"365 ימים: היום", סקירת נטפליקס

החדשות הגדולות ביותר של עולם המדיה לאחרונה היו הדיווחים הרבעוניים של נטפליקס, שהודיעה על פרידתה הכפויה מ-200,000 מנויים ברבע הראשון של 2022. גם אם מנכים את הכמות שנעלמה לאחר חסימת השירות לרוסיה זה לא נראה טוב, מה גם שענקית הסטרימינג ניבאה פומבית שתאבד עוד 2 מיליון ברבעון השני של השנה.
הידיעות האלו העסיקו לא מעט, כי בטח שמתם לב שמאז ההצלחה של נטפליקס כמעט כל אולפן ניסה ללכת בעקבותיה, וערוצי סטרימינג צצו כמו פטריות אחרי אורגיה עם רף מוזמנים מאוד נמוך. אולי, התחילו לחשוב, בעצם הקונספט הזה של השלכת כסף על תוכן טלוויזיוני לא לגמרי מחזיק? אולי הימרנו מהר מדי?

ייתכן שכן וייתכן שלא, אבל לא צריך להיות מומחה מאוד גדול כדי להבין למה נטפליקס מדממת מנויים. הדבר הראשון הוא הקלות בה אפשר לשתף את סיסמאות הכניסה, כך שמנוי אחד יכול לחלוק טלוויזיה גרועה עמוסת תכנים בינוניים עם לא מעט חברים ובני משפחה. הדבר השני הוא, ובכן, התכנים הבינוניים. כמי שמתאמצת כמה שניתן להעדיף כמות על איכות, נטפליקס גילתה משהו מדהים: יש גבול לכמה סרטים מטומטמים עם ריאן ריינולדס אדם ממוצע יכול לצרוך פר שנה לפני שהוא יגיד לעצמו "על מה אני משלם בעצם?".
בתזמון מקרי אך בהחלט מצוין עם הדיווחים על השנה הרעה של נטפליקס, עלה לבנק התוכן סרט חדש, המשך לאחת התחתיות הכי עלובות שנטפליקס הגישה לנו אי פעם, אבל גם כזה שהיה ללהיט מטורף של הזמנות ושיחות טוויטר. זה קרה ב-2020 ואתם בוודאי זוכרים את זה, "365 ימים" היה שמו, ועל הדרך הסקירה שלו הפכה לטקסט הנקרא ביותר שכתבתי בכל ימי חיי, כי כולכם, אין לי דרך אחרת לומר זאת, משוגעים.

אבל אני לא יותר טוב מכם. הו, לא. למעשה, כמעט עזבתי את העבודה מוקדם ביום בו עלה הסרט לשרתים כדי לצפות בו, מסיבות שאינני יכול לפענח. אולי בשביל שאוכל לכתוב עליו ולהמשיך את המשימה שהתחלתי לפני שנה וחצי. ממש כמו הקלישאה על המוח שמוחק את כאבי הלידה מהזיכרון כדי שנשים ימשיכו להיכנס להיריון. ההבדל הוא שהן בתמורה מקבלות יצור חמוד שידאג להן בזקנתן (יש לקוות), ואני מקבל געגוע לשעתיים שלא יחזרו כמו שאלות מאוד קשות על מסלול החיים שלי שהביא אותי לבחירות האלה.
אבל אנחנו לא פה כדי לדבר עלי, אלא על "365 ימים: היום", ואם אתם מתקשים לקבל את העובדה שזה שם של סרט אמיתי, סמכו עלי, זה עוד החלק הקל.

לפני שנכנס לחלק השני בטרילוגיה המתוכננת, ראוי לענות על השאלה הבוערת: האם צריך לראות את הסרט הקודם כדי להבין מה קורה? התשובה מתחלקת לשניים: החלק הראשון הוא – לא. תחת שום קונסטלציה לא צריך לראות את הסרט הראשון. הוא אסון בכל אספקט, מעליב נשים, פולנים, איטלקים, את השפה האנגלית, את אומנות הסיפור, ואת העיניים של כל מי שרואה אותו. בבקשה אל תצפו בו לעולם.
החלק השני הוא – לא. אני כזכור צפיתי בראשון ועדיין לא הבנתי מה קורה בשני, או בעיקר למה. אז באמת שאין טעם. עם זאת, למען הסדר הטוב, כן נעשה איזושהי תזכורת (ספוילרים לסרט הראשון בפסקה הבאה):

"365 ימים" הוא סרט פורנו-רך מפולין המבוסס על הראשון בטרילוגיית הספרים שכתבה בלנקה ליפינסקה. אותו סיפור אהבה רגיש ומלא מורכבויות שממש לא מזכיר התנהלות בצילוויזציות פרימיטיביות, בו לאורה (אנה מריה סיקולקה), בחורה מודרנית ועצמאית נחטפת על ידי מאסימו (מישל מורונה), מאפיונר שנראה כמו בנם הבכור של אביב אלוש ושור. הוא כולא אותה באחוזתו למשך שנה עד שתתאהב בו, ומחזר אחריה כמו שכל אישה רוצה, על ידי קניית בגדים יקרים והכרחתה לצפות בו עושה סקס עם נשים אחרות. באופן טבעי, היא מתאהבת בו לחלוטין, ומחליטה לקשור את חייה בחייו. עד כאן, משהו שקרה לכולנו. אבל לא כולם מרוצים מהרומן הזה (פחות כי נעשה פה פשע נגד אישה, אלא יותר כי העסק המשפחתי או משהו), והסרט הראשון מסתיים לפני חתונתם המתוכננת של הזוג, כאשר מסתמן לנו שלאורה, והיא בהיריון, מצאה את מותה על ידי מחפשי רעתו של מאסימו.
הסרט, שכתבו וביימו ברברה ביאלוואס ותומש מנדס, עשה בית ספר ל"50 גוונים של אפור" והפך להיות גרסת המבוגרים של "דמדומים" – להיט עצום שפועל נגד מיליוני שנות אבולוציה, טכנולוגיה ובינה אנושית.

"365 ימים: היום בו הליבידו עצר מלכת" מגלה לנו שלאורה שרדה את המתקפה, ואנחנו ממש ימים ספורים לפני חתונתה עם מאסימו, ובעצם כל הקליף-האנגר של הסרט הראשון היה חסר משמעות. מה שעוד יותר קשה לקבל הוא שהסרט כבר נרמל לחלוטין את העובדה שהפשע של מאסימו השתלם. מבחינת "365 ימים" זה לגמרי מקובל וסביר לכלוא אישה בניגוד לרצונה, עברנו את זה כבר, תפסיקו לחטט בעבר, לא צריך לשפוט גבר על ידי פשעי מין מהעבר שלו, לכולם מגיעה הזדמנות שנייה, ולאורה היא דוגמא ומופת לכולנו איך לפעמים אפשר להכיל את זה שגברים פשוט יהיו גברים, ובכלל הם יודעים יותר טוב. נכון, יש קטע שבו לאורה מטיחה במאסימו "אתה חטפת אותי, וזה היה חולני!", אבל היא ממשיכה ב"ועכשיו אני אוהבת אותך ואנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחד" (החלק השני של המשפט הוא ציטוט לא מדויק כי ייתכן ואחת האונות שלי קרסה באותו הרגע, אז מתנצל).

אבל לצורך הדיון, ועד כמה שזה קשה לי, אנחנו נניח את הקטע הזה בצד. אני לא פה להתנשא מעל לאורה, ואולי אם גם אותי היה חוטף מאפיונר עשיר עם רוחב כתפיים של מקרר תעשייתי הייתי זורם. תופעתו לשמוע, זו לא סיטואציה שהייתי בה, אז קטונתי. הבעיה היא אחרי שההלם המוסרי עובר, מה שמתגלה הוא שזאת הייתה המשוכה הכי קלה בחרפה הזו. למעשה, בדיעבד, הזעזוע שלי מהעלילה של הסרט הראשון הייתה כנראה הדבר היחיד שהצליח להיכנס למשבצת של "עניין".

"365 ימים: על איזה יום ספציפית אתם מדברים, בחייאת?" מצליח להיות הרבה, אבל הרבה, יותר גרוע מקודמו. לא רק כי מה שהיה קטסטרופלי בקודם – מהמשחק ועד, נגיד, הכל – עוד יותר נורא, אלא כי הפעם נראה שהבמאי והבמאית נורא רוצים להיות חלק מהבדיחה והמאמץ שלהם פשוט הופך את הכל לנורא עצוב. חלק מ"ההנאה" בסרט הראשון הייתה כי הוא נתפס כחסר מודעות לחלוטין. בימוי השחקנים המחריד, הדיאלוגים הקרינג'יים, השימוש המוגזם במוזיקה, הכל הדהד כמו רצף בחירות שגוי במיוחד של מישהו שבאמת ניסה לעשות משהו ברצינות. בהמשכון יש תחושת עשייה שנובעת מסימפטום "אני לא אמא רגילה, אני אמא מגניבה", בו השניים רצו להראות שהם מבינים מה הקהל שלהם רצה, ונתנו לו את זה בכמויות מוגזמות כדי להיות חלק מהקטע, בשונה מלהיות הפאנץ'-ליין. או שאני סתם מנסה לעשות להם הנחות. כך או כך, אף אחד לא יוצא מזה טוב.

מבחינת הסיפור, סרט ההמשך זהה לתבנית הסרט הראשון, אבל בקטע קיצוני של התסריטאים צריכים לתבוע את עצמם על גניבה. או שאולי אנחנו הצופים צריכים לחשוב על פעילות משפטית, אני עוד מהרהר בזה.
כמו הקודם, גם הסרט החדש נפתח כשלאורה בזוגיות שלא טובה לה, ממשיך כשאל חייה מתפרץ איטלקי שנראה כמו מינוטאור, היא נסחפת לרומן אתו, מגלה שהיא בעצם קורבן, ובלי להיכנס לספויילרים, סוג של אותו קליף-האנגר. זה אחד-לאחד מה שקורה בסרט הראשון! היא לא לומדת, האישה הזו, ואני חייב להודות שכמי שצפה בסרט הזה על אף הקודם, בחיים לא הזדהיתי ככה עם דמות שנופלת בדיוק באותן טעויות.
רוב חלקו הראשון של "365 ימים: אופס עשיתי זאת שוב" פוגש את לאורה שמגלה לתדהמתה שבעלה מאסימו, שכאמור חטף אותה הוא, ואני מקווה שאתם יושבים, חבוב די רכושני שלא ממש מאמין בקידום מעמד האישה. מי היה מאמין. שום דבר שקרה עד כה לא העיד על התפנית הזו באישיות שלו. לאורה סובלת כי היא די משועממת, מרגישה כמו חפץ, טובחת בשפה האנגלית עם כל משפט שיוצא לה מהפה, ועוברת כמו גרסת הפי אלף שי-לי שינדלר. כואב הלב.
אבל אז קורה משהו שמזיז את הסיפור, וכשאני כותב "אז" אני מתכוון חמישים דקות לתוך הסרט. מה קרה עד נקודת הזמן הזו? הו, טוב ששאלתם.

התשובה היא כלום. ואני יודע שהטקסט הזה עובר כקנטרני, אבל נשבע לכם שאני הכי כן כרגע. מילולית, כלום. 50 דקות של מונטאז'ים בהם לאורה ומאסימו עושים סקס, רוכבים על סוסים, הולכים על דיונות, נוסעים במכונית, מאסימו מלקק את לאורה כאילו הוא תורא והיא מיא, משחקים גולף, מביטים בשקיעה. זו באמת המחווה הכי מוזרה שראיתי ל"אינסטגרם של אישה לבנה" מתוך "בו ברנהאם: פנים".
כל חמש דקות, ושוב – אני לא מגזים – מתחיל להתנגן ברקע שיר פופ זול, על רקע תמונות מפולטרות שהבהירו לי שלא מדובר בסרט, אלא רקעים לשירי קאריוקי.
רק עכשיו נחתה עלי ההבנה שישבתי שעתיים בבית שלי מול הטלוויזיה וראיתי רקעים לשירי קאריוקי.

אין רגע בסרט הזה שלא גורם או לצחוק או למבוכה, או לשניהם ביחד במקרה הגרוע. השיא הוא כנראה כניסתו של מי שיטרוף את כל הקלפים – כלומר יכניס את העלילה לבדיוק אותו מסלול של הסרט הקודם – נאצ'ו הגנן. כן, נאצ'ו הגנן, קראתם נכון. כמובן שלא אסגיר מה הסיפור שלו, אבל מדובר בסצנת ההחפצה הגברית המפוארת ביותר שראיתי בחיי, כאשר נאצ'ו – הגנן, כן? – מגיע כאשר הוא טבול כולו באור שקיעה זהוב, וכל גופו המצודד מפורק על ידי המצלמה לגורמים, מהזרועות שלו ועד הפטמות שממש נאבקות להישאר מתחת לגופיית האבא המכה שלו.
את נאצ'ו הגנן, שלגמרי הולך להיות הכינוי שלי בגריינדר מעתה, מגלם סימונה סוזינה, שאולי זכור לכם אחרי שתועד מחובק עם מישל מורונה על החוף, מה שהתחיל גל שמועות שהשחקן הראשי במותג הוא גיי. הייתי ממליץ לכם לעשות גוגל-תמונות כדי להאמין, אבל קחו בחשבון שזה ממש יגרום לכם לשנוא את הגוף שלכם. אז על אחריותכם.

בדקות האחרונות של "365 ימים: עקרות בית נואשות" מתרחש טוויסט מפואר שמבהיר לחלוטין שהמותג הזה בעצם ברמת תכנון של מופע חבובות, אז כמובן שלא אתייחס אליו כדי לא להרוס (אבל וואו, כמה זה מפתה. בשונה מכל דבר אחר בסרט), ואסיים במה שבכלל רציתי לדבר עליו במשך כל הזמן הזה וחיכיתי לרגע הנכון. ואם קראתם את הסקירה הקודמת, אתם יודעים בדיוק על מי אני מדבר. האמת, אני מתרגש…

אולגה, חיים שלנו, סוף סוף מצאה אהבה! הרי ברור מי הכוכבת האמיתית של הסרט הזה, וזאת לא לאורה האשכנזייה-כרפס הזו שלכו תדעו מה סבא שלה עשה בשואה. זאת אולגה, חברתה הטובה של לאורה, נשמה של ברבור. עכשיו גם לה יש רומן לוהט. נכון, גם אולגה נפלה על מאפיונר איטלקי, חייל זוטר של מאסימו, אבל אתן זוכרות את המנטרה שלנו – כל עוד לא חטפו אותך בדייט הראשון, יש עם מה לעבוד.
אז נכון שבדיוק כמו סקס, עלילה, היגיון, סבירות והמשכיות, הסרט הזה שוכח גם מאולגה אחרי שנאצ'ו הגנן משתלט, אבל לפחות קיבלנו קצת חדשות טובות, וגם לה מגיעה סקס על רהיטים בזווית שעלולה לגרום לנקע. נשבע לכם, אם קורה לה משהו רע בסרט השלישי, אני נודר שהרבעון האחרון של נטפליקס יהיה עוד חדשות טובות לעומת מה שיגיע להם. מילה שלי.

אין בעולם אהבה כמו אהבה של אולגה