"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", סקירה

אנחנו בעיצומו של סוף שבוע אינטנסיבי בבתי הקולנוע. יצאו בבת אחת שלושה סרטים שעוסקים בין היתר במחוות, יש בהם משהו מטא, מודעות עצמית לפחות בשניים מהם, התכתבות עם יצירות אחרות וכל אחד מהם לבדו הוא סוג של אירוע. בין "הכול בכל מקום בבת אחת" ל"מלך הצפון", "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" (The Unbearable Weight of Massive Talent) הוא הסרט שמעורר פחות ציפיות ואולי מדובר פחות. וזה בסדר, כי הסרט שביים טום גורמיקן לפי תסריט שכתב יחד עם קווין אטן (השניים כתבו יחד את הסדרה "Ghosted") פונה למי שירצו לצפות בניקולס קייג' מגלם את ניקולס קייג' בסרט שהוא באותה נשימה מחווה של הערכה וחיבה לשחקן האהוב אך המושמץ לא פעם ולאוהבי קולנוע באשר הם, וגם פארודיה על קייג' או יותר נכון על הייצוג שלו כשחקן וגם על משחק וקולנוע בכלל. כל זה, בגישה די קלילה וידידותית בסך הכל, נוחה לעיכול.
בזמן שבין חברים מתנהלת עוד שיחה על האם הקולנוע גוסס (הוא לא, הוא מתכנס ומתפתח לנישות של תחומי עניין ואפשרויות צפייה), עולה מתוכה השאלה שנכונה לכל סרט שמרהיב עוז לצאת עכשיו לקולנוע: האם ראוי וכדאי לצאת בשבילו אל האולמות, או להמתין עד שיהיה זמין על המסך הביתי? ובעוד שאין ספק לגבי שני הסרטים האחרים, אפילו שעוד לא צפיתי ב"מלך הצפון", כי הספקטקל והחוויה הקולקטיבית יעצימו את ההנאה, במקרה של קייג' עושה קייג' ובכן, זה תלוי.

אני נהניתי מחברתו של חבר שאוהב את קייג' כמעט באותה עוצמה שבה הוא נהנה לצחוק עליו. אם זו גם הגישה של מי מכם ומכן, סיכוי טוב שתיהנו מהמחווה החביבה על מסך גדול. היו לא מעט קטעים של צחוק מתגלגל בקול רם באולם. אבל מה שתפס את תשומת לבי, ואני חושבת שאפילו מתאר את הסרט וחוויית הצפייה בו באופן מדויק, היה צליל אנחה קטן ששמעתי בוקע ממישהי שורה לפניי. היא הקפידה לסיים כמעט כל צחקוק שלה במעין "אוווו", כזה שנעשה כשנראה כלבלב או חתלתול צמריריים במיוחד נופלים מתוך שינה אל תוך קערת חטיפים. פחות הצליל שתחשבו עליו כשניקולס קייג' הוא האירוע המרכזי. אלא אם כן גם כאן יש מי שפרצו בבכי בסוף של "קון אייר". בכל זאת, בובת הארנבון וכל מה שעבר עליה. בכל אופן, הציפייה האוטומטית, במיוחד באקלים הנוכחי, מסרט כל כך מטא ועוד עם שחקן שעשה קריירה מלשחק יותר מפעם באופן גדול מהחיים עד כדי גיחוך, היא שנקבל משהו מוגזם, מופרך, צעקני ומטורלל במיוחד. והתוצאה, גם אם חביבה ומבדרת, היא בסופו של דבר יותר רכה וחמודה מאשר קיצונית ופרועה.

במהלך שיווקי מצוין של אולפני ליונסגייט, הם הביאו את קייג', שבדרך כלל מדיר את עצמו ואת מקלדתו ממדיה חברתית, לשרשור של שאלות מעריצים ברדיט. התשובות עוברות ככנות, מלאות הערכה וכבוד למקצוע ולעניין שמביעים בו כאשר קייג' ענה על: תפקידים שונים בקריירה שלו, יחס מהמעריצים, הסרטים שלו שיבחר לשמר לו היה צריך לבחור רק שלושה שישרדו ("לגעת במוות", "לעזוב את לאס וגאס" ו"פיג", כמובן), מה דעתו על המחמאות העדכניות שחלק לו אית'ן הוק על היותו שחקן שמביא סגנון משחק חדש וגדול מהחיים בדומה לענקי הדורות הקודמים (הוא הצטנע וסיפר שהוא שואב השראה מאותם ענקים לפניו ולכן לא, הוא לא מביא משהו חדש) ועוד. בין היתר, הוא נשאל לגבי תפקידים מאתגרים וענה שבמקרה של הסרט החדש הוא היה צריך גם לגלם דמות שהיא ניקולס קייג', ובו זמנית לשמור על אדם בשם ניקולס קייג'. התשובה הזו מגלמת גם את האתגר וגם את המהות של הסרט, לדעתי. ניכר שניסו להיזהר ולא ללכת למקומות שייצרו דמות עלובה או מביכה מדי, למרות שלא חסרים רגעים שמתקרבים לשם, בכוונה ומתוך מודעות. אבל יש משהו בסרט שלא מצליח ללכת עד הסוף עם המהלכים שהוא מבצע, ולכן קל יותר לחבב אותו ואת קייג' על עצם העשייה שלו, מאשר להתפעל ממנו או להיסחף איתו ממש.

בגדול, הסרט מציג לנו שחקן אחד, ניק קייג', שסובל מכך שהוא עובד יותר מדי ביחס למה שנחשב טוב בהוליווד, והוא נמצא במאבק פנימי וחיצוני מתמיד. הוא מסוכסך עם הדימוי שלו, כלפי חוץ וכלפי פנים – כולל כמה שיחות של קייג' עם קייג' על קייג' שהיה אפשר ליהנות מהן יותר, אם לא היה קל לחשוב איך יכלו ללכת כאן למחוזות עוד יותר שנונים במקום להתפשר על גוונים מודעים לעצמם בשיער, די-אייג'ינג וביטים צעקניים. הקריירה שלו היא לא בדיוק מה שהוא קיווה שהיא תהיה, בעודו לוקח אותה ואת עצמו ברצינות די תהומית אבל האנשים שמסביבו, כולל הסוכן שלו (ניל פטריק האריס, שמבליח לרגעים בודדים ולא עושה יותר מדי) פחות.

גם בחיים האישיים, כצפוי, הוא גרוש מאוליביה (שרון הורגן) והוא מדמיין את עצמו כאבא נהדר לבתו המתבגרת (לילי מו שין), כאשר בפועל הוא הורה מנותק מהמציאות וגם מהבת שלו. אין שום חזית בה דברים הולכים כשורה עבורו כרגע, ולכן בחולשתו הוא מסכים ללכת למסיבה פרטית, בתשלום מפואר, באחוזה הפרטית של מעריץ בשם חבי גוטיירז (פדרו פסקל). אלא שבזמן שהמעריץ מרעיף עליו תשומת לב ומתחיל להתפתח סוג של ברומאנס, העניינים מסתבכים בכמה רמות.

ככל שהעלילה מסתעפת ומערבת גם סוכנת CIA (טיפאני הדיש), כך היא מרפררת לעצמה ולסרטי אקשן ולכתיבת תסריטים יותר ויותר. החיבור בין קייג' לפסקל הוא הדבק שמחזיק את הסרט בין בדיחה לסצנת פעולה מודעת לבין עוד קריצה ועוד אזכור של סרט של קייג' שראינו ואהבנו. כי הסרטים המביכים באמת, אלו שברור שעשה כי הוא אכן אחד השחקנים שעובדים הכי הרבה כי נו, חלקם באמת צריכים את הכסף, פחות מוזכרים כאן. קייג' ניחן במספיק הומור עצמי כדי להציג לנו את הרגעים המוגזמים שלו, הצעקניים והצבעוניים יותר ולצחוק עליהם ברוח טובה. כולל הופעת אורח של במאי אהוב ומוערך בתחילת הסרט, שהרצון של קייג' להוכיח לו שהוא האדם המתאים לתפקיד הוא אחד הקטעים היותר מוצלחים ומבטיחים בסרט, שטבולים בצחוק מריר.

בכלל, הסרט במיטבו כשהוא נוגע בכמה נקודות רגישות בנוגע לקריירה של קייג' ושל שחקנים מבוגרים בכלל. אם כי די ברור שהוא מכוון שאלו יהיו התיבול של הרגעים היותר מצחיקים כשהנרטיב מגיע למחוזות שגורמים לקייג' שמגלם את קייג' לנסות ולהפגין כישורים כמו של דמויות האקשן שלו, בסרט שסצנות האקשן שבו לא מתקרבות, בכוונה, לסרטי העבר המדוברים, מה שפותח אפשרויות לדיסוננסים הומורוסטיים פה ושם. רובם לא ממוצים עד הסוף, אבל כן יעלו חיוך או צחקוק. העזר כנגדו, פסקל, מצליח להיות כובש כהרגלו. השחקן שהיה גם אחת מנקודות האור היחידות ב"הקפסולה" בנטפליקס לאחרונה, מציג שוב כישורים קומיים לא רעים בכלל ומספיק כריזמה כדי שנרצה לראות עוד דינמיקה בין השחקן והמעריץ העשיר עם הרקע המפוקפק. גם, ואולי בעיקר, כשהוא מדבר שטויות ומציע דברים תמוהים כמו החלפת נעליים.

הכימיה עובדת בין השניים, ובכל זאת יש באופן בו הם מגלמים את הדמויות משהו מעט עצור, כמעט מאופק, אפילו שמדובר בסרט שמצהיר על עצמו בתור ההיפך המוחלט. שניהם יחד עוברים מסך כבריות לא מזיקות גם כשרובים ואקדחים נכנסים לתמונה. אולי זה כי לוקח זמן עד שהמצב הופך קיצוני באמת, ובינתיים יש לנו יותר דיאלוגים על חברות, משחק וקלישאות של כתיבה תסריטאית, אילוצי הפקה והתערבות אולפנים – מאשר קומדיה פרועה. ואולי זה כי זה בכלל סרט על משהו אחר.

המרכיבים שמדברים על מערכת היחסים של קייג' הבדיוני כאן עם הבת הבדיונית שלו אמורים להיות חלק משני של בניית דמות, קטעים שמסייעים לקדם עלילה ואחר כך להראות התפתחות בזכות החוויות המופרכות עם חבי. אבל התפקוד הכושל שלו כאב מושך מדי פעם יותר ויותר תשומת לב, ומצד אחד פועל כחלק מהותי במנוע העלילתי של הסרט, אבל גם משאיר אותו במחוזות כמעט רציניים, אפילו שהם אמורים להיות קורעים מצחוק. גם מערכת היחסים של קייג' עם חבי היא, הלא, כזו של הכישרון הענק שיכול לפרוס חסותו על המעריץ הצעיר יותר. תוסיפו לכך את הידיעה שבמציאות לקייג' יש שני בנים גדולים (וממש לאחרונה הודיע שהוא מצפה לבת עם אשתו החמישית) ואפשר להבין למה יש בסרט שאמור להיות קיצוני ואולי גם חתרני, הרבה יותר רכות מן המצופה. אותו משהו שמייצר אנחה וצחקוק קטנים יותר, ופחות התקפי צחוק בלתי נשלטים.

ועדיין, מדובר בחוויה נעימה לצפייה, מבדרת ומהנה יותר אם אתן ואתם בין אלו שאוהבים את קייג' ופועלו. בתור מי שהתחילה את דרכה ככותבת על תרבות לפני 13 שנה עם טקסט היתולי שהצביע בנבזיות על כל מה שהופך את קייג' לשחקן שהוא, בינינו, הלוואי שיותר יחשבו שמדובר באמת בכישרון ענק. יש סקירות וסרטים בכיכובו מהשנים האחרונות שהגיעו למקומות ראשונים בדירוג השנתי שלי שמוכיחים שזו עמדתי, ואני עומדת מאחוריה. אפשר לצחוק על הכמות הבלתי נתפסת של סרטים תמוהים עד זניחים שהוא משחק בהם, להתמקד רק ברגעים הצעקניים בהם העיניים כמו מאיימות לזנק מהחורים, ולשכוח שהוא יודע גם לגלם דמויות מינוריות ומאופקות יותר, שיש כאן טווח ואיכויות נוספות. אפילו שכבר קשה לנו לנתק את התדמית של השחקן מהדמות, לא משנה איזו דמות. וזה מה שקורה גם כאן.

"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" קצת אוכל לעצמו את הראש ולא מצליח להתנתק כדי לייצר אמירה חדשה על הדימוי שהוא ניקולס קייג'. הוא כן לוחץ פה ושם על כפתורים לגבי חלומות והתפכחות, לגבי משפחה וחברות, גם אם הוא עושה את זה בגמלוניות של קומדיית אקשן לא קיצונית או חריגה כמו שהיא הייתה רוצה שיחשבו עליה. הוא כן עושה חשק לראות עוד סרטים של ניקולס קייג' וסרטים בכלל, בבית או בחוץ. ואולי זה כל מה שצריך, בעצם.