מאז תחילת החודש נדמה שיש בעיקר סרט אחד בשיח הציבורי, ״באטמן״ (The Batman) של מאט ריבס. אצלנו כתב עליו אור ואני לגמרי מסכים עם דעתו, עם הבדל אחד: בניגוד אליו, לא נהניתי משום דבר בסרט. אולי ברמת הרעיון בלבד. כתבתי על הסרט לגלריה של ״הארץ״ אבל החוויה לא נתנה לי מנוח. תהיתי אם כשלתי להנות כי כבר ראיתי את כל הדברים שהוא מנסה לעשות ורוצה להיות בסרטים קודמים של ״האביר האפל״ (בעיקר בטרילוגיה של נולאן שזכתה לשם המאחד הזה), או אפילו ב״ג׳וקר״ של טוד פיליפס. בדיוק כמו הסרט ההוא, התחושה היא ששוב נלקחו שני סרטים מכריעים בפילמוגרפיה של במאי אחר, במקרה זה ״שבעה חטאים״ ו״זודיאק״ של דייויד פינצ׳ר, ואז הוחלפו שמות הדמויות באלה של הקומיקס, בתקווה שזה לא יפריע למי שישימו לב. זה אכן לא הפריע לי, אבל הוריד את מפלס ההתלהבות אל מתחת לאפס. לכן, החשש הכי גדול שלי היה שנמאס לי מבאטמן אהובי (כרגיל, אני נכנע לתעתיק העברי המבלבל ומשאיר את בטמן לסרטים של נולאן, שלא היו תחת).

כדי לבדוק את העניין החלטתי לצלול אל הקומיקסים של איש העטלף שהשפיעו במודע ובמוצהר על הסגנון או העלילה של ״הבאטמן״ הנוכחי. הממצאים החד-משמעיים הם שממש לא נמאס לי מאיש העטלף או מעוד גרסאות שלו, רק מסרטים הוליוודיים מנופחים שמתחת לחליפה הם כחושים וחיוורים. הדרך בה הממצאים האלה הושגו היא צפייה בגרסאות מונפשות לסיפורי הקומיקס, כיוון שאני לא חובב של הפורמט עצמו. הלוואי שהייתי יכול לספר איך קראתי חוברות מאויירות של הצלבן בגלימה בילדותי, בעודי מחכה לאוטובוס הצהוב שייקח אותי מבית הספר שלי בברוקלין. אבל האמת היא שאני בעיקר זוכר את עצמי המתבגר שואל בחנויות ספרים בראשון לציון של סוף הניינטיז אם יש מדף קומיקס ואז מוצא בעיקר ״זבנג!״ (שזה על הכיפאק). בהמשך גיליתי את תל אביב ואף קראתי קומיקס, ולא רק של באטמן, אבל לא התפתחה חיבה. כנראה שאני פשוט מעדיף את התמונות שלי נעות.

לכן הטוב מכל העולמות בעיניי הוא באטמן באנימציה, באטמנימציה אם תרצו. הבאטמן ״שלי״ היה קווין קונרוי מהסדרה המצויירת של תחילת שנות ה-90, שהולידה גם סרטי קולנוע או וידאו, כפי שנקראו אז. על ״מסכת התעתועים״ מ-93, למשל, אפשר לקרוא אצלנו בפוסט המרוכז של לירון, נושאת הלפיד בסריטה לבאטמנים המונפשים שממשיכים עד היום. כיוון שהיא מקפידה לשוב ולעדכן בעניין הזה, קיבלתי את רשותה להתייחס בעצמי לסרטי האנימציה שמבוססים על הקומיקסים אותם ציין ריבס כהשראות והשפעות על גרסתו שלו לבלש הטוב בעולם. צפיתי בהם בשירות HBO MAX ואני לא משוכנע איפה הם זמינים לצפייה בישראל. לא יהיו ספוילרים לסרט החדש, אבל כן אדון בקווי עלילה ושלל נושאים מן הסרטים שאמנה, מה שאולי יכול להשליך חלקית על המתרחש בו. אז קחו בחשבון כמה נקיים תרצו להגיע לצפייה ב״באטמן״ הטרי יותר.

היחיד שאין לו גרסת סרט הוא הקומיקס ״Batman: Ego״ של דארווין קוק משנת 2000, ולכן קראתי את החוברת. הוא נחשב ליצירת הביכורים של האמן הקנדי, שכבר אינו איתנו מאז 2016 אבל השאיר אחריו מורשת מרשימה, גם בזכות יצירה זו שהיא אכן מרשימה. היא מתחילה עם מונולוג ארוך של באטמן על רקע שני פשעים, האחד מסתיים בלכידת הג׳וקר והשני בטרגדיה שבאטמן לא ממש היה יכול למנוע. בכל זאת הוא שב מעונה אל מערת העטלף, ומוצא שם אויב ותיק ובלתי מנוצח – הוא עצמו. מכאן מתנהל המשך הקומיקס בתור שיחה פנימית ופסיכוטית, עם הפסקה להתקוטטות מדי פעם, בין ברוס וויין והאנשה דמונית של באטמן כרעיון – הפחד שהכה בו כילד והשחיר את ליבו, מהול בתאוות הנקם שלו המתועלת ללוחמה בפשע ובעצם הידיעה שלא את כולם אפשר להציל (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט ושל אותו באטמן אגו/איד).

זה הרבה פחות טיפשי משזה עלול להישמע, לפחות במהלך הקריאה וברגע שנכנסים לזה. העבודה של קוק בתור כותב ומאייר בהחלט מסייעת לכך. חלק מהעמודים ממש מבריקים בשימוש שלהם במדיום, ומי שמכירים את המיתולוגיה של באטמן יהנו מהרפרנסים שמגיעים בכמויות. השיחה הפנימית והמאויירת הזו כנראה השפיעה על בחירת הנושאים של ריבס, בדגש על הכלל של באטמן לא להרוג כדי להבדיל עצמו מהפושעים שהוא נלחם בהם, האופן שבו הדמות המיתית הזו יוצרת את הנבלים שלה בעצמה, היותו של באטמן סמל הנקמה אבל גם התקווה של גותהאם, והתחושה שברוס וויין הוא אדם רדוף ואפילו פסיכי כמעט כמו המטורפים שהוא כולא בארקהאם. הכל מוגש באופן נהיר אבל לא לוחץ מדי, ההיפך הגמור מהסרט שהוא גם עכור תימטית וגם נורא מתאמץ להסביר את עצמו, לשווא בעיניי. זה יהיה מוטיב חוזר בפוסט הזה, אזהיר מראש.

Batman: The Long Halloween

בפוסטים שלה על הבאטמנים המצויירים, לירון מציעה שאולפני וורנר ו-DC בעצם נעזרים בסרטים הללו לפעמים כדי לבדוק את השטח ואת תגובת המעריצים לגרסאות וסיפורים מסוימים של איש העטלף. הסרט הנ״ל, שהופץ דיגיטלית בשני פרקים במהלך 2021, תומך בטענה הזו. ריבס אמנם ציין את הקומיקס הזה כהשראה אבל לא ממש פירט איך סגמנטים עלילתיים שלמים, משפטים מדויקים, רעיונות מרכזיים ואפילו קצת ויזואליה – כל אלה ועוד מצאו את דרכם מ״ליל כל הקדושים הארוך״ אל סרטו שלו. זה נכון שבגלל חוקי מתן הקרדיט בקולנוע האמריקאי מספיק לציין שהסרט מבוסס על הדמות שיצרו בוב קיין וביל פינגר, אבל ההשפעה של הקומיקס המסוים שכתב ג׳ף לואב ואייר טים סייל ניכרת על ״באטמן״. במקור, הקומיקס פורסם על פני 13 חוברות בין 1996 ו-1997 והצלחתה הולידה שני המשכונים. גם אם כמעט כל הנבלים הוחלפו ועלילות המשנה נמחקו או השתנו מאוד במעבר למסך הגדול, יש פה שלד סיפורי זהה, תימות דומות והמון רגעים שמתכתבים זה עם זה. אפילו בלי לקרוא את הקומיקס, אני מעדיף את הגרסה הזו, שאורכה כמעט כמו ״באטמן״ החדש – שני סרטים של כ-85 דקות.

שניהם בוימו בידי כריס פאלמר ועובדו לתסריט על ידי טים שרידן, הצוות שהיה אחראי שנה קודם לכן לסרט האנימציה ״Superman: Man of Tomorrow״. לרעתם ייאמר שהסרט יפה יותר כשהתמונות עומדות והרבה פחות בתנועה, שזה קצת בעייתי בסרט אנימציה. חמור מכך, היה משהו חסר חיים במשחק הקולי, בעריכה ובבימוי, איזו מן נוקשות שלקח לי הרבה זמן להתרגל אליה. אבל הסיפור כל-כך טוב שפשוט נסחפתי פנימה, נשאבתי אל העושר של העולם המתואר, שיש בו מצד אחד מכוניות מסרט גנגסטרים של שנות ה-30 אבל גם מחוות מאוד בולטות ל״הסנדק״ ולקולנוע סבנטיזי. עולם הפשע הוא רק הרקע ליופי של תעלומה בלשית – מעניין לעקוב אחריה ולאסוף רמזים, כיף לטעות בניחושים ועוד יותר להיות צודק בסוף, חצי צעד לפני הסרט/ים אחרי שהוא היה שניים לפניי רוב הזמן. ככה עושים זה, מאט ריבס-חמיצר.

״לא חשבתי שבאטמן יצטרך להיות בלש״ מתוודה ברוס וויין (ג'נסן אקלס) בפני אלפרד (אלסטייר דאנקן) אחרי פעם נוספת שכולם אומרים לו כמה הוא גרוע בתחום, כך שהכינוי ״הבלש הטוב בעולם״ מרחף מעל היצירה באירוניה. הוא בכל זאת יצדיק אותו לא פעם בסרט הכפול, שנהנה לשחק עם הידע המקדים של הקהל על הדמויות. זה אומר שמצד אחד יש כל מיני אזכורים וחידודים ליודעי חן, אני מודה שקלטתי רק את הברורים מאליהם והלכתי לאיבוד באינטרנט בניסיון להבין את השאר. מצד שני ומגניב הרבה יותר, מצאתי רגעים בהם הסרט מתעתע בי דווקא בגלל הדעות הקדומות ומשתעשע עם מה שנראה כמו אירועים קאנוניים בהם הוא עושה כבשלו. אולי זה הזמן להיכנס קצת לעלילה כדי שתוכלו לנחש גם.

הסרט מתחיל בסצנת חיסול בליל כל הקדושים, האמבטיה האחרונה של מאפיונר שהוא אחיינו של ראש משפחת הפשע קרמיין פלקוני (טייטוס ווליבר). הרוצח השתמש באקדח שהקנה שלו מכוסה מוצץ, והותיר אחריו בזירת הפשע פנס דלעת המתאים לחג כרמז היחידי. מפכ״ל המשטרה גורדון (בילי ברק) משתמש בזרקור העטלף כדי לזמן את באטמן ולהכיר לו את התובע המחוזי החדש והשאפתן, הארווי דנט (ג׳וש דוהמל). האחרון מרוגז במיוחד על החיסול משום שהאחיין של פלקוני היה אמור להעיד בבוקר, מה שהוריד לטמיון עבודה משפטית ומשטרתית שנמשכה מזה זמן רב. השלושה כורתים ברית באותו לילה להפיל את פלקוני ויהי מה, אבל מגלים כבר בחג הבא שיש להם משימה נוספת – לעצור רוצח סדרתי שפועל רק בחגים, ומשאיר אחריו את כלי הרצח ו״מתנה״ ברוח אותו יום בלוח השנה. למזלם, מדובר בחגים אמריקאיים ונוצריים, כי אם הסרט הזה היה מתרחש בישראל הייתה להם הרבה יותר עבודה.

רוחב היריעה של היצירה מאפשרת לא רק לפרוש את תעלומת הרצח ההולכת ומתרחבת מבחינת מאגר החשודים, אלא גם להראות את המחיר האישי שמשלמים שלושת הגיבורים. דנט מתחיל לאבד אחיזה בשפיותו וכמעט שוכח באיזה צד הוא של החוק, בעודו מתרחק מאשתו (ג׳ולי נייתנסון) הצופה בבעלה מתמסר לעבודתו התובענית. כולנו יודעים איך זה ייגמר כשמדובר בדמות של הארווי דנט וזה עדיין מעניין. גורדון אף הוא מאכזב את משפחתו מדי חג כשהוא נקרא לעוד זירת פשע, אבל מדובר באדם שהוא סלע ותזכורת עבורי כמה אני אוהב את הדמות שלו (עוד על כך בסרט האחר בפוסט זה). המרכזי הוא כמובן הסיפור החצוי של ברוס/באטמן, בסרט שכל כולו כפילויות וחצאים.

בתור היורש של אימפריית וויין, ברוס מקורב אל משפחת פלקוני דרך אביו – תומאס וויין הציל את חייו של קרמיין, ועשה עסקים עם אביו, ״הרומאי״ המקורי. מוטיב חטאי האבות זולג גם אל קו העלילה הצידי של באטמן שיש לו שותפה ללוחמה בפשע – קאטוומן (נאיה ריברה, שהלכה לעולמה באופן טרגי ב-2020 וזהו למעשה הקרדיט האחרון שלה). כל זאת בזמן שברוס יוצא עם סלינה קייל והמתח המיני בין איש העטלף ואשת החתול גואה, מבלי לגרוע מהיותה דמות עצמאית ומעניינת בפניה עצמה. שוב לתשומת ליבו של במאי הוליוודי ששמו מתחרז עם איכס. הוסיפו לכל זה צלקות בצורת שריטה על פניו של פלקוני ותקבלו עוד ליפוף של עלילות משנה האחת בשנייה, אפילו מבלי להזכיר שורה של דמויות נוספות במשפחת הפשע או אצל התחרות שלהם על שליטה תת-קרקעית בגותהאם, משפחת מארוני.

אפילו אם הסרט היה רק באטמן הנלחם בפושעים מן המניין ומנסה לתפוס רוצח סדרתי, בעוד ברוס נאבק עם הקשרים של משפחתו למאפיה, הייתי מקטלג את ״האלווין הארוך״ בתור חוויה מספקת. אבל כיוון שזה בכל זאת קומיקס/סרט של באטמן יש עוד המון נבלים איקוניים של הצלבן בגלימה, שאינם קשורים לעלילה המרכזית אבל ממש נהניתי מכל הסחת דעת שהם מספקים. אפילו אם זה מישהו כמו ״קלנדר מן״, נבל משני שהוא החשוד הראשון מסיבות מובנות, מעין חניבעל לקטר של באטמן בניסיון להבין איך פועל הרוצח, המכונה הולידיי. הופעתו מצמררת בזכות השחקן שמגלם אותו בקולו, דייויד דסטמלצ׳יאן (שנהיה מומחה בגילום נבלי DC משונים, שהרי הוא גם איש הנקודות ב״יחידת המתאבדים״).

מלבדו משתוללים כולם: מפויזן אייבי והפינגווין דרך הדחליל והכובען המטורף, מקילר קרוק ועד ג׳וקר שאי אפשר בלעדיו. אגדת הדיבוב טרוי בייקר (ג׳ואל מ-״The Last of Us״, סאם דרייק מ״אנצ׳רטד״ ואפילו באטמן בסרטי אנימציה אחרים) עושה איתו יופי של עבודה ומשיב את הכיף הכאוטי והפסיכוטי לדמות שראינו בעיקר גרסאות מיוסרות שלה לאחרונה. אולי אפשר להגיד את אותו הדבר גם על באטמן עצמו, שיש בו משהו שבור גם כאן, אבל לפחות ברוס וויין מנסה לאזן זאת. שמישהו יתייג כבר את מאט ריבס ונעמיד פנים שהוא קורא עברית או שאכפת לו.

Batman: Year One

״באטמן: שנה ראשונה״ היא אחת הגרסאות הכי משפיעות של הדמות, שכתב פרנק מילר ואייר דייויד מזוקלי (או מזוצ׳לי, תלוי כמה אמריקאים אתם) והתפרסמה ב-1987. אותה כן קראתי, מזמן, כי היא נחשבת להשראה רצינית על ״באטמן מתחיל״ של נולאן. שמחתי להתרענן עם העיבוד למסך הקטן שנוצר ב-2011 בבימוי סאם ליו ולורן מונטגומרי, שניהם ותיקי סרטים מונפשים של DC, ועל פי תסריט של טאב מרפי (״גורילות בערפל״ ולא מעט סרטי אנימציה של דיסני). זה מדהים כמה מהד.נ.א. של סיפור המקור הזה מצא את דרכו אל המון גרסאות קולנועיות של איש העטלף לאורך השנים, בעיקר כי הוא מקום טוב להתחיל בו – גותהאם מזוהמת מרוב פשע ברחובות ושחיתות במשטרה ובצמרת השלטון, כאשר ברוס וויין הצעיר חוזר אל העיר אותה נטש (אחרי אימוני נינג׳ה במזרח הרחוק) ונשבע לנקות אותה.

אבל האמת היא שברוס אינו בהכרח גיבור הסיפור וזה לבטח לא סיפור המקור רק שלו. ג׳ים גורדון, לימים מפקד המשטרה הקשוח והמנוסה של גותהאם שיודע לעבוד עם באטמן, הוא רק שוטר צעיר שמגיע העירה אחרי העברה. בגרסת הסרט זהו גורדון אידיאליסט אך מלא בוז לתחום העיסוק שלו, ג׳ינג׳י ומשופם כמובן, שהמשקפיים שלו בוהקים בלבן כמו העיניים של באטמן בכל פעם שהוא נכנס למצב גיבור-על בעצמו. הו כן, גורדון מחלק אגרופים להמון פרצופים בסרט, חוטף לא מעט בעצמו, וחושף טורסו של דוגמן בסצנות בהן הוא לא מצליח להירדם לצד אשתו ההרה. אולי ארה״ב שיבשה את תודעתי מספיק כדי שהביטוי היחיד שמצאתי כתגובה הוא פאק יה.

בפתיחה, גורדון מתאר את גותהאם בתור הגיהנום שלו ואף מעיר כי זה אינו מקום מתאים להקים ולגדל משפחה. בכל היכרות עם עוד שוטר ביחידה מתגלה עד כמה הוא צודק ועד כמה העיר רקובה עד היסוד. גורדון מבסס עצמו ככוח חיובי בתוך משטרת גותהאם בדיוק כשמתחיל לפעול בה מחסל פושעים עצמאי, אותו עדי ראייה מתארים כעטלף ענק שיש לעצור. בתור בונוס עצום, מי שמדבב את גורדון הוא בריאן קרנסטון, המעולה גם בתור דמות מצויירת. זה קריטי משום שיש לו לפחות אותו כמות מונולוגים פנימיים כמו לברוס וויין.

את ברוס/באטמן מדבב בן מקנזי, מי שלימים יגלם בסדרה המצולמת ״גותהאם״ את…ג׳יימס גורדון. ליהוק מודע לעצמו ללא ספק, אבל הבחירה בו להיות ברוס של ״שנה ראשונה״ נתקעה לי בגרון. המשחק הקולי שלו קצת עצי וגוון הקול שלו לא מתאים בעיניי לשתי הפרסונות – בן העשירים המיוסר ובאטמן בתחילת דרכו כלוחם צללים. גם אם לוקחים בחשבון את עניין הגיל וחיפוש הדרך, כולל סצנה מכוננת בה הרעיון של תחפושת עטלף מתפרץ אל תודעתו כמתוך חלום/חלון. אלמנטים שריבס כנראה שאל מכאן לסרטו הם ההפרדה הברורה בין היום והלילה, המודגמת כאשר אלפרד (ג׳ף בנט) שואל האם להכין את חליפת העטלף וברוס עונה ״אף פעם לא לאור היום״. ברוס הוויג׳לנטי הוא מתנייד באופנוע ועוטה איפור שאמור להפוך אותו בלתי ניתן לזיהוי, עוד אלמנט הנוכח ב״הבאטמן״.

דמויות נוספות שמככבות כאן וגם בסרט החדש (וכבר הוזכרו בפוסט זה) הם הגנגסטר קרמיין ״הרומאי״ פלקוני (אלכס רוקו) וסלינה קייל (אלייזה דושקו). מוזר שגם כאן, כמו בסרט של ריבס, לא ממש יודעים מה לעשות עם הדמות שלה מלבד להחפיץ אותה. היא מופיעה לראשונה כעובדת ברובע החלונות האדומים של גותהאם, מה שמסביר מאיפה השיגה את חליפת העור שהיא עוטה בתור קט-ברגלר/קאטוומן, אבל לא את שינוי הקריירה הפתאומי (זה משפט שהיא אומרת בסרט, לא אני). כיוון שזה בכל זאת גם הסיפור של גורדון, יש לא מעט דמויות נוספות של שוטרים שחלקם מצאו את דרכם לסרטי קולנוע של באטמן, דוגמת מפקח המשטרה לואוב (ג׳ון פוליטו), אבל גם בלשית שלא הכרתי בשם שרה אסן (קייטי סאקהוף), שאחרי בדיקה קצרה גיליתי שהדמות אכן נוצרה בידי פרנק מילר.

זה המקום להודות שבכל יצירה של מילר שקראתי או ראיתי עיבוד שלה, עיצוב הדמויות שנחשב לפורטה שלו תמיד מאכזב בעיניי. ניקח לדוגמה שוב את גורדון, שזוכה להמון זמן מסך לטובת אפיון ברור. קל להיות בעדו בגלל קונפליקט חיצוני (השוטר המצפוני מדי בתוך מחלקה מושחתת) ופנימי (הרצון לעשות את הדבר הנכון המתנגש עם הפרנסה של ושל משפחתו), שניהם המנוסחים היטב. אבל מתישהו, בניגוד לכל פעולה או מחשבה אחרת שהוצגה עד כה, גורדון יחשוף פגם אישיותי ויפעל באופן המנוגד לאופיו. סתם כדי לסבך את הסיפור. הסיבוך אכן מוסיף מורכבות אבל זה לא הוגן להנחית את זה משום מקום על הקהל, במקום לשתול רמזים לאורך הסיפור שיהפכו רגע של חולשה לבלתי נמנע ולכן טרגי יותר. כאמור, אפשר לשאול את השאלות הללו לגבי רוב הדמויות של מילר, שהסטטוס האגדי שלו עדיין נשגב מבינתי.

הרבה יותר קל בעיניי להנות מן הסיפור עצמו, על גותהאם כעיר ללא תקווה, בה שוטרים וגנגסטרים מעורבים באופרציית סמים עד ששני אנשים משני עברי החוק מחליטים עצמאית להיות סכר שיעצור את הביוב המוסרי. אפשר גם להפיק הנאה מן היעילות בה מועבר הסיפור, לעתים בסצנות קצרצרות ותמיד בליווי תאריך על המסך שהופך הכל למאוד תהליכי (אולי אפילו יותר מאשר הסרט המוזכר לעיל ובו יש רוצח הנעזר בלוח השנה) ומסתיים אחרי 64 דקות של סרט בלבד. גורם נוסף להנאה היא האנימציה הדו-מימדית שמצד אחד לא נכנעה לטרנדים של השנתון שלה, ומאידך כיבדה את המקור הקומיקסי בלי להתחנף (נגיד, בלי טכניקת הצביעה המנוקדת של החוברות עצמן). אם כי אפילו בתור ילד היה לי קשה עם היעדר הלובן בעיניים של הדמויות האנושיות בסדרות שצויירו בסגנון זה, יחד עם התזכורת שהדבר הכי מפחיד בבאטמן הן העיניים שהן קווים לבנים לגמרי, אפקט שאי אפשר באמת להשיג בקולנוע (זאק סניידר ניסה ורק התקרב).

״שנה ראשונה״ גם מכיל מחוות חוץ-באטמניות ותוך-אמנותיות, למשל דיינר בשם ״הופר׳ס״ שמאוד מזכיר את הציור המפורסם ההוא מאת הצייר שזה שם משפחתו. אבל עיקר הגדולה שזיהיתי ביצירה הזו היא ההקבלה החוזרת בין גורדון ובאטמן, שניים עם מטרה משותפת של חתירה לצדק ושיטות שונות מאוד להשיג אותה: גיבור לאור יום שזוכה בליבה של התקשורת דרך מעשים אציליים ומינון נכון של דיבורים לעומת אלימות, ונבל בעיני העיר (בתחילת דרכו) שהופך לאביר האפל שלה, על ידי הטלת מומים ואימה בליבם של הפושעים באשר הם. גם אם לא השתגעתי על היצירה הזו בשתי הפעמים והצורות שחוויתי אותה, אני לגמרי מבין מדוע היא כה נחשבת וכיצד היא נבחרת שוב ושוב כבסיס לסרטי קולנוע ענקי תקציב, או סדרות נלוות ביקום של DC שמגיעות לטלוויזיה.