"עולם היורה: עולם חדש", סקירה

יש איזו שנייה מאוד לא חשובה איפשהו במהלך "עולם היורה: עולם חדש" (Jurassic World Dominion) שאולי לא מסכמת את כל מה שרע בו – כי באמת שהרשימה ארוכה – אבל מבהירה די טוב למה זה השתבש. מדובר בסך הכל בצבי שמוצא את מותו על ידי דינוזאור, כמו לא מעט חיות אחרות במותג שזהו ההתקן השישי בו. העניין הוא שהצבי התמים לא נטרף כחלק ממעגל החיים, אלא מוסט בכוח עצום הצידה על ידי דינוזאור גדול וצמחוני שרוצה לאכול את הפרחים שמתחת לצבי, ומרסק אותו על עץ. זה סתם. אין לזה משמעות. לאחר מכן יחשבו הגיבורים ששביל הדם של הצבי הוא למעשה של אחד מחבריהם, ויירגעו כשיגלו שזו רק חיה בעוד רצף שוטים חסר סיבה (כי אנחנו הצופים יודעים שהדמות אותה הם מחפשים עדיין בסדר).
למה זה כל כך נורא, אתם ודאי שואלים. ובכן, מכמה טעמים: הראשון הוא שכאמור, מותו של הצבי מאוד מיותר לעלילה, ובסרט שעומד על שעתיים ועשרים דקות זאת עוד הוכחה מני רבות לכמות הגדולה של שומן עודף. השני הוא שבהמשך לסרט הקודם "נפילת הממלכה", שוב המותג מתרברב בהנאה משונה ממוות וסבל לא הכרחיים, גם אם הם של חיות ממוחשבות, כזו שעומדת בניגוד להצטדקות האקולוגית שהסרטים מתהדרים בה. אין פה אג'נדה, אין פה טיפת נשמה, רק התלהבות אינפטנטילית כי יש תקציב.
אבל אוקי, בואו נגיד שהתחלתי מהאנקדוטלי, או לפחות ממשהו שבסרט טוב או קצת מהנה בכלל לא הייתי משקיע בו מחשבה, בטח לא את הפסקה הראשונה של טקסט שאני רוצה לשכנע אתכם לקרוא. זה פשוט כל כך בלט לי באוקיינוס הצרות של "עולם חדש" שחשבתי שזו תהיה נקודת כניסה טובה לדיון על אחד הסרטים הכי גרועים של השנה.

"עולם היורה: עולם חדש" הוא סיום הטרילוגיה השנייה של סרטי המד"ב המלווה אותנו ארבעה עשורים. היא החלה ב-2015 עם סרט שהיה להצלחה פסיכית כמו להפתעה חיובית מלאת אדרנלין, והמשיכה עם "נפילת הממלכה" שיצא ב-2018, ממנו אני מחזיק כאחד הסרטים השנואים עלי ביותר אי פעם. בכל מקרה אפשר לומר בביטחון שהמרחק בין אלו החדשים לבין הסרט שהתחיל הכל, "פארק היורה" של סטיבן ספילברג מ-1993, לא יכל להיות קיצוני יותר.

למי שלא זוכר, הסרט הקודם הסתיים בכך שאוון וקלייר (כריס פראט וברייס דאלאס הווארד) שיחררו את הדינוזאורים השבויים לטבע ובכך נתנו להם להשתלט על מרחבי המחייה בכל העולם. במקביל הם גם גילו שהילדה הקטנה אותה הצילו, מייזי (איזבלה סרמון), היא בעצמה שיבוט.
החדש נפתח כמה שנים מאוחר יותר. הדינוזאורים נמצאים בכל מקום בזמן שאוון וקלייר חיים בבקתה מבודדת הרחק מאין רואה, שם הם שומרים על מייזי שמא תתגלה ותילקח מהם. גם בלו, הדינוזאורית שמלווה אותנו מהסרט הראשון, מתקיימת לא רחוק מהם, ואפילו יש לה גורה משל עצמה. כמו כל שאר הדברים בסרט, די בקלות מתגלה מקום המחבוא שלהם, מייזי והגורה נחטפות, ואוון וקלייר יוצאים למסע הצלה שייקח אותם אפילו עד מלטה, בפילטר צהוב כאילו ג'אבה דה האט מחכה להם במסבאה.
במקביל, אל חיינו חוזרים גיבורי הסרט הראשון, אלי ואלן (לורה דרן שתמיד כיף לראות, וסם ניל שאיכשהו רק משתבח עם השנים), שמאמינים כי מתקפת ארבה מפלצתי על יבולי דרום ארה"ב היא תוצאה של חברת טק רבת כוח ומימון בשם ביוסין (השם הכי עצל מהצד הזה של "אוואטר". ביו-סין? חטא ביולוגי? הם אפילו לא מתאמצים בשלב הזה), שם מועסק איאן מלקולם הלא הוא ג'ף גולדבלום, ומחליטים לברר מה קורה במעמקי המתקן היוקרתי. גם זה מתבצע ברמת אתגר של להתפלח לבריכה העירונית בחמישי בלילה.
במתקן מתאחדים כל גיבורי הטרילוגיות ומנסים להימלט מאי המחקר המבוצר, גם על מנת להמשיך לחיות וגם כדי להוכיח שביוסין עומדים מאחורי מזימה גדולה להשתלט על תעשיית המזון העולמית ולמעשה מקרבים אותנו לכליה.

אז כן, שוב יש לנו קפיטליזם דורסני שרותם מדע מתקדם כדי לשחק אותה אלוהים עם תוצאות הרסניות, בהנהגתו של גבר דמוי בזוס/מאסק/גייטס על הספקטרום כאילו לא עשו את זה רע כבר בשנה שעברה עם "אל תסתכלו למעלה", ושוב קבוצת אנשים שמנסה להימלט מאזור מסוגר מלא חיות שאי אפשר לשלוט בהן. כאן עולה השאלה בשביל מה היה צריך את כל בניית העולם שבו הדינוזאורים משוטטים חופשי בתחילת הסרט, אם בעצם אין לזה שום תכלית. הרי המשימה היא לא לשרוד בשטחים הפתוחים א-לה "כוכב הקופים", אלא בפארק מסוגר, ועוד כזה שנראה בדיוק כמו המעבדת פרחים של החבוב ההוא מ"לא זמן למות"? אין שום תכנון, שום חשיבה מקורית, שום דבר שלא ראינו בעבר הקרוב.

על התסריט אני יכול ליפול מעכשיו ועד האסון האקולוגי שבדרכו אלינו. איך הכל ברור מהרגע הראשון, איך הדמויות – הרבות מספור – נפרדות ונפגשות בצירופי מקרים שהסבירות שלהם מטופשת במקרה הטוב, איך לא הגיוני שדינוזאורים ישובו לטבע ולא ימוטטו לחלוטין את המערכת האקולוגית תוך איזה שעה, איך שוב מתארים לנו דינוזאור כמכונת המלחמה האולטימטיבית אבל הוא לא מסוגל להדביק בריצה אישה שגובהה לפי גוגל מאה ושבעים סנטימטר, איך הסרט בונה קשיים רק כדי לעקוף אותם סצנה לאחר מכן בקלישאה הידועה "אז מזל שהמצאנו את הדבר הזה שמבטל הכל, הא?", איך הרצון לגרות לנו את בלוטות הנוסטלגיה הופך מהר מאוד לעקצוץ בדרכו לדלקת, על כמות הרפרנסים המשונה לכל הופעותיו של האריסון פורד (מישהו אמר האן סולו לסבית?), ובמיוחד המחשבה שכל הדבר הזה מצדיק 140 דקות מסך.

אבל נגיד שלאף אחד לא אכפת מהתסריט של סרט קיץ על דינוזאורים. בסדר. העניין הוא שגם האפקטים של "עולם חדש" לא מאוד מוצלחים. הרבה פעמים היצורים מרגישים מודבקים על הרקע, וההטמעה של האפקטים הממוחשבים בעולם המציאותי לא יושבים טוב. אל זה מצטרפת האכזבה מקאסט השחקנים, שבין אם לא רצו להשקיע יותר מדי בהופעותיהם או שפשוט איש לא ידע מה לעשות איתם, התוצאה די נוראית. בואו נגיד שיש שתי דמויות אהובות בסרט שאמורות לשכנע אותנו במתח מיני/רומנטי, אבל זה אמין בערך כמו במערכון עם קירסטן וויג וביל היידר.
בקצה השלילי של סקאלת הקאסט ניצבת, ומבאס אותי לכתוב את זה, איזבלה סרמון הצעירה, שמקשה מאוד על האמינות של הכל. בחיובי, באופן יחסי כמובן, נמצא ג'ף גולדבלום. וגם זה רק בגלל שהוא אומר את כל המשפטים שלו בדיוק באותו טון ובאותה צורה, ופעם בכמה זמן זה מצליח לקלוע נכון. גם שעון מקולקל צודק וכו' וכו'. כל השאר, ובאמת שמדובר בקבוצה עצומה שאין צורך לפרט את כל מרכיביה, נשכחים במקרה הטוב.
אין דבר אחד בסרט שאפשר לקחת ברצינות. געגועי ל"מורביוס" שלפחות היה שעה וחצי.

את הסרט ביים קולין טרוורו, שזכור אמנם כזה שהפך את הראשון ללהיט, אבל לאחר מכן ביים את מה שנחשב אחד הסרטים הגרועים של ימינו אנו "The Book of Henry" (שלא ראיתי). זה, יחד עם שמועות על התנהלות בעייתית, גרמו לו לאבד את העבודה על אחד מסרטי "מלחמת הכוכבים", והיה למוקצה הוליוודי במשך כמה שנים. עכשיו הוא חזר. והאמת, אפילו אחרי שנים רבות של מעקב אחר התעשייה ההוליוודית אני לא יודע מה מסלול הגאולה של במאים (בדגש על במאים ממין זכר. הבמאיות יכולות לשכוח מהזדמנות שנייה אצל האולפנים. או שסתם קת'רין ביגאלו לא עשתה סרט חמש שנים), וזה של טרוורו בכלל משונה. הוא גם חתום על התסריט, אם תרצו להתייחס לאוסף הסצנות במונח הזה, יחד עם אמילי קארמייקל ("פסיפיק רים: המרד"), אז לגמרי עולות המון שאלות שאני בטוח שהתשובות אליהן מרתקות. באמת, בלי ציניות. אני חייב יום אחד להבין איך זה עובד.

"עולם היורה: עולם חדש" יוצא שלושה שבועות אחרי ש"אהבה בשחקים: מאווריק" עשה מספר היסטוריות בקופות הכרטיסים בארה"ב, ולמרות שגם הוא רחוק מלהיות סרט מושלם, הזכיר לנו איך עושים בידור הוליוודי במיטבו. אף אחד לא מפקפק בהצלחה העומדת לבוא של סרט הדינוזאורים, אבל מכיוון שבעיני מדובר בעשייה כל כך צינית, עצלה, מטופשת, תפורה בגסות ולא מאמינה בצופיה, אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שכל כך ייחלתי לכישלון של סרט.