנשים מנסים להרוג זה את זה, או עלולים למות בטעות. ההשוואה לטרנטינו לא מחמיאה ל"רכבת הקליע", בעיקר בגלל שהיא חושפת את חוסר היכולת שלו לבלוט במה שהוביל אותי לצפות ממנו להרבה – מקוריות.

הספר עליו מבוסס הסרט אולי מקורי, אולם הסרט לא מרגיש כך. כאמור, צריך לווסת נכון את הציפיות. אף כי רכבת יכולה להיות זירה נהדרת לסרט פעולה, הסרט הזה הוא פחות ברמה של "רכבת אל החופש" ויותר ברמה הרגילה של סרטי חברת קאנון, שהפיקה את אותו סרט מומלץ שהזכרתי כרגע. וייתכן ש"רכבת הקליע" מהווה סוג של סרט קאנון של ימינו, בלי מעורבות של גולן וגלובוס אבל כן עם קולנוע מטופש שהוא יותר מהנה ממנה שנעים להודות. במקרה של הסרט הנוכחי, עבורי הוא בסופו של דבר עבד פחות בגלל האקשן או פיתולי העלילה, ויותר בגלל הבדיחות. יש בו כמה ליהוקים תמוהים ואין סיבה למתוח את הסרט לאורך של שעתיים, אבל יש בו גם הופעה טובה מאוד של פיט ועוד מספר הופעות טובות של שחקנים שאת חלקם לא ציינתי. זה מספיק על מנת להתעלם מן המגרעות, ולא מספיק על מנת להמליץ עליו בהתלהבות.

תגובות

  1. אאא הגיב:

    סרט מזעזע…. יצאנו אחרי עשרים דקות
    לפנינו יצאו עוד לא מעט אנשים

  2. לילי הגיב:

    ביקורת הוגנת, אתמצת ואכתוב ״אפשר לראות״ או ״טרנטינו לעניים״. בקיצור, ברד פייט וזהו

  3. ש הגיב:

    האמת היא שהביקורות ממש מנמיכות את הציפיות מהסרט. החכתי לראות כדי לשפוט בעצמי – וממש הופתעתי לטובה. לא הפסקתי לצחוק. דמויות מעולות, שחקנים מעולים, לא שמתי לב בכלל שאין הפסקה.

להגיב על לילילבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.