"פייר איילנד", סקירה להטב"קית מדיסני+

מכל המהפכות הקיצוניות שעברו על עולם הקולנוע באלף החדש, חלקן בחסות השפעת הרשתות החברתיות והצפת התוכן מטעם חברות הסטרימינג, אחת הקיצוניות שבהן היא כל מה שקשור להיווצרות סרטי פולחן. לא שהיה קל להגדיר או לזהות אותם בעבר (זה תמיד פתח להמון דיונים ומחשבות מנוגדות), אבל הדרך בה מתקבעים סרטי הפולחן בעידן המודרני נראה לי שעברה שינוי מהותי, בטח כשטרנדים בטוויטר באים והולכים במהירות מסחררת, בטח כשיש כל כך הרבה סרטים בכל רגע נתון.
אני, למשל, מאוד גרוע במשחק הזה. תמיד הייתי. לא מעט פעמים שהאמנתי בכל לבי שאני צופה במה שעומד להיות סרט שיהפוך כולו לממים וציטוטים רק כדי לגלות שהוא נמחק לחלוטין על ידי הזיכרון הקולקטיבי ("לילה בטירוף", "לילה קשוח", "מאבדים את זה", "מה הסיכוי?"), לעומת סרטים שעל אף הנאתי מהם הנחתי שלא ישרדו דקה ומאז הפכו לקאלט מוחלט, כמו למשל "מעודדות צמודות" או "פיץ' פרפקט" (בביקורת שלי עליו בעכבר העיר, שאני לא בטוח אם עדיין קיימת באינטרנט, אני מצוטט כמי שמהמר שהוא עומד להתיישן תוך דקה).
דבר אחד שאולי לא לגמרי השתנה הוא שהפקטור הכי משמעותי כדי להיחשב סרט פולחן הוא הזמן והמרחק. צריך לחכות שהרעש הראשוני יגווע, או לחילופין שהסרט ימצא את הקהל שלו, ורק אחרי כמה שנים לבחון את זה מחדש, במיוחד בהתחשב בכמות העצומה של במות להבעת דעה וסחיפת ההמונים שקיימות ברשת. לעיתים מה שנראה ברגע נתון כמו סרט הפולחן הגדול של התקופה יכול להתפוגג תוך כמה חודשים ואיש לא יעסוק בו ("דרייב" או "ג'וקר"), לעומת משהו שאף אחד לא לגמרי התייחס אליו בזמן אמת אבל נגע בכל כך הרבה אנשים שכיום הוא פשוט חלק מהתרבות והשפעותיו ניכרות ("סקוט פילגרים נגד העולם").

כל הפתיחה הזו היא כמובן דרכי להתחיל לדבר על הקומדיה החדשה "פייר איילנד" (Fire Island) מבית חברת הסטרימינג הולו, שהגיעה לישראל כחלק מחבילת דיסני+. היו כמה פעמים במהלך הצפייה שלי בסרט, זו הראשונה וגם זו השנייה, שתהיתי האם אני כרגע מביט בסרט פולחן חדש, באחת מקומדיות הקאלט שיהפכו לחלק מהותי ממדף הסרטים הלהט"בי ממש כמו "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר" או "כלוב הציפורים".
זה כמובן לא כדי לומר שזה סרט מושלם או קלאסיקה מודרנית באיזשהו אופן, ממש לא, אבל לא יכולתי לגמרי להתנער מהתחושה שקורה פה משהו, שהסרט הזה הולך להיות כזה שעוד ניזכר ונחזור אליו הרבה בעתיד. אבל שוב, אני מאוד גרוע במשחק הזה.

את "פייר איילנד" כתב השחקן והקומיקאי ג'ואל קים בוסטר, שבאופן טבעי לקח לעצמו את התפקיד הראשי. בוסטר מגלם את נואה, בחור שעובד כאח במרפאה חינמית לקהילה הלהטב"קית, ובין לבין עובר מגבר לגבר וממיטה למיטה. את נואה אנחנו פוגשים רגע לפני נקודת השיא השנתית שלו – הנסיעה לפייר איילנד. בכל שנה הוא מחכה לסוף השבוע שלו באי הנופש שהפך למקום מפגש וחגיגות של הקהילה, שם הוא מתאחד עם ארבעה מחבריו הקרובים בביתה של ארין (מרגרט צ'ו), לכמה ימים של מסיבות, סקס, סמים וזמן קריאה איכותי. כן, בין מפגש מיני למשנהו, נואה מאוד אוהב לקרוא, במיוחד את ג'יין אוסטין, שהסרט כולו הוא מין גרסה קווירית מודרנית ל"גאווה ודעה קדומה" שלה.
המחווה של בוסטר לג'יין אוסטין רחוקה מלהיות מעודנת או אפילו מתוחכמת. הסרט נפתח בציטוט משפט הפתיחה של הספר שעובד לא מעט לקולנוע בכל מיני גלגולים (מ"גאווה ודעה קדומה" של ג'ו רייט ועד "יומנה של ברידג'ט ג'ונס"), ואם זה לא מספיק, אנחנו גם נקבל קלוז אפ על עותק שנמצא בדירתו של נואה. גם חלק מהדמויות יבלטו כגרסאות של הספר, בין אם אלו של לוק וקיגן בהתבסס על האחיות הצעירות וקלות הדעת לבית משפחת בנט, או דמותו האיקונית של מיסטר דארסי הפעם כעורך דין שתקן וחמור סבר בביצוע קונרד ריקאמורה.

אבל אפילו מעבר לקשר האוסטיני, חוסר עדינות ותחכום הם באופן כללי מאפיין די משמעותי בחלקיו הראשונים של "פייר איילנד". יש משהו מאוד ילדותי, או לפחות בוסרי, באיך שהסרט נפתח ומתקדם, כאילו בוסטר החליט לכתוב תסריט רק כדי לאוורר כל מיני תחושות ומחשבות שלו, ולכן זה עובר כמלאכותי למדי. יש שימוש בקול-על שרחוק מלהיות אחיד, ובמערכה הראשונה נראה שהדמויות קיימות רק כדי לנאום על זהות מינית, דימוי גוף, גזע, זוגיות וסקס. על אף שזה עדיין (איכשהו) מאוד מרענן לראות גייז, שמגולמים על ידי גייז, משתלטים על המסך בשיא הגלאם והשחרור בלי עכבות, בהתחלה ניטע בי חשש שבמקום להיות קומדיה רומנטית זה עומד להיות מניפסט להטב"קי חפירתי. לשמחתי, נראה שבוסטר שחרר את זה בדקות הראשונות מספיק כדי שיוכל סוף סוף להיכנס לעלילה, וגם עבודת הבימוי של אנדרו אהן מתחילה לתפוס נוכחות לא רק דרך העמדת מצלמה ועריכה, אלא גם דרך דינמיקה מיומנת של הגופים בתוך הפריים ושדרוג הביטים הקומיים.

די מהר "פייר איילנד", גם אם התסריט שלו צפוי בקטע מוגזם, מתגלה כסרט שהוא ממתק. הוא לא מביא שום דבר חדש לשולחן בכל מה שקשור לעיסוק במיניות ודימוי גוף, אבל הוא כן עושה זאת באופן חמוד להפליא, מצחיק בקול רם מספר פעמים, ובחלק מהמקומות די מרגש. אני לא לגמרי בטוח אם המודעות העצמית שלו כקומדיה רומנטית, כזו שמסבירה את חוקי הז'אנר בקול רם רק כדי להגשים אותם אחד-לאחד בהמשך, אלגנטי וחינני כמו שהוא רוצה להיות, אבל עלי זה עבד לרמה שהייתי בתוך הסרט לחלוטין בשתי הצפיות שלי בו.

הבימוי המיומן והלא-תופס-תשומת-לב-לעצמו של אהן הוא בהחלט אחת החוזקות של הסרט, אבל כמו בהרבה קומדיות אנסמבל שום דבר לא היה באמת עובד בלי קאסט שחקנים שיודע לתת עבודה. במקרה הזה הוא גם אפילו טוב יותר מהחומר שניתן לו.
ג'ואל קים בוסטר, כאמור האיש מאחורי כל הפרויקט הזה, יכל לעשות מהסרט הזה סוג של פרויקט גאווה (סליחה) שמרים (סליחה!!) לעצמו, וגם אם זה נראה ככה בהתחלה – כמות הפעמים שנואה מעיד על עצמו כחתיך מוצלח וחכם שיכול להשכיב כל אחד, והגיבוי לכך שהוא מקבל משאר הדמויות, מביאה לאיזו הרמת גבה או שתיים – הוא עושה את זה מספיק טוב כדי שזה לא יציק. אבל בעיקר נראה שהוא פשוט רצה לכתוב תפקיד טוב לאחד מחבריו הטובים ביותר בחיים האמיתיים, בוואן יאנג.
בשנתיים האחרונות הפך יאנג להיות אחד הקומיקאים הבולטים ביותר מהקהילה הלהטב"קית בזכות הנוכחות המאסיבית שלו ב"סאטרדיי נייט לייב", שם הפך ל-MVP די מהר. בעקבות מערכון שהוא כתב, בו הוא מגלם את הקרחון שפגע בטיטניק, יאנג יצר במו ידיו את אחת מנקודות השיא של התוכנית הוותיקה הזו אי פעם, והסרטון הזה הפך לכזו תופעה ויראלית שיאנג קיבל על כך מועמדות לאמי. מאותו הרגע נראה שב"סטארדיי נייט לייב" נותנים ליאנג לעשות מה שהוא רוצה, וזה משתלם לכולם. אם טרם נתקלתם בכמה דקות הקומיות המושלמות האלה ("קודם כל, הם התנגשו בי!") אנא פנו לגוגל כדי לשמח את יומכם ללא היכר.
אני באמת מאמין שאם "פייר איילנד", בו יאנג מגלם את האווי, הקונטרסט של נואה כבחור הרגיש שמחפש אהבה, היה יוצא באופן מסחרי-מסורתי לבתי הקולנוע, סיכוי טוב מאוד שהיו מסמנים אותו אוטומטית כמתמודד ראוי לאוסקר שחקן המשנה של השנה.

האמת היא שבגלל הנוכחות של יאנג הטרנדי הנחתי ש"פייר איילנד" יהיה סערה מושלמת בשבילו, אבל הופתעתי כשאת ההצגה חטף מישהו אחר. זהו המיסטר דארסי של הסרט, קונרד מיקאמורה שהזכרתי מקודם. מיקאמורה פרץ לאחרונה בזכות הופעתו ב"המדריך לרוצח" (שלא ראיתי), ובזמן שעדיין אין לו שום פרויקטים נוספים בקנה על פי הדף שלו ב-IMDB, אין ספק שמדובר בכוכב שצריך ללהק לכל דבר אי פעם. בתפקיד וויל, הגיי המתנשא והסטרייט-אקטינג ששובה אל לב הגיבור במהלך קלאסי של קומדיה רומנטית על פיה הניצים יהפכו למאוהבים, הוא פשוט ליהוק מושלם. מיקאמורה מצליח לייצר את ההבעה המזלזלת שבעצם מסתירה בתוכה הרבה יותר מזה, ומעבר לביטים הדרמטיים גם יש לו תזמון קומי מצוין, ואל תתחילו לדבר אתי על סצנת הריקוד שלו (בהנחייתה של מלכת הדראג פפרמינט) שלגמרי מעניקה לו את תואר הגבר הסקסי ביותר של השנה נכון לרגע זה.
מעבר למשולש בוסטר-יאנג-מיקאמורה, גם מרגרט צ'ו מביאה שמחה גדולה, זאיין פיליפס הוא התבלין הלוהט שהסרט צריך, ג'יימס סקאלי מקסים כבחור שמתאהב בהאווי, וכמובן שאי אפשר לקחת שום דבר ממאט רוג'רס וטומס מטוס, שסצנת המחווה שלהם לכל הדברים הטובים שהעניקה לנו מריסה טומיי היא משהו שהייתי יכול לצפות בו במשך שעות.

משהו שכדאי לציין הוא שהחריקות של "פייר איילנד" לא בלעדיות רק להתחלה שלו. כאמור התסריט מאוד צפוי (אפילו במתכונת של קומדיה רומנטית מודעת) אבל בעיקר יש בו איזשהו משחק כפול על פניו הוא מנסה להיות באדי-פוזיטיב ולהבהיר שיש מקום לכל סוגי הגדלים והגזעים, אבל די מהר מתגלה שזה מס שפתיים שנוכח רק על ידי הנוכחות של טרויאן מילר שמקבל מעט מדי מקום באופן יחסי. אם לוקחים צעד אחורה, מבינים שבעצם שלושה מתוך ארבעת עמודי התווך של העלילות הרומנטיות בסרט ניחנו בגוף בנוי להפליא ושרירי עם מינימום אחוזי שומן, כך ש"פייר איילנד" כן נופל למקומות שהוא בעצמו מנסה למחוק ולהתחיל מחדש. זאת אולי האכזבה הכי גדולה שלי מהסרט הכיפי והמהנה הזה. כשזה מגיע לישורת האחרונה, הוא מתגלה כמשהו יחסית שמרני בהקשר של דימוי גוף. אבל בסדר, הוא עוד צעד אחד קדימה. עכשיו כשיש לנו קומדיות רומנטיות כיפיות בכיכובם של גייז, אולי השלב הבא הוא סרט שבו גם לגייז שלא בהכרח נראים כמו דוגמני תחתונים יש סיכוי למצוא אהבה.
ככזה, אני לא באמת יודע איך "פייר איילנד" יתיישן בעתיד הנראה לעין, והאם הוא באמת הולך להיות קאלט כמו שהיה נדמה לי, אבל הוא כן סרט משמח נורא רוב הזמן, שלגמרי מחזיק יותר מצפייה אחת ובולט כאחת הקומדיות הטובות ביותר של הקיץ.