"ג'קאס לנצח", סקירה ומצעד עשרת הרגעים הטובים ביותר בסרט

דבר ראשון שכדאי שתדעו: הטקסט שאתם עומדים לקרוא נכתב על ידי אדם בחלק השני של שנות השלושים לחייו, שבאופן מודע וצלול יצא מביתו בעת ערב סגרירי עם שני חברים, ונסע דרך פקקים אל עיר סמוכה למקום מגוריו כדי על מסך גדול בדקות ארוכות של אקסטרים קלוז אפ על חור הישבן של איש בן חמישים. לא רק זה, כותב שורות אלו גם נשאר באולם, עם חיוך די גדול, כאשר המצלמה התמקדה בזוחלים ורמצים שנושכים ועוקצים פנים של בני אדם, בקונטיינרים מלאים נוזל זרע של חזירים, וביותר אשכים ממה שהוא ציפה לפגוש לפני חודש הגאווה. הפעם היחידה שהוא הסט את מבטו מהמסך הייתה באתגר שכלל עכביש מאוד גדול וקסדה אטומה. שם היה הגבול שלו.
אני מספר לכם את זה ככה כדי שתדעו שאולי לא צריך לסמוך יותר מדי על שיקול דעתו של אותו האדם, ולכן אתם יכולים לפקפק או לבטל כל דבר שיאמר על ידו כעת, או עד סוף הזמנים. רציתי פשוט להניח את זה על השולחן.

הפירוט בפסקה הקודמת מעיד על דבר אחד בלבד – חבורת ג'קאס חזרה לקולנוע. לראשונה מזה עשור, ובפעם הרביעית מאז 2002, חבורת האמריקאים שהפכה ללהיט MTV עם סדרת מתיחות ותעלולים שדחפו את יכולות הגוף האנושי – ובהחלט אתגרה את הנורמליות ואת האינטליגנציה של בני האדם – התאחדה בשביל "ג'קאס לנצח" (Jackass Forver) כדי להצחיק, להחריד, להדהים ולגרום לנו לשאול שאלות על המסלול שחיינו עשו עד הנקודה בה בחרנו לבלות איתם זמן.
ג'וני נוקסוויל הקפטן של החבורה, סטיב-או, כריס פונטיוס, דייב אנגלנד, ווי מן, דיינג'ר ארן ועוד (היחיד שבולט בהיעדרו הוא ריאן דאן שהלך לעולמו ב-2011 לאחר תאונת דרכים כשהיה בן 34), בגיבוי כמה שחקנים חדשים והבמאי הקבוע ג'ף טרמיין, כולם יעמדו בפני אתגרים די קיצוניים, חלקם נטולי סיכון פיזי אבל חלקם הביאו לאשפוז, בסרט שכולל עשרות סגמנטים קצרים שנעים בין המבריק למחריד. ההבדל הוא שכשהכרנו אותם הם היו באיזור גילי ה-20-30. עכשיו הם נושקים לחמישים או מעבר. לא אשקר, זה מוזר.

מי שקיווה לקאמבק מוצלח יום חגו הגיע. "ג'קאס לנצח" מספק בדיוק מה שאנחנו רוצים ממנו, ובשונה משאר הסרטים כרגע בקולנוע, הוא גם חוויה שיתופית מצוינת כי חלק משמעותי מההנאה קיים בעקבות תגובות הקהל על הסקאלה של התפרצויות צחוק מטורפות ועד צווחות אימה. וכן, על שאף שאני לא מזלזל בחרדה שעברה על חברי ג'קאס, חייבים להגיד שיש פה אלמנט דחיפה לאקסטרים גם של הצופים. מכיוון שראיתי (באופן מסודר) רק את הסרט הראשון ואת זה לשמו התכנסנו, אני לא יכול להשוות או לדרג ביניהם, אבל כמו עם יציאת 2002 גם במהלך החדש היה איזשהו שלב בנקודת האמצע שתהיתי האם אני באמת יכול להחזיק שעה וחצי כזו.
בסופו של דבר הצלחתי, ואני אפילו שמח לגבי זה. בגלל שהקונספט של "ג'קאס" הוא פרקים קצרצרים שבאים ללא הפסקה, האדרנלין לא עוצר גם ברגעים שעובדים פחות טוב. יש מעט מאוד זמן להזדעזע ממשהו אחד, כי כבר אחר תופס את תשומת הלב. מהבחינה הזו אפשר לשבח את בניית רצף המערכונים והאתגרים, כי זה בקלות יכל להיות בלתי נסבל.

יש כמובן גם כמה אספקטים מוסריים שעולים לראש בזמן הצפייה ב"ג'קאס לנצח". אמנם כל המשתתפים עושים זאת במודע ועם הבנת הסיכונים כבר מעל לעשרים שנה (לא מדובר בקורבנות רחוב תמימים או כאלה שלא יודעים לגמרי למה נכנסו), אבל לעיתים המבט על פניהם, כמו גם צחקוק עצבני, יכולים להעיד על תפיסה מוגבלת משהו של המציאות. שאלת הרצון החופשי כאן בהחלט יכולה להיות נושא לדיון. אבל יותר מזה, גם אלו הוותיקים והמנוסים שבחבורה לפעמים מבינים שהחוויה שהם עומדים לעבור מול המצלמה היא הרבה יותר ממה שהם חשבו. הרגעים המצמררים ביותר בסרט הם הבעות האימה שלהם לאחר שהאתגר הסתיים. לעיתים הם בכזו פוסט-טראומה שהם מסרבים להאמין שזה מאחוריהם, ומביטים כמו חיה רדופה מסביבם מנסים להבין מאיפה תגיע המכה הבאה. אנחנו כצופי קולנוע – למרבה המזל – לא רואים אימה אמיתית בעיניים של האנשים על המסך, ו"ג'קאס לנצח" מאפשר לנו את זה.
באופן אישי, לי הדבר גרם לזוז באי נוחות יותר מהכל הוא השימוש בחיות לטובת חלק מהמשימות, על אף שבאמת לא נראה שהייתה פה התעללות או משהו שמתקרב לזה. כמובן שהסרט מדגיש שאף חיה לא נפגעה במהלך הצילומים, אבל עדיין לא יושב לי טוב להשתמש בחיות לטובת שעשוע, גם אם לא מעורב בזה טיזוז, כמות רבה של טייקים או גרימת לחץ מסוג כזה או אחר. הייתי ממליץ לכם על הסרט הזה בלב הרבה יותר שלם אם לא היו חיות במהלכו, אבל מה שנמצא על המסך לא באמת מטריד בהקשר הזה. בעיני, לפחות.

התמונות באדיבות פורום פילם

מה שמדהים, מעבר לכך שחבורת ג'קאס עדיין עושה את הדברים האלה ועוד בגיל בו רוב האנשים נאנחים בכבדות מפעולות כמו ישיבה על ספה, יש בעצם דור חדש של צופים שממשיך להגיע. "ג'קאס לנצח" היה הצלחה גדולה בקופות בארה"ב, ועוד בתקופה בה יש אטרקציות נוספות לקהל ("דוג טריפ", "באטמן", "אנצ'רטד"). מיליוני הכרטיסים שמכר במולדתו הם אלו שהביאו אותו להפצה עולמית רחבה, וישראל חלק ממנה. הסרט הזה מגיע לקולנועים שלנו די בהפתעה, כלומר בלי הכנה מראש של כמה חודשים כמו עם רוב הסרטים המסחריים הגדולים, ובאמת מסקרן לדעת איך זה יעבוד כאן.
יש פה גם משהו מאוד מעניין מבחינת המקפצה הדורית. מצד אחד "ג'קאס" שייך לחלק הוותיק של המילניאלז, אנחנו אלו שמשום מה עודדנו את זה והפכנו את החבורה המופרעת הזו לגיבורי תרבות אי שם בתחילת האלף. אבל זה לא הסתיים אצלנו. סדרת הטלוויזיה וסדרת הסרטים של נוקסוויל הן אלו שהתגלגלו להיות אתגרי הטיקטוק של השכבה הצעירה הנוכחית. אולי זה לא אמור להירשם לטובת נוקסוויל וחבריו, אבל על כל משהו מטומטם שאנשים עושים ומשתפים בנייד שלהם כיום, הם כבר עשו את זה עשרים שנה לפני זה, ואפילו גרמו לאנשים לשלם להם כסף כדי לראות את זה. האם הם הקדימו את זמנם או שמא הביאו את היום, זו שאלה פתוחה. אולי גם וגם. בעצם אפשר לומר שיש פה מבט דו צדדי אל העבר הלא רחוק וגם אל המציאות החדשה. אבל גם אם לא רוצים להפוך אותו לאיזה תופעה תרבותית, זה פשוט די כיף אם אתם שואלים אותי.

ונסיים עם מצעד 10 הרגעים הכי טובים של "ג'קאס לנצח"!
אומר לפני כן שאין פה משהו שייחשב כספויילר, אבל אם אתם רוצים לגלות הכל רק בזמן אמת, אתם מוזמנים להיפרד בשלב הזה, ולחזור אחרי הצפייה. כמו כן, חלק מהשמות של הפרקים הם אלו שאני נתתי, כי לא תמיד זכרתי את זה הרשמי.

10. "השור הזועם"
ג'וני נוקסוויל חוזר לאחד הרגעים הכי מחרידים של מותג ג'קאס, כשהוא ניצב בזירה כאשר לכיוונו שועט שור עצום עם קרניים. איש לא היה מופתע שהשוט לאחר מכן היה מחוץ לבית חולים.

9. "אתגר ההקאות"
הפרויקט הכי מושקע של הסרט מתחיל עם מתקן צנטרפוגה וליטר של חלב, ואז הופך לסרט מלחמה שבכל רגע רק מתגבר.

8. "יערת דבש"
הרגע הראשון שגרם לזעקות שבר באולם, היה כאשר סטיב-או, ערום לחלוטין, מושח על הפין שלו את הדבש של מלכת הכוורת, ורואה איך השלונג שלו הופך למשהו מסרט של דיויד קרוננברג.

7. "מגן ביצים"
אתגר בחלקים שבכל רגע רק הופך להיות מחריד יותר, ובו דיינג'ר ארן עומד בפני תקיפות קיצונית לאיזור הרגיש שלו. זה ייגמר בדם.

6. "הפנטומימאים"
סטיב-או, דייב אנגלנד ורייצ'ל וולפסון עומדים בפני אתגרים כואבים למדי, אבל אסור להם להוציא אפילו הגה מהפה. אם להיות כן, זה במצעד רק בגלל הנחש.

5. "פיצוץ תת מימי"
חבורת ג'קאס מנסה להצליח באחד האתגרים הכושלים שלהם בעבר, ולהדליק נאד מתחת למים. בשביל זה בנו אקווארים מתוחכם, הביאו מומחה לפיצוצים, ואם לשפוט לפי הקלוז אפ, גם עשו טיפוח וגזימה לאיזור מאוד ספציפי של סטיב-או.

4. "רמפה אנושית"
האתגר הפותח של הסרט הוא סוג של חימום, אבל עדיין מצחיק. זה כולל, ובכן, רמפה אנושית.

3. "קולר חשמלי"
זה מתחיל כמו סתם עוד ניסיון להכאיב לארן, אבל די מהר מקבל טוויסט שאף אחד לא ראה מגיע. במיוחד ארן. הפעם היחידה שבאמת חשבתי שמישהו על המסך עומד למות מהתקף לב, וייתכן שגם האתגר הכי לא אחראי בסרט.

2. "חידון טריוויה"
ארן, דייב ו-ווי מן צריכים לענות על שאלות טריוויה, ואם יטעו יכאב להם במקום שאנשים זקוקים לו על מנת להתרבות. זה גם היה אחד הרגעים שבו הבנתי שחלק מהקהל שלי לא מתוחכם יותר מהאנשים על המסך, כאשר לשאלה "לאיזו משפחת כלים שייך פסנתר", הבחורה שמאחורי צעקה בהתלהבות "מיתרים!".
זאת, אגב, אותה אחת שגילתה בתחילת הסרט שאסור להשתמש בפלאש ותהתה בזעזוע איך היא אמורה לצלם את המסך עם כל ההגבלות האלו. היא לא הייתה שורדת דקה ב"ג'קאס לנצח".
עדכון: אמרו לי שפסנתר שייך גם למשפחת המיתרים וגם לקלידים. מתנצל על הזלזול בידע של המשפיענית (אבל פחות על הקטע של הפלאש)

1. "נחש בחדר"
התעלול האהוב עלי בסרט הוא כזה שיכולתי לראות ממנו עוד דקות ארוכות. לא אכנס לכל הפרטים, אבל זה מסוג האתגרים שבהם המשתתפים מקבלים אינפורמציה שגויה לטובת מקסימום אפקט, ובעיקר הוא יחסית מינימלי במורכבות הפקתית  ונטול סיכונים פיזיים רציניים. ועדיין, זה היה כל כך כל כך מצחיק.