״אדומה אש״, סקירה

אולפני פיקסאר יוצרים סרטים לכל המשפחה, מה שאומר שהדגש אצלם הוא על תוכן לילדים. מעניין לראות כי בעשור האחרון, חלק ניכר מן הסרטים שלהם עסקו בהתבגרות בדרך זו או אחרת, לרוב דרך דמויות המצויות בגיל ההתבגרות. הדבר עובד על פניה לקהלים שונים. ראשית, מתבגרים המרגישים כי הם מבוגרים מדי לסרטים מצוירים אולי בכל זאת יבואו לראות סרט העוסק בדברים הדומים לחיים שלהם. בנוסף, זה גם מכין את הילדים לצפוי להם בעתיד, כולל נושאים שבעבר סרטי ילדים נרתעו מלעסוק בהם, דוגמת עולם המתים ודימנציה ב"קוקו". אולם, את המשפט הכי יפה על הדרך בה סרטי ההתבגרות של פיקסאר עובדים שמעתי בשתי הזדמנויות שונות, מפי אנשים מבוגרים ממני ושלא עוסקים בקולנוע. המשפט "הסרט הזה גרם לי להבין את הבת שלי" נאמר על "הקול בראש", הדבר הכי קרוב לקונצנזוס ביקורתי סביב סרט של פיקסאר בעשור האחרון ואולי הסרט שאני הכי אוהב מכל תוצרי האולפן. המשפט הזה מראה כי האולפנים שואפים לבדר אך גם ללמד – ולא רק את הצופים הילדים.

היבט חשוב לא פחות בתוצרת של אולפני האנימציה במהלך העשור האחרון הוא ספציפיות תרבותית מדויקת. הסרטים הקצרים והארוכים של פיקסאר מציגים תרבויות שונות מרחבי העולם, כולל כאלו שלא דווקא נמצאים בשיח המרכזי. הבחירה בהיבטים שיוצגו בסרטים אינה מקרית: אחרי שבתחילת הדרך מי שהיו חתומים על כל סרטי האולפן הם בעיקר המייסדים, כל סרט שבמרכזו תרבות אחרת נוצר בידי במאי שגדל והתפתח בחברה או קהילה שמוגדרת כמיעוט, וכעת הוא זוכה להציג בסרט אנימציה מתוקצב את התרבות ממנה הוא בא. "אדומה אש" נכתב ובוים בידי דומי שי, קנדית ממוצא סיני שהחלה לעבוד באולפנים כאנימטורית בצוות של "הקול בראש". היא כבר חשפה את התרבות הסינית-קנדית שלה בסרטה הקצר והמקסים "באו". בסרטה הראשון באורך מלא, הבמאית נכנסת לייצוג ספיצפי יותר של התרבות שלה וגם משלבת היבט של גיל ההתבגרות שדומה כי סרטי אנימציה חששו לעסוק בו.

בעברית הסרט אמנם קרוי "אדומה אש" אולם במקור הוא "Turning Red", שם הרומז לכך שבגיל ההתבגרות הגוף עובר שינויים, גם אם לא מדובר בשינוי שנמצא בבסיס סרט זה. הסרט בהחלט משמש כמטאפורה לחשש מראשית גיל ההתבגרות ולרגע קצר ומוצלח הוא גם מעלה שינוי שנדיר לראות אזכור שלו בסרט המיועד לכל המשפחה. הדבר לא הופך את הסרט לבלתי ראוי לצפייה לילדים. למזלי, צפיתי בו בהקרנה בה נכחו ילדים בגילאים שונים ומההתרשמות שלי, הסרט עבד היטב ואולי אפילו סיפק להם הכנה לעתיד באופן שלא מעורר יותר מדי פחד או מבוכה. הוא לא נכנס לסוגיית איך באים ילדים לעולם, אבל כן עוסק בפחדי תום הילדות,  מה שבא לידי ביטוי גם באופנים פיזיים, להם הנפש לא תמיד מכונה.

מעבר לכך, הסרט בונה תיאור יפהפה של תחושת זרות חברתית וגם של קבוצה קרובה של חברות בעלות תחומי עניין דומים ואפיוני אישיות ייחודיים. הוא גם מציג בצורה מדויקת משפחה אוהבת ומערכת יחסים בין בת ואם ברגע בו הבת מתחילה את המרד שלה, ומבינה כי לא תמיד פשוט לכבד הורים. כפי שניתן לראות בגיבורת הסרט הזה גרסה מעט יותר מבוגרת של גיבורת "הקול בראש", היא יכולה להיות גם גרסה קצת יותר צעירה של "ליידי בירד". אולי פרט לכך כי בניגוד לסרטים הללו, "אדומה אש" הוא לא רק תיאור אמין של מתבגרת בת 13, אלא גם סרט פנטזיה המשתמש היטב בנוסחות של ריאליזם מאגי. או במילים של שדיסני, אולפן האב של פיקסאר, יותר יאהבו לשמוע: הסרט הזה לא רק מספר סיפור התבגרות, הוא גם יגרום לילדים לרצות לקנות בובה של פנדה אדומה.

העלילה מתרחשת בשנת 2002, השנה בה היוצרת של הסרט חגגה 13, ממש כמו הגיבורה שלה, מיי לי. היא תלמידה מצטיינת בבית ספר בטורונטו, אבל הבית בו היא חיה יוצא דופן בעיר הקנדית הגדולה. לצד בית המגורים יש גם מקדש סיני, לא היחיד בעיר אבל כן בעל כמה צדדים ייחודים, כולל הקדשה לפנדות אדומות וגם לדמות של מנהיגה נשית. מיי היא חנונית שמאמצת את כל התוויות הלא-חיוביות שהסביבה לפעמים מעניקה לה. יש לה שלוש חברות קרובות ותקציר הסרט מסביר כי כל אחת מהן ממוצא אתני שונה, אולם בסרט דומה כי האישיות המיוחדת של כל אחת מהן היא מה שבולט יותר וגם מה שגורם לחברות הזו לעבוד. הבנות מעריצות להקת בנים בשם "4 טאון" (יש בלהקה חמישה חברים), שהשירים שלה נשמעים מאוד דומה לשירי התקופה אבל נכתבו בידי בילי אילייש ופיניאס, שינסו להיות מועמדים לאוסקר שנה שנייה ברציפות. אם כי לדעתי היו להם שירים מוצלחים בהרבה בעבר. הלהקה צפויה להופיע בטורונטו וההתרגשות גדולה, אולם מיי מחויבת למשפחה יותר מאשר לחברות.

מינג, אמא של מיי, דורשת ממנה להיות חלק מן הסיור לתיירים במקדש וממש לא מבינה מדוע שלהקת בנים תעניין את הבת שלה. או בנים, בכלל. תקרית בעייתית עם נער גורמת למהלך של מינג הגורר מבוכה גדולה למיי, מבוכה אשר גורמת לרגשות עזים. כאשר מיי מקיצה משנתה, היא מגלה שהפכה להיות פנדה אדומה ענקית, והיא עדיין לא בגיל שקוראים בו את קפקא. אחרי המצוקה ההתחלתית, מיי מבינה כי המצב הזה מתרחש רק במקרים בהם היא חווה רגשות עזים ומנסה לשלוט בהם. היא גם מבינה שזה קשור לעבר המשפחתי שלה, למקדש לצידו היא חיה ולכל הנשים במשפחתה. יש גם דרך להיפטר מן האופציה להפוך לפנדה ודומה כי כך הנשים נהגו מזה דורות רבים במשפחה של מיי. אולם, מיי בדיוק לומדת כי היא לא תמיד חייבת להסכים עם אמה והפנדה שנראית תחילה כאיום וגורם למבוכה מתגלה כמצב שיש בו גם יתרונות מסוימים. הסרט מעלה את הדילמה האם על הגיבורה להתאים את עצמה לחברה ולא להתבלט, או להקצין את המורשת והאישיות הייחודית שלה. מכיוון שנציגי המורשת הם אלו שדורשים ממנה לוותר על הפנדה, הדברים הם לא כל כך פשוטים. ממש כפי שהחיים האמתיים לא כל כך פשוטים.

אחרי "לוקה", זה בעצם הסרט השני ברציפות של פיקסאר בו ניכרת השפעה של אנימציה יפנית על עיצוב העולם והסגנון. במקרה זה אפשר לראות סוג של שילוב בין קטעי פעולה ופנטזיה בסגנון אנימה בתוך עיצוב המשחזר את טורונטו ופרבריה. רוב הזמן הסרט ריאלסטי יחסית עם אלמנט אחד של פנטזיה, אבל ברגעים המעטים בהם הוא הולך עמוק יותר אל תוך עולם הקסמים, או אפילו מייצר רגעי פעולה של ממש, המסך הגדול עושה חסד עם העבודה של דומי שי וצוותה. בונוס שהקהל הישראלי יקבל בניגוד לחלקים אחרים בעולם, שכן במדינות בהם שירות דיסני+ כבר זמין, הסרט הזה יופץ רק בו, בדומה לסרטים הקודמים של פיקסאר (אבל בניגוד לסרטים אחרים לכל המשפחה, אשר דומה כי דיסני מעדיפה אותם). בתקופה בה סרטי גיבורי העל גרמו לכך כי רבים מקטעי הפעולה בסרטים מצולמים נראים דומה מדי, פיקסאר, ולא בפעם הראשונה, בונים רגעי פעולה דומים נראטיבית אך מועברים בצורה ייחודית. כאמור, זה לא העיקר בסרט. על סרט ה״באטמן״ הטרי נאמר כי הוא מציג הרבה יותר באטמן מברוס ויין, ובהקבלה ניתן לומר כי "אדומה אש" הוא הרבה יותר מיי הנערה מאשר הפנדה האדומה. אם כי מהנה לבלות זמן עם שתיהן.

המקומות בהם הסרט מעט חורק הוא ההצגה של אותה להקת בנים וגם ההצגה של קרובי המשפחה הרחוקים יותר של מיי, שמופיעים באמצע הסרט. הם לא נבנים בצורה מדוייקת וייחודית כמו הנשים שבמרכז היצירה. הייתי אומר שגם אביה של הגיבורה נדחק לשוליים, אבל זה מתגלה כמהלך מחושב והוא בהחלט מקבל את הסצנה שלו, בסרט המתמקד במתכוון בעיקר בדמויות של נשים, בדגש על נשים צעירות. אלו חריקות משניות בסרט השומר על תו התקן של האולפנים, שדומה כי פחות אופנתי לאהוב אותם בימים אלו. אולם, אני מוצא כי ברוב המכריע של המקרים הם עדיין מייצרים קסם, קודם כל ברמה הרגשית. הדבר נכון גם לסרט הזה, שלו הייתי צריך לדרג אותו אל מול תוצרי האולפנים כנראה אשים אותו לקראת סוף העשיריה הראשונה. אמנם מעולם לא הייתי נערה בת 13, אבל לא מעט מן הדברים שתוארו בסרט הרגישו רלוונטים גם לגביי.