• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

״שליטי המטאל״, סקירת נטפליקס

1 במאי 2022 מאת אורון שמיר

יש סרטים שלא צריך לחשוב עליהם יותר מדי אחרי הצפייה, או אפילו במהלכה. אפשר אפילו לומר שזה חלק מחווית הצפייה בנטפליקס, עם הממשק המזכיר מלצר שלא טורח לבדוק אם סיימת לעכל, אלא מיד מפנה את מה שהתרחש הרגע מולך ומעביר למנה הבאה. לעומת זאת, חשיבת יתר על סרטים כאלו בדיוק הם חלק ממה שאנחנו עושים כאן בסריטה מדי פעם. לא שידעתי שזה מה שיקרה כשנכנעתי לאלגוריתם והקלקלתי על מה שהוא הציע לי מספר פעמים – סרט בשם ״שליטי המטאל״ (Metal Lords). בצ׳אט של סריטה (יש כזה דבר) כבר ידעתי פחות או יותר היכן עופר ולירון עומדים לגבי הסרט הזה, כולל המשפט ״אין מה לחשוב על הסרט הזה יותר מדי״. קיוויתי שזה יהיה המצב גם אצלי אבל נאלצתי להשתגע בשאלה פשוטה לכאורה אך מסובכת בתכלית – למי בעצם הסרט הזה מיועד?

תקציר העלילה של הסרט קסם לי בתור צפייה אגבית: שני נערים אמריקאים המקדישים את זמנם ללהקת המטאל שלהם, אך חסרים בסיסט וצריכים לבחור האם לשלב כוחות עם צ׳לנית כדי להתחרות בקרב הלהקות של בית הספר. כבר בשלב ביסוס תת-הז׳אנר המוזיקלי בו הם מבקשים להתמחות, פוסט דת׳ דום מטאל, אפשר לחוש הן באהבה למוזיקה הרועשת והן בדוק של אירוניה (מרוב ספציפיות), שבעיניי היה הכרחי לצלוח את הצפייה. כפי שלירון כתבה כאן על ״אדוני הכאוס״, או להבדיל ״מסע כבד״ – קצת הומור עצמי, או לפחות היכולת שלא לקחת ברצינות את הסגידה הקודרת לסגנון המוזיקה הזה, הם הכרח. בחווית התיכון הפרטית שלי וטיפה אחריה, היה אמנם קצת מטאל באוזניות אבל אף פעם לא בשיא החומרה. אולי אפילו עם קצת לגלוג בלב על מי שמגזימים עם הפולחן שסביב (כיום אני לא מלגלג על אף טעם, או לפחות משתדל).

שני גיבורי הסיפור מייצגים את הספקטרום הזה. האנטר (אדריאן גרינסמית׳) רואה במוזיקת מטאל דרך חיים, כותב ומלחין שירים אותם הוא מנגן בגיטרה בצורת וי במרתף ביתו. קווין (ג׳יידן מרטל) בעניין אבל פחות בקיא ולומד לתופף בעיקר כי זו משאלתו של חברו הטוב. מיותר לציין שהם אינם שני הבחורים הפופולריים ביותר בתיכון, אלא קורבנות להצקות ואפילו בריונות. האנטר משוכנע שכל זה ישתנה אם ינצחו בקרב הלהקות, על אף שללא ספק חסר להם בסיסט וקווין בקושי יודע לתופף. קווין מציע את אמילי (אייסיס היינסוורת׳), תלמידה מסקוטלנד המנגנת איתו בתזמורת הצועדת של בית הספר. לצד התפרצויות זעם פומביות, הנובעות מבעיה נפשית, בחדרי חדרים אמילי היא גם צ׳לנית מוכשרת. האנטר מסרב בתחילה בטענה שמטאליסטיות זה ״גיי״. ועכשיו אני צריך לעצור ולשאול באיזו שנה אנחנו ומה בעצם קורה כאן. שאלה ששאלתי את עצמי מספר פעמים אחרי סצנות שיצאו לגמרי מן הקו המוגדר של הסרט.

אפשר להתחיל בכך שאת הסרט ביים פיטר סולט (״הלילה של ניק ונורה״, ״לאהוב אותה״) ואת התסריט כתב די.בי. וייס, הידוע בעיקר בתור מחצית מהצמד וייס ובניוף שיצרו את סדרת הלהיט ״משחקי הכס״. הגיל הממוצע שלהם הוא כמעט חמישים ויצירתם המשותפת בהחלט נראית כמו מבט של אנשים מבוגרים על חיי התיכון. על אף שיש טלפונים סלולריים בסרט, אני ממש לא יכול לשייך אותו לשום תקופה בהיסטוריה. כי אף אחד בתיכון מהוגן כמו זה שנראה בסרט (בפורטלנד, להבנתי) לא יגיד היום ״גיי״ לשלילה או כקללה. ההתנהלות של כל הנערים והנערות לא ממש עוברת בתור דור הזי מבחינת אינטראקציות חברתיות, כל הבריונות בסרט כאילו יצאה בכלל מהקולנוע של האייטיז ושלא אתחיל בכלל לדבר על ייצוגים של מיניות. לא שסרטים מחויבים להשרות תחושה של זמן ומקום, אבל זה קצת פוגם בצפייה אם בוחנים למשל את הנושא המוזיקלי הנידון.

שם נוסף שכדאי להזכיר הוא של המפיק ומי שכתב והלחין את השיר הבודד של הלהקה הפיקטיבית – טום מורלו, הגיטריסט של רייג׳ אגיינסט דה מאשין ואודיוסלייב. מורלו הוא אגדת רוק כבד שמהווה מעין תו תקן של איכות מטאליסטית, שאם לנחש הסמל שלה הוא אגרוף עם זרת ואצבע זקורות (בקיצור שבי מ״פרפר נחמד״ אבל גם ג׳סטה ידועה בעולם הרוק). אבל השיר שהולחן לטובת הסרט, די מייצג את היצירה כולה – חמוד בהאזנה ראשונה אבל נשמע יותר כמו מחווה מהונדסת מאשר הדבר האמיתי. האם ״חמוד״ זו מחמאה שמטאליסטים היו שמחים לשמוע? או שזה בדיוק הטון החצי מוקסם וחצי פטרוני של מבוגרים על מי ש״שלב המטאל״ שלהם נתפס כמרד נעורים.

כאמור, אני ממש רחוק מלהיות מומחה למטאל, אבל הכרתי את כל הלהקות והשירים שעולים בדיאלוג או מעטרים את הפסקול העמוס של הסרט (חוץ מאחת, אם להיות הוגן), כי מדובר בקלאסיקות של הקלאסיקות. אולי כי זה מה ששמעו סביבי בנעוריי, אבל אני מאוד מתקשה להאמין שבחלוף 20 שנה מאז שהייתי בתיכון מטאליסטים עדיין שומעים בדיוק את אותם הדברים, אולי חוץ ממטאליקה. מצד אחד זה מאפשר לסרט לגוון בפסקול עם כמה דיפ קאטס, למשל ״War Pigs״ של בלאק סאבאת׳, ולמצוא שיר לא חרוש (או גרוע) של גאנז אנד רוזס לפסקול של סרט זו כבר ממש אמנות. מצד אחר, זה מעיד יותר על טעם היוצרים מאשר על מה שמתאים לסרט. דוגמה לכך אפשר לראות כאשר האנטר שולח את קווין להבין מה זה דאבל בס, אבל רק בהמשך מגיח השיר ״Painkiller״ של ג׳ודאס פריסט. בלי ללמוד לנגן, אני בטוח שהוא דוגמה ומופת להבנה של מה זה תוף בס כפול והסרט לא משתמש בזה. הוא גם לא באמת סומך על הקהל שלו, כי אחרי הופעת אורח קצרצרה של אגדת מטאל נאמר שמה בקול רם.

דוגמה נוספת לשילוב בין מודעות עצמית והיעדרה מצד היוצרים אפשר למצוא בסלידה של האנטר מאישה שבמקרה מנגנת. הסרט בהחלט עושה ממנו צחוק באותה סצנה ומציג את ההומואירוטיקה הכלל לא סמויה בפוסטרים של להקות המטאל התלויים בחדרו. הכל לצלילי השיר ״גריינדר״ של ג׳ודאס פריסט, שכאשר נכתב ב-1980 עדיין לא היה שמה של אפלקציית היכרות גאה ופופולרית (אבל חלק ממילות השיר בהחלט בכיוון). בעיניי זה רק מחמיר את המצב, כי אנחנו כבר לא באייטיז וחבוב שנולד בשנות האלפיים לא יכול להגיד ברצינות ש״בנות בלהקה זה גיי״. בטח לא מי שמשחק מבוכים ודרקונים קצת יותר מדי ברצינות, בעוד אחד מן החיבורים של הסרט בין מטאל לאחד מבארות ההשראה הפוריים שלה – מיתולוגיות וגיבורים.

מה שיכול היה לסייע ליוצרים לשחק עם חצאי האירוניות הללו באופן אורגני יותר הן הדמויות המבוגרות, המועדות יותר מן הצעירים לפליטת משפט מטופש כמו זה שהתעכבתי עליו יותר מדי קודם. אבל הן לא ממש כתובות או משוחקות כך ונועדו בעיקר להוות מכשולים עבור הגיבורים או קירות להתנגש בהם. כאשר אביו של האנטר, בגילומו של ברט גלמן, צועק עליו שיפסיק להוציא כסף על ציוד מוזיקה ו״אקשן פיגרז של אינסלים״, ניכר הפוטנציאל שלו להיות המקור לביקורת הזו. אבל האבחנה שהבן שלו אולי אינסל בהתהוות נראית קצת נכונה מדי. כך, במקום להיות בצד של האנטר, קל להזדהות עם האב למרות שהוא מעוצב בתור האיש הרע בחייו של המתבגר מלא הזעם. אגב, האם אנחנו כבר בעידן של בדיחות על הכבשה השחורה במשפחת ביידן, או שהשם של האנטר הוא צירוף מקרים?

כך או אחרת, התהליך שעברתי עם הדמות של האנטר החל ברחמים מהולים בהערכה על ההתעקשות שלו להצליח כמוזיקאי, והסתיים בבעתה קלה וכעס מתון על שאר הדמויות שבכלל רוצות איזשהו קשר עם האישיות הרעילה שלו. זו לא הייתה כוונת היוצרים, אני מניח, וזה לא שאני מאשים חלילה את השחקן שזוהי הופעת הבכורה שלו, והאנרגיה הקשה והמוזרה שלו כן מתאימה לתפקיד. על הדמות של אמילי שווה להתעכב עוד פחות משום שהיא ממש יצאה מן המדריך למאניק פיקסי דרים גירלז, רק שהיוצרים לא שמו לב לפרק הפתיחה באותו מדריך הממליץ להימנע מדמויות כאלה לנצח. נחשו לבד האם מי שלובשת סוודרים גדולים מדי תיחשף לבסוף במחוך, או האם הבריאות הנפשית שלה מוצגת באופן אמין ומועיל. גם כאן מדובר בשחקנית בתחילת דרכה, גם אם יש לה כבר ניסיון בטלוויזיה ובקולנוע הבריטיים (״אמה.״ למשל) והיא ממש לא הבעיה.

זה משאיר אותנו עם מרטל המגלם את קווין, שנועד להיות הדמות המעניינת היחידה בסרט מעצם היותה קרוע בין חברו הטוב אך ההרסני והילדותי לבין נערה שמוצאת חן בעיניו, רגשית ומקצועית. מרטל עוד לא בן 20 אבל אוחז באחת הקריירות העקביות והמרשימות מבין בני דורו, אז אתעכב עליו. התפקיד הראשון שלו היה בגיל 10 לצד ביל מאריי ומליסה מקארתי בסרט ״וינסנט הקדוש״, ומשם המשיך לסרטים כמו ״ספיישל חצות״. ב-2017 כבר הוביל סרט בעצמו, ״הספר של הנרי״ וגילם את ביל ב״זה״ (שיגדל להיות ג׳יימס מקאבוי בהמשכון). הוסיפו לכך הופעות בסרטים של יוצרים מוערכים, מ״הבקתה״ של ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה ועד ״רצח כתוב היטב״ של ריאן ג׳ונסון, וכנראה שכבר פגשתם את הפרצוף ההארי-פוטרי הזה בעבר. אולי בסדרה ״להגן על ג׳ייקוב״ של אפל+ אם לא בכותרים שהזכרתי. מרטל, ששינה את שם הבמה שלו מג׳יידן ליברהר, מביא את המנעד שכבר הוכיח אל התפקיד הלא-מורכב של קווין ודי הציל עבורי את הסרט, על אף שיש לו זרדים במקום זרועות.

בכל זאת יש בסרט דמות אחת אמינה. מגלם אותו הזמר-שחקן הצעיר נואה יוריה והוא הקרוב ביותר לייצוג של דור הזי על המסכים כפי שלמדנו להכירו (וגם במציאות, אם כי גם לזה אני לא מומחה). הוא מגלם מנהיג של להקה יריבה, המבצעת קאברים לשירי פופ שבמונחים של היום נחשבים עתיקים, כי הפעם היוצרים התעצלו להשיג ייעוץ או משהו. מה שהיה אמין בעיניי הוא ההתייחסות של הדמות אל קונפליקטים, או התגובות להתגרויות שונות, שנעו בין הבנה להכלה. הוא עדיין היה צעיר מבולבל וקצת מביך בהתנהלות שלו או בבחירת המילים, כי בכל זאת מדובר בדמות של נער מתבגר לא משנה באיזה שנתון. אבל שום סוגיות של גבריות ונשיות לא היו אישיו עבורו, כיאה למי שנולד במאה הנוכחית. כמובן שזה רק הגביר את קצב הגירוד שלי בפדחת. כי אם היוצרים מסוגלים לכתוב דמות משנה כזו, או לתת לשחקן להוביל, מדוע כשלו עם הדמויות הראשיות.

בחזרה לתהייה עימה פתחתי את הסקירה, אפשר לראות את ״שליטי המטאל״ בתור כשעה וחצי של חיוכים מכמה חמוד זה מטאל, אבל אני עדיין לא בטוח מי קהל היעד. הסרט מכיל יותר מדי קללות וחסר את הספציפיות בשביל להיות סרט לנוער בגיל של הגיבורים. מאידך, הוא לא בוגר דיו בהשקפת העולם או בתובנות שהוא מציע על מנת להיות בידור למבוגרים, שעלולים לקבל כאן תמהיל קולנועי מבלבל – המוזיקה תלחץ על עצב הנוסטלגיה עבור מי שילחץ פליי על הסרט מן הסיבה הזו, אבל לא תעניין לעומק ובטח שלא תחדש עבור מי שמוזיקת מטאל זרמה או עדיין זורמת בעורקיו. כלומר, זה נראה כמו ניסיון של נטפליקס לקלוע לאיזו דמוגרפיה שאני לא בטוח אם קיימת. ייתכן גם שסתם חשבתי על זה יותר מדי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.