• פרסי אופיר 2022: החמישיות של סריטה חוזרות
  • פרסי אופיר 2022: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״פשעי העתיד״ בהקרנה מיוחדת
  • פרסי אופיר 2022: על ייצוג להטב
  • מתכון לחיים
  • ״כפולה״/״התקפה עצמית״, סקירה
  • ״רכבת הקליע״, סקירה
  • Marcel the Shell with Shoes On :מחכים לתרגום
  • פסטיבל ירושלים 2022: דיווח פרידה של עופר
  • פסטיבל ירושלים 2022: הזוכים ומחשבות בעקבותיהם
  • ״מאסטר שף צ׳נג״, סקירה לסרט של מיקה קאוריסמקי
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים

״עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון״ ו״מה קורה לי בזמן האחרון״, סקירה תיעודית וישראלית כפולה

26 ביוני 2022 מאת עופר ליברגל

בסקירה זו אחבר בין שני סרטים תיעודיים וישראליים, שבגלל עומס ופסטיבלים, הכתיבה עליהם התעכבה מעט עבורי. אחד מוקרן בסינמטק תל אביב, השני הוקרן בפסטיבל דוקאביב וכעת עולה לשידור ביס דוקו. שני הסרטים עוסקים בתרבות ישראלית, במה שנראה כמו שתי קצוות מנוגדים שלה: הסרט הראשון עוסק בתרבות ששאפה להיות בשוליים בעוד השני בדמות שהייתה בלב הזרם המרכזי. רבים מן הצופים בסרט הראשון לא שמעו אפילו על האנשים בהם הוא עוסק, בעוד הסרט השני הוא דיוקן של אחת מן הנשים המפורסמת במדינה. אולם, שני הסרטים עוסקים בסופו של דבר לא רק ביצירת תרבות, אלא גם בחיפוש אחר תחושת שייכות, חיפוש שהופך את הניגוד והקשר בניהם למעניין ועצוב, אך מאידך מעודד.

עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון

צילום: אסף עברון

סרטו של עמית איצקר מוקרן החודש בסינמטק תל אביב בהקרנות שהופכות לסוג של תופעה תרבותית. דומה כי כמות ההקרנות גדלה באופן תדיר שיימשך גם בחודש הבא, והסרט מוצג לרוב בפני אולם מלא, גם אם זה בדרך כלל אולם חמש הקטן. מאז שצפיתי בו ועד שכתבתי עליו צצו טקסטים רבים אודות הסרט, שעושה רושם כי הוא סרט שהקהל לא רק רוצה לחוות, אלא גם רוצה לשתף אחרים בחוויה המיוחדת שהוא מעביר.

חלק ממוקד המשיכה הראשוני של הסרט הוא זהות הבמאי: יוצר ושחקן, עובד ספריית סינמטק תל אביב ופעיל פופולרי ברשתות החברתיות. חלק נוסף הוא תרבות המוזיקה העצמאית שהסרט מתעד דרך שורה ארוכה של מרואיינים. החלק המרכזי הוא התחושה שהסרט מייצר, תחושה של הצצה ושייכות למשהו סוער שהיה פעם, ממש קרוב לכאן. אולם התחושה הזו היא אינה הערצה חסרת מעצורים לאותה תרבות, אלא אהבה מלווה באירוניה ובחוכמה שבדיעבד. יש במבט לאחור של הסרט גוון מפוקח, אבל גם הבנה כי התשוקה והנוסטלגיה חשובות יותר מן הביקורת שיכולה להיות, או מכל דבר אחר. זה לא סרט שיש בו פריימים מרהיבים, אבל זה סרט שדומה שכל רגע בו נחצב מתשוקה לנושא ומן הרצון להפיץ את הבשורה.

כותרת הסרט עושה הרבה מן העבודה בשיח על הסרט. ״עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון״ הוא סרט על הלייבל העצמאי פאסט מיוזק ומועדון הפטיפון שהיה שייך לו. פאסט מיוזק והפטיפון פעלו בשולי התרבות בתל אביב, באזור רחוב המסגר שהוא אזור מתאים לשוליים. פאסט מיוזק נוסדה בידי אמיר שור והמוזיקאי עמיר ״ג'נגו״ רוסיאנו כבית למוזיקה אלטרנטיבית גם בזירה לביטוי אישי וגם כהתרסה נגד חברות התקליטים באותה תקופה. השם פאסט מיוזק לא בהכרח היה קשור לקצב, אלא להוצאת יצירה בקצב מהיר, מחוספס, בלי לחשוב בהכרח על גימור או על פוטנציאל השמעה ברדיו.

הסיפור של פאסט מיוזק והפטיפון הוא לא רק הסיפור של המייסדים, לא רק הסיפור של הלייבל והמועדון. ברמה מסוימת, אפילו המוזיקה היא לא הדבר המהותי ביותר בסיפור, אלא תחושת הקהילה והבית שמצאו במוזיקה ובמועדון אנשים שהרגישו לא שיכים בשום מקום אחר. איצקר מעיד על עצמו שהמועדון, אליו נכנס לראשונה באמצע שנות העשרים לחייו, היה המקום בו הרגיש בבית. מקום בו הוא עולה לשיר יחד עם הלהקה שעושה חזרות, בהתראה של רגע.
רוב הזמן איצקר לא מכניס את עצמו לסרט באופן ישיר. הוא עושה זאת אחרי קטע ראיון עם אמיר שור שסבור כי קריינות אישית של איצקר תהיה חלק מרכזי בסרט. ההכנסה הן של קטע הראיון הזה והן של נקודת המבט האישית של הבמאי כדובר למספר שורות, ממקמות את הסרט כיצירה של מי שלקח חלק כמתועד בקהל. הקהל הוא לא המוזיקאים או יתר האמנים שתרמו ללייבל ולמועדון, אבל הוא לא חלק שולי. בעיקר בגלל שמדובר בלייבל בלי תכנית כלכלית של ממש, שהוציא מוזיקה על תקליטים אחרי שחברות התקליטים הפסיקו ליייצר אותם ולפני הקאמבק של הוויניל, ובמועדון שמכיל מקום לפחות אנשים מאותו אולם חמש של סינמטק תל אביב. הסרט נותן את התחושה שכל מי שנכנס למקום הרגיש שגם הוא בדרך כלשהי במרכז הבמה. וזה לא שהיה חסר כישרון ישראלי (ולעתים בינלאומי) על הבמה.

להוציא את הדקות הספורות בעקבות אותה הערה בראיון, איצקר נוכח בסרט לא בקולו או בגופו אלא רק מאוחרי המצלמה, כמי שמארגן את הסיפור שמסופר על ידי אנשים אחרים וקטעי ארכיון, חלקם מן המועדון וחלקם ממקומות אחרים. שורה ארוכה של מוזיקאים, מעריצים ועיתונאי רוק סוקרים את תולדת פאסט מיוזיק והפטיפון, לפני ההיכרות בין ג'נגו ושור ועד להשפעה התרבותית המצטברת. זה נעשה לרוב בטכניקה של ראשים מדברים, טכניקה שיש המחשיבים אותה כעשייה תיעודית לא יצירתית. סרט זה הוא דוגמא לא רק לאופן בו היא יכולה להיות יעילה ודינמית בהעברת סיפור, אלא גם שיש בה מימד של חשיפת אמת. כי פנים אנושיות תמיד אומרות הרבה והאופן בו המראה של האנשים השתנה בין קטעי הארכיון למראה שלהם היום אומר לא מעט הן על מי שהיו והן על כמה מהאופי האלטרנטיבי נשאר בחיים כיום.

חשיפה נוגעת גם לרגע עליו מרואיינות הדמויות. למשל, שור מרואיין בתוך מועדון מרווח יותר מזה שניהל, כזה שהוא גם פתוח יותר להופעות מיינסטרים. הוא ודוברים אחרים מרואיינים בבתים שלהם או על רקע שרידים מן התקופה. אולם, הרבה מאוד ראיונות מתקיימים במקום עבודתו של איצקר בסינמטק תל אביב, בספרייה או באולמות הקולנוע. בכך, הסרט עוסק גם באהבת קולנוע, גם אם באופן עקיף, ולמעשה מייצר חיבור בין סינפיליה לתחושת הבית במועדון הפטיפון ולמוזיקה אלטרנטיבית.
המילה אלטרנטיבית מתייחסת לא רק לסוג המוזיקה, אלא גם לניסיון למצוא משהו שונה מן הדבר הכי פופולרי. הדבר מחזיר אותנו לכותרת המלאה של הסרט: ההיפוך בין עצבני ומהיר לא רק מייצר הקשר לקולנוע המסחרי (סרטי ״מהיר ועצבני״), אלא גם מייצר היפוך וניכוס מחדש של המילים לטובת משהו שנותר עצבני בשוליים אבל לא באמת הופך לאלים. יש במילים הללו התרסה, אך גם הכרה בכך כי הקולנוע המסחרי הוא דבר קיים, כשם שהמוזיקה המסחרית השפיעה בסופו של דבר על פאסט מיוזיק לא רק כמשהו למרוד בו. הדבר בא לידי ביטוי באחת מן התפניות המפתיעות והמרגשות בסרט.

הסרט כולו עטוף בדואליות: רצון להיות מקורי ושונה מן המכלול והזרם המרכזי ורצון למצוא שייכות ואנשים דומים. חיבה לחספוס וליצירה ללא מטרות רווח, לצד הבנה כי אולי היה נכון להתנהל בצורה אחראית יותר בפן הכלכלי. הפניית מבט לעבר כמשהו קסום שלא ישוחזר, אך גם הכרה כי הוא הותיר מספיק דברים על מנת לייצר אנשים מעניינים, חזקים ויצירתיים גם בהווה. בסיפור הכללי של המוזיקה בישראל, "פאסט מיוזיק" היא אולי לא פרק מרכזי או אפילו משהו שכל חובבי הרוק שמעו עליו. הסרט מכיר בכך כי לא מדובר במשהו שכבש את העולם, אבל כן בכך שהוא היה דבר חשוב לכל מי שנכח בו וגם בחלוף השנים, מדובר בפרק היסטורי בנפש של רבים. מבלי להרוס יותר מדי את הסרט, מסתבר כי גם העולם שמחוץ לישראל השתנה מעט, או הרבה, בגלל לייבל קטן ומועדון קטן אף יותר, שכמה כוכבים מחו"ל אף הופיעו בו. זה לא סרט מהפכני או מיוחד בדרך בה הוא מספר את הסיפור, אבל הוא כן נותן תחושה שהוא מספר על משהו מיוחד לכל מי שמעורב בו.

הסרט נמשך כמעט שעתיים. על פניו, ניתן היה לספר את הסיפור בפחות זמן, עם פחות אנשים. אולם, הסרט הזה הוא סרט מעריצים והוא נחווה כסוג של מתנה למי שמחפש מעט יותר. הקהל שיהנה בסרט, הוא סוג הקהל שיהנה גם מן הקטעים שנותרו מחוץ לאלבום. או להבדיל, מגרסת הבמאי. איצקר עבד לא מעט שנים על הסרט ובכך שם הסרט מנוגד לשם הלייבל, אך הוא יוצר את האמנות שלו באופן דומה: תשוקה חשובה יותר מליטוש. וכך, לא רק שהסרט לא מרגיש ארוך מדי במהלך הצפייה, אלא שגם יוצאים ממנו עם רצון להדרן.

מה קורה לי בזמן האחרון

צילום: עמנואל מאייר

סרטה של תמר טל-ענתי (״הצלמניה״, ״שלושה אחים ומערה״) עוקב אחר דמותה של רבקה מיכאלי, ענקית בבידור הישראלי. בין היתר כמנחה של תכנית אירוח שכולם ראו בשנות השיא של הערוץ הבודד בטלוויזיה, כשותפה למערכונים קלאסיים ומופיעה משוייפת של בידור קל, אך גם כשחקנית משובחת ומגוונת כמו בסרטו של עמוס גוטמן "חסד מופלא". אחרי שבסרטה הקודם טל-ענתי עסקה בהכנות של ענת גוב למוות הצפוי, בסרט הנוכחי היא מתמקדת בדמות בשנות ה-80 לחייה שעדיין נראית חיה מאוד, אלא שהעולם סביבה השתנה במספר דרכים ובעיקר ביחס כלפיה. הרקע לסרט הוא הפיכתה של מיכאלי לדמות שנויה במחולקת בעקבות אמירות פוליטיות המזוהות עם השמאל בישראל, כאשר בין צילומי הסרט עד ליציאתו מיכאלי ספגה מתקפה נוספת בגלל בחירה אחרת בחייה, שכיום מסמנת אותה כבוגדת בעניי חלק מן הציבור. לפחות לתחושתי, בעבר זו הייתה עמדה מקובלת, גם אם לא כולם שותפים לה.

לאורך רוב הסרט, הרדיפה הפוליטית נשארת ברקע, כמו גם ארץ ישראל כולה. הסרט הוא סוג של סרט מסע של מיכאלי בארה"ב בסוף 2019, דרך ביקור המשפחות של שני ילדיה החיים בניו יורק ובקולורדו. מיכאלי מנצלת את הבידור גם להופעה עבור ישראלים החיים בחו"ל, הופעה שמראה כי עדיין יש לה קהל ויכולת קומית נדירה, אך העיקר הוא המפגש עם המשפחות. היא מקבלת אהבה, אך גם חשה חוסר. השהות במרחב האמריקאי חושפת עד כמה מיכאלי היא פטריוטית ישראלית וכי הביקורת שלה על המדינה נובעת מאהבה, ומתוך תחושה כי הערכים בהם היא מאמינה יכולים להיות קשורים אליה. אם כי מיכאלי היא בעיקר פטריוטית של השפה העברית ושל הבידור העברי על רבדיו השונים.

המסע בארה"ב מציב מראה בפני הרכיבים הללו המרכיבים את האישיות של מיכאלי, גם בגלל שבנה נשוי לפעילה פוליטית התומכת ב-BDS, אבל לא רק. ניתן לראות בסרט דיוקן של דמות טרגית וסמל למה שנותר מן השמאל הציוני של פעם: אנשים שעדיין מאמינים בעולם ערכים שעבור בני דורות צעירים יותר, הם סותרים ביסודם. מיכאלי נותרת שנונה ומפוקחת: היא מבינה שהיא במיעוט במציאות שלא רק מביאה שנאה כלפיה, אלא גם כלפי האמונות שלה על אופי המדינה. אבל היא גם נותרת נחושה.

במקביל, הסרט קופץ לסקירה כרונולוגית קצרה של חלק מן התחנות בחייה של מיכאלי, על הבמה ובחייה האישיים. בסרט קצר יחסית שמתמקד בהווה, מדובר בסוג של סעודת טעימות המדגישה את הקריירה של מיכאלי כזמרת, לפחות עבורי לא הדבר הראשון שקופץ לראש כאשר אני חושב עליה. אולם, הפיכת הסקירה הביוגרפית לסוג של מיוזיקל תורמת ליצירת הניגוד בין שני הצדדים של הסרט: הדגשה כי לא מדובר בדיוקן של מי שתמיד הייתה מזוהה עם יושרה פוליטית, אלא של אמנית בידור בכלל, שפנתה לחלקים גדולים מן העם וגם שיתפה פעולה באופן טבעי עם נעמי שמר, שהייתה בעלת עמדות פוליטיות מנוגדת.

ניתן לראות בפער בין שני חלקי הסרט סוג של מבט נוסטלגי על מה שמדינת ישראל הייתה פעם מול מה שהיא היום: מן הפעילות של מיכאלי בבידור ולמראית עין של מדינה מלוכדת, היא מצויה במדינה זרה ומדברת שפה זרה. הסרט מראה כיצד מיכאלי יכלה להחזיק קהל בהיותה לבד על במה, אך בשוטים רבים בסרט היא לבדה בפריים במרחבים האמריקאים הגדולים. בעוד שהסרט הקודם שסקרתי לעיל עוסק במציאת בית מחוץ למשפחה דרך התרבות, סרטה של טל-ענתי עוסק במי שילדיה עזבו ודומה כי גם חלק מתחושת השייכות שקיבלה דרך התרבות נטשה אותה. אולם, לא מדובר בסרט פסימי. מיכאלי מוסיפה להיות נחושה פוליטית ומצחיקה. המשפחה שלה, למרות חילוקי הדעות, מוסיפה להיות אוהבת, גם אם מרחוק.

דקות הסיום של הסרט מתרחשות אחרי מספר חודשים. מיכאלי יוצאת מן הסגרים לתוך פעילות פוליטית ועמידה על הדברים בהם היא מאמינה, בתחושה של השלמה עם המחיר של עמדות שאינן פופולריות וצורך לומר את דברה גם שהוא לא פופולרי. צורך שהוא לא שונה במהותו מן הדחף להופיע, שהפך אותה לפופולרית ומרכזית בתרבות הישראלית במספר דרכים ולאורך רוב שנות קיומה של המדינה. הסרט הוא דיוקן של דמות שלא מוותרת גם אם חלק מן האמונות שלה התנפצו מול המציאות: היא עדיין מאמינה ובדרכה עדיין חלק מקהילת התרבות הישראלית, מספקת תמיכה לסביבה. גם אם הסביבה לא תמיד תומכת באותה דרך.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.