"פרויקט אדם", סקירת נטפליקס

שבע שנים אינן טווח זמן ארוך במיוחד. מבחינה היסטורית זה בקושי מצמוץ. ובכל זאת, כשמסתכלים על העולם שלנו באמצע העשור הקודם, זה נראה כמו מעידן אחר לחלוטין: מגיפות עולמיות היו עניין בדיוני של סרטים אפוקליפטיים, מנהיגי העולם לא הרגישו כמו נבלי קומיקס, סרטים שפסחו על בתי הקולנוע נחשבו ליצירות פחותות שלא קיבלו שום תשומת לב וזכו לכינוי הגנאי "סרט טלוויזיה", בתל אביב היה אפשר ללכת על המדרכות בלי להידרס, וריאן ריינולדס נראה כמו מישהו שהוליווד משום מה מתעקשת להפוך אותו לכוכב אבל העולם פשוט לא מעוניין בו. דבר מאלו כבר איננו נכון.
אני מתייחס ספציפית לשבע שנים אחורה, כי ב-2015 יצא לבתי הקולנוע סרט אקשן-מד"ב בכיכובו של ריאן ריינולדס בשם "חי פעמיים", והוא היה כישלון מהדהד שאף אחד לא התעסק בו ואף אחד לא זוכר. ובצדק, זה סרט לא מאוד טוב. מצד שני, אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה אם הסרט הזה היה נעשה כיום. הוא כנראה היה יוצא לנטפליקס ולמשך לפחות שבוע אחד היה הסרט המדובר ביותר ברשתות החברתיות ובעולם ביקורות הקולנוע.
בעצם אין צורך לכתוב "כנראה". זו אשכרה עובדה קיימת, ולא פעם אחת ספציפית, אלא כמה. "מחתרת השישה" ב-2019, "לשחרר את גאי" ב-2021 (שיצא לקולנוע והיה להצלחה), ועל אף שאנחנו רק שלושה חודשים לתוך 2022, זה כבר התרחש פעמיים עם "הודעה אדומה" וכעת עם "פרויקט אדם". במרץ 2015 סביר להניח שהיינו מתייחסים לסרט החדש רק אם לא היה שום דבר אחר בקולנוע. עכשיו כשהוא קיים אצלנו בטלוויזיה וכל היקום התהפך, הוא הסרט הכי מדובר של השבוע, נצפה על ידי מיליון רק מעצם קיומו. באיזה טיימליין משובש מצאנו את עצמנו.

"פרויקט אדם" (The Adam Project) הוא שיתוף הפעולה השני, די ברציפות, של ריינולדס – שחקן שהפך לכוכב ענק עם פרסונה שהיא כבר כמעט ז'אנר בפני עצמה – ושל הבמאי בן ה-54 שון לוי, שמעמדו בעולם הקולנוע המסחרי רק הולך ומאמיר.
לוי לא עשה יותר מדי סרטים מצליחים, למעשה רוב הפרויקטים עליהם הוא חתום הם קומדיות שאיש לא לגמרי זוכר ("1 במחיר 12", "ירח דבש מטורף", "לדפוק התמחות"), אבל הנגיעות שלו בתחום הפנטזיה והמד"ב הפכו אותו למין מוציא לפועל נאמן של פס הייצור ההוליוודי. זה קרה בעיקר בזכות "פלדה אמיתית" לפני עשור בדיוק, ולמרות שמאז ביים רק הצלחה אמיתית אחת (ממש כעת עם "לשחרר את גאי"), דריסת הרגל של לוי די משמעותית עם נוכחות בפרויקטים כמו "דברים מוזרים" הנטפליקסית, וכמפיק של עשרות סרטים ביניהם "אהבה ומפלצות" שאיכשהו היה מועמד לאוסקר, ו"המפגש" שהפך אותו למועמד לאוסקר בעצמו. בשלב הזה הוא חתום על לא פחות מ-17 פרויקטים עתידיים, לקולנוע ולטלוויזיה, כולל בימוי "דדפול 3".
האינפורמציה הזו, יחד עם העובדה שעל התסריט של "פרויקט אדם" עמלו ארבעה (!) כותבים שונים, מה שכנראה מעיד על דרך החתחתים שעבר הסרט מהפיץ' ועד להפקה, מבהירים לנו באופן די מוחלט באיזו טריטוריה אנחנו – מוצר הוליוודי שנועד לקסום לקהל, ולהביא לרווחים. גם אם היה מקום לחזון אומנותי, למגע אישי או אמירה יצירתית, הם במקרה הטוב היו משניים לשורה התחתונה: זה סרט שהונדס במפעל לטובת בידור המונים.
למרות איך שזה נשמע אני לא כותב את זה בזלזול, אלא רק מזכיר איך צריך להתייחס לסרט הזה. כאן נכנסת השאלה האם בעקבות זאת ראוי להיות סלחניים אליו או להפך, לצפות ליותר מאנשים שהתקבצו אך ורק כדי לעשות בידור ולכן לא היה מקום לאיזשה סיכונים כמו הרפתקנות או העזה.

הסרט נפתח במרדף חללי בשנת 2050, בו ריאן ריינולדס, בתפקיד כל מה שריאן ריינולדס עשה מאז "דדפול" (הסיבה היחידה שאני זוכר שלדמות שלו קוראים אדם היא, ובכן, די ברורה מאליה), נמלט ממישהו שרוצה במותו. ברגע האחרון אדם פותח שער בזמן ונעלם מעין רואה. אז אנחנו מוצאים את עצמנו בימינו אנו, 2022, כאשר ילד בשם אדם חוטף מכות מבריונים בבית ספר. בגלל קפיצת הזמנים ברור לנו שאדם הצעיר הוא גם מי שיהיה לימים ריאן ריינולדס, וכמובן לא נופתע כאשר החללית של אדם הבוגר מתרסקת בחצר ביתו של אדם הצעיר. "לא נופתע" יתאר גם מילולית כל רגע בהמשך הסרט, בו אדם הבוגר ואדם הצעיר נאלצים לשתף פעולה (בעקבות מהלך תסריטאי שגרם לי לכתם אדום על המצח בעקבות חבטת היד שלי שם) ולהתחמק ממי שהפכה בעתיד לשליטת העולם ודי הרסה אותו. מכיוון שמדובר, כאמור, במוצר הוליוודי, שני האדמים יצטרכו להתמודד עם הדבר שהפעיל כל דמות בסרט מד"ב-פנטזיה אי פעם.
אספר זאת כך: לאחר המועמדויות לאוסקר הוזמנתי להתראיין בתוכנית הרדיו של גלית חוגי וגורי אלפי ב-102FM. כאשר התחלתי לדבר בשבחי "חולית", עצרה אותי חוגי ואמרה שנמאס לה מכל סרטי המד"ב האלה, כי בסופו של דבר הם כולם על אותו דבר – דמות של בחור שצריך להשיג מחדש את האישור של אבא שלו. לא היה לי שום קלף להוכיח אותה אחרת. "פרויקט אדם" לא שינה את זה. להפך.

פה גם ניתן לשאול שאלה אחרת, כזו שעלתה לדיון מעניין על הסרט הזה ממש בפודקאסט The Filmcast – למי הוא מיועד, והאם זה משנה?
מה שבטוח הוא שזה לא סרט למבקרי קולנוע, בטח לא כאלו מעל גיל 25. כשזה מגיע לאלמנטים המרכיבים חוויה קולנועית מסעירה ומומלצת, קשה מאוד לעצור ולהריח את הוורדים של "פרויקט אדם". הוא נשען על מוסכמות מתוך עצלות, התסריט שלו מעליב, האלמנטים הרגשיים לוחצים ומופרזים לרמה של ניכור, ואין פה שום דבר – מהחלקים הטכניים ועד להופעות המשחק – שמגיע לו התייחסות מיוחדת. הכל מרגיש על אוטומט, הכל צפוי, הכל נעשה בעבר ואף יותר טוב.
מצד שני, אם הייתי צריך עכשיו להעביר כמעט שעתיים עם ילד שנע על הגיל של בין יכול להתמודד עם כתוביות ועד, נגיד, 17, "פרויקט אדם" היה יופי של אופציה, על פניו. לא כדי להראות לו את נפלאות הקולנוע, לא כדי לפתוח בפניו עולם חדש ומרהיב, אלא בשביל כיף בידורי שמח ונטול משקעים, שבסופו אולי הוא יזכור להתייחס יותר יפה לאמא שלו. "פרויקט אדם" לא מבקש יותר מדי, לא זמן, לא התעסקות (הוא במרחק שני לחיצות כפתור מאתנו) בטח ובטח ולא מחשבה, ועם זאת הוא כן נותן משהו בתמורה. לפחות בשני שליש ממנו, לפני שהכל יורד לטמיון.
בעקבות כל הפקטורים האלו, היה לי המון רצון טוב לסרט, יחד עם הבנה של מה ולמה הוא "פרויקט אדם", ובאמת שהחזקתי אתו אחלה רוב הזמן, אבל יש דברים שבאמת קשה לעבור עליהם בשתיקה.

על עניין ריאן ריינולדס אני מחליק, כי בסדר, זה הקטע שלו, החתיך השלומיאל המתחכם-כדי-לחפות-על-הכאב וכל הג'אז הזה, והוא עושה את זה טוב. נכון, לא צריך חמישה סרטים כאלה בכל שנה, אבל לפחות ריינולדס טוב במה שהוא בא לעשות. מה גם ששאר השחקנים, שבאו להגיד שורות בשביל לקבל צ'ק וללכת הביתה, עוברים בסדר בין אם בצד הטוב של הסקאלה כמו ווקר סקובל הצעיר, זואי סלדנה וג'ניפר גארנר, ובין אם ממש רחוק בסופה, כמו מארק ראפלו שכל הסיפור הזה קטן עליו בכמה מידות, וקת'רין קינר שנראית באמת ובתמים נדהמת מאילו משפטים מפגרים היא צריכה להגיד.
מה שבאמת הורג כל סיכוי להתייחס לסרט הזה יותר מאשר שווה ערך לבורקס שהגיע טוב כשנתקענו רעבים בתחנה המרכזית הוא שניים: העיצוב והתסריט.

לגבי איך שהסרט הזה נראה, התחושה היא של פארודיה. החורשה שמחוץ לביתו של אדם הצעיר מרגישה אולפנית כאילו זה משהו מסיטקום, והחלליות והנשקים הם ההגדרה של חוסר יצירתיות. ולא, זה שאחת הדמויות מזכירה כל הזמן שזה בדיוק אותו דבר כמו לייט-סייבר לא הופך את זה ליותר טוב. אני די בטוח שמישהו צריך לשלם תמלוגים לכל אחד מהרובוטריקים על מה שקורה כאן. באמת עבודה עצלנית באופן שמקשה להמשיך ממנה הלאה.
כשזה מגיע לכתיבה, זה אולי הדבר היחיד שלוקח את תשומת הלב השלילית מאיך שהסרט נראה. האמת היא שרוב הזמן אפשר ממש לעבוד על להדחיק את כל הטמטום של העלילה – ושוב, אני חייב להזכיר שהסיבה היחידה שאדם ואדם נאלצים לשתף פעולה היא כי הבוגר פצוע ולכן רק הדי.אן.איי של הצעיר יכול לתפעל את מערכת החללית, נשבע לכם שזה משהו שמופיע בסרט וכנראה אף אחד לא פוטר בעקבותיו – עד שמגיעה המערכה השלישית, זו שמתרחשת ב-2018. מאותו הרגע "פרויקט אדם" הוא באמת ובתמים ביזיון. אין לי מילה אחרת. לא תמצאו שם שום דבר שאפילו מתקרב לסביר, חוסר התשומת לב לפרטים מכעיס, והסרט כולו נראה כמו מישהו שמעמיד פנים שהוא שיכור כדי להתחמק מכמה דברים ממש סתומים שהוא ואמר. ואז, כשהסרט מעז לבקש מאתנו להיות מושקעים רגשית, אני דמיינתי לעצמי מפלצת שעשויה כולה מסרטי "אמבלין" של ספילברג-קנדי-מרשל מתרוממת מהקרקע (עשויה מאפקטים פיזיים, כי CGI זה ללוזרים) ומתקדמת עם עיניים רושפות כדי לדרוך על שון לוי. זאת בדיחה מה שקורה שם.

הטיעון של "זה לא סרט בשבילי" תקף פה, אני באמת מאמין בזה. מצד שני, בתור מי שהצליח להעריך דברים כמו "מלחמת האלים" ו"פרויקט פאוור", ואפילו למצוא את הטוב שב"הודעה אדומה" ו"לשחרר את גאי", אני יודע שכשמשהו עובד, הוא עובד. "פרויקט אדם" עושה את זה רוב הזמן, אבל בישורת האחרונה הוא מתרסק כמו חללית אל תוך יער שעשוי מקרטון. לא נורא, עוד כמה דקות נטפליקס תוציא עוד סרט מהיר ועצבני עם ריאן ריינולדס, ואף אחד מאתנו לא יזכור את מה שקרה פה עכשיו.